בשר, חלב וחוקים עתיקים

מאת: עמוס הרדוף

האם העלית אי פעם על דעתך, שמחוקקים בעם ישראל לא תמיד הבינו את הכתוב בתורה?

הם לא הבינו אותו הכתוב ששימש להם יסוד לחיבור אותו חוק מוטעה, שהפך להיות שולט בישראל, ואף העלה את מחברו לדרגת "גדול בישראל" (לכך אולי התכוון, בשעה שהחליט לחבר את החוק הטפשי האוסר אכילת בשר וחלב יחדיו).

ברור שהבסיס לחוק הנרחב היה הפסוק "לא תבשל גדי בחלב אימו" (שמות כ"ג י"ט). האם ידיעת המחוקק את התורה היתה דלה כל כך? האם לא ידע שכאשר בא יהוה אל אברהם ועמו שני מלאכים, במה כיבדם אברהם? ב"חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם ... ויאכלו"! (בראשית י"ח ח')

ויהוה? הרי ידע שהוא עתיד לתת את התורה לישראל, וזאת כאשר ראה עד כמה מאכל זה מכובד על אבי האומה! למה אסר אותו בתורה שנתן?

מסתבר שבחוק "לא תבשל גדי בחלב אימו" התכוון יהוה למנהגם של רועים מסכנים, שמזונם דל, שהיו נוהגים לחגוג כשנולד גדי זכר - שהוא חסר ערך - "אוכל ואינו עושה". הם היו שוחטים אותו ומבשלים אותו בחלב אמו, שלא היה יותר מי שינק את חלבה. [הערת המערכת: יש הקושרים זאת אפילו בהתפתחות הנושא עד כדי פולחן אלילי.]

מעשה כזה אינו מוסרי בעיני מי שכתבו את התורה, ועל כך מעידות שתי המובאות הבאות:

1. בדברים כ"ב ו'-ז' אנו מוצאים את הציווי הבא: "כי יקרא קן ציפור לפניך ... [ובו] אפרוחים או ביצים, והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים - לא תיקח האם על הבנים, שלח תשלח את האם ואת הבנים תיקח לך", כלומר: "לא תאכל האם על הבנים"!
2. מסתבר שמושג "אם על בנים" היה טבוע בבני עמנו גם ביחס לבני אנוש. מה הייתה תפילת יעקב לפני שנפגש לשלום עם עשו? "הצילני נא מיד אחי מיד עשו, כי ירא אנוכי אותו פן יבוא והיכני אם על בנים." (בראשית ל"ב י"ב)

ברור אפוא, שאין החוק המקורי מתכוון לבשר ולחלב באופן כללי. החוק מתייחס רק לגדי ולחלב אימו. לא לחלב דודתו, אחותו או סבתו. ואין ספק שאין הוא מתייחס לבשר עוף וכו' (מה שהבינו גם רבני ארצות מסוימות!)

עצם העובדה שהחוק הורחב על ידי "חכמים" כלשהם לבשר וחלב באופן כללי, מראה שחלק מחכמי ישראל דאגו יותר להאדרת שמם מאשר לנוחות העם ורווחתו. לדוגמה ולסמל היו לנו בית הלל ובית שמאי - המתונים והקשוחים.

ואכן הלל הזקן התקין תקנת "פרוזבול" העוקפת את חוק התורה שמחייב את מי שהלווה מכספו לאחר, לוותר בשנת השמיטה על החזרת כספו. ואפילו רבי יהודה הנשיא, כשרצה לבטל את חוק השמיטה בחקלאות, נכנע ללחצם של חכמים "שרופים", צרי מוחין. ורק בשנת 1909 המציא הרב קוק את "מכירת" האדמה לנוכרי. וכך ביטל את חובת השמיטה, שאין החקלאים יכולים להתקיים עמה.

מה עוד שבימינו אנו מבינים, שאין הקרקע זקוקה למנוחה של שנה, אלא לדישון מתאים או לחליפין לשמיטה ארוכת טווח - דברים שלא ידעו אותם "חכמים" שכל עיסוקם היה בכתבי הקודש ולא היה להם מושג בחקלאות מודרנית.

אין אנו יכולים להיות עבדים לחוקים עתיקים שבכוחם להרוס כלכלה מודרנית.