מאובנים חיים וגיבורים מתים

לאחרונה - הן כתוצאה ממצב המלחמה בו אנו שרויים והן בגלל העלייה במספר בני הנוער מהעלייה מברית המועצות לשעבר שהגיעו לגיל שירות צבאי - אנו מזדעזעים מהתופעה שבה מסרב הממסד הרבני לקבור חיילים שאינם נחשבים יהודים לפי ההלכה, באותה חלקה עם חבריהם לקרב שנפלו. אחד המקרים האחרונים שהכאיב לי במיוחד היה זה של סגן גרמן רוז'קוב הצעיר והאמיץ, שרק לפני שלוש שנים עלה מרוסיה, התגייס לצבא ולא שאל את עצמו אם הוא יהודי לפי ההלכה, כאשר צריך היה להסתער מול אש המחבלים. אך כאשר נפל בקרב וצריך היה לקבור אותו, התערבו הרבנים הצבאיים (אגב, כמה רבנים צבאיים נפלו בקרבות ישראל?) והביאו לכך שהוא נקבר לפי ה"הלכה" המפולפלת בחלקה נפרדת. כאב זה מתווסף על הכאב שכולנו כואבים על מותם המיותר של אנשים צעירים, ועל הויכוחים המיותרים עם החוגים הדתיים על בעיות הגיור ושאלת "מיהו יהודי?". האם זה שמשתמט מכל חובותיו לעם בישראל וחוסה בצל התואר האבסורדי של "ממית עצמו באוהלה של תורה" הוא יהודי כהלכה? או זה שמכריז "אני יהודי!" ומוכן להמית עצמו על קיום העם היהודי במדינתו?

שם המשחק: הישרדות בכל מחיר

דווקא לאחרונה, לאחר מחשבה נוספת, התחלתי להבין את הסיבות העמוקות להתעקשות המגזר הדתי נגד הליברליזציה של חוקי ההצטרפות לעם היהודי. יתכן וההבנה שלי קשורה בכך שאני גיאולוג. מספר שנים עסקתי בזיהוי מאובנים, וכיום אני עוסק בנושא של אבולוציה ושל הישרדות מערכות בטבע בתקופות של שינויים סביבתיים קיצוניים, כגון שינויי אקלים. במסגרת זו למדתי להכיר את התופעה שנקראת "מאובנים חיים", כלומר יצורים קדומים, שהגיאולוגים היו משוכנעים שהם נכחדו מהעולם לפני מיליון שנים, אך להפתעתם התברר שיצורים קדמונים אלו הצליחו לשרוד בגומחות אקולוגיות במעמקי האוקיינוס או על איים נידחים.

האמת היא שקשה לישראלי החילוני להבין את התעקשותם של הרבנים על קיום חוקי ה"הלכה", בלי להכיר את חוקי ה"שולחן ערוך" (ש"הקיצור" שלהם היה ספר חובה בארון ספרים בכל בית יהודי). חוקים אלה הם תמצית חוקי ה"הלכה" ששלומי אמוני ישראל היו רוצים שננהג לפיהם גם כיום במדינת ישראל העצמאית. דפדוף בספר זה ילמד את הקורא החילוני שכל שעה בחייו של היהודי היתה תחומה ומודרכת בקודכס של ציוויים שאומרים לו מה ואיך לנהוג. בחינה נוספת של חוקים אלה מראה שרבים רבים מהם מכוונים להבדיל את היהודי הן בהתנהגותו והן בצורתו מהעם שבתוכו הוא יושב ובכך להבטיח את הישרדותו של העם היהודי כחברה ייחודית. זאת למרות היותו מפוזר בקהילות קטנות בכל קצווי העולם.

מן המפורסמות היא, שתהליך ההתפתחות של קודכס חוקי ההלכה קיבל תנופה אחר חורבן הבית השני ואובדן שארית העצמאות הלאומית. חורבן זה הביא גם להכרעה במאבק על ההנהגה בעם היהודי, שהתנהל בתקופת הבית השני בין מעמד הכוהנים הגדולים וצאצאי בית חשמונאי, לבין החכמים-רבנים מפרשי המקרא וכותבי ההלכה. התוצאות הטרגיות של מרד בר-כוכבא וה"פולמוסים" שלאחר חורבן בית שני, שעלו ליהדות בקורבנות רבים, הביאו את המנהיגים החדשים של היהדות למסקנה, שאין סיכוי להתנהגות קשוחה כלפי שלטון הגויים, ולכן יש צורך מצד אחד לגמישות גיאוגרפית מירבית ומצד שני לגיבוש חוקי קיום קשוחים וייחודיים. לצורך זה תיקנו הרבנים כללי התנהגות נוקשים שעיצבו מכנה משותף התנהגותי כלל-יהודי, ובזאת ציידו את הקהילות ואת הפרט במנשא התנהגויות נייד, כך שכל ציבור וכל פרט יכלו לנדוד ממקום למקום. הרבנים שביססו את מעמדם כמנהיגים הרוחניים של הקהילות קיימו ביניהם מערכת מסועפת של היזון הדדי, דרכה העבירו לכל קצווי העולם היהודי תכתובת של שאלות ותשובות ופסקי הלכה שנכתבו בלשון הקודש. מערכת זו אימצה את האסטרטגיה הבסיסית שגרסה הישרדות בכל מחיר. ואכן, המכנה המשותף של ה"הלכה" הרבנית איפשר לקהילות היהודיות לפתח גמישות גיאוגרפית, וכך יכלו להתחמק ממקומות בהם קיימת סכנת קיום, ולנדוד לאזורי רווחה יחסית.

יחד עם זאת, התגבשו חוקים שבאו למנוע התפוררות הקהילות היהודיות, וחלק ניכר מחוקים אלו קובע את הצוותא הדרושה לקיום שלם של חוקי ההלכה, מה"מזומן" לברכת המזון, ה"מנין" לתפילה כהלכתה, למקומם של בית הכנסת ובית המדרש כמרכזי פעילות חברתית קהילתית וכו'.

האבסורד הקיומי

במסגרת חוקי ההלכה שהיו מכוונים ליצירת תלכידי קהילות בגלות, התגבשו החוקים והמנהגים שקידשו את בית הקברות היהודי כ"קבר ישראל", שאליו חייב כל יהודי להיאסף לאחר מותו. לא כאן המקום להיכנס להתפתחות המונח הזה, ששורשיו במנהג להיקבר בקבר המשפחה, החצוב בסלע בנחלת המשפחה. המשכו של המנהג בימי בית שני, עת מנהגי הקבורה בפזורה של המזרח התיכון חייבו הבאת עצמות ההורים ממקום קבורתם הזמני בגולה לקבורה בארץ ישראל, ועד למנהג הרווח: לבוא ולחיות את ימי הזקנה בארץ ישראל על מנת למות ולהיקבר ב"אדמת הקודש", כדי לחסוך ב"גלגול מחילות" כאשר יבוא "משיח צדקנו", ולתקוע בשופר הגאולה על מנת שתתקיים "תחיית המתים".

המילים הסגורות במירכאות הן כמה ממילות הצופן שהוכתבו על ידי האסטרטגיה הבסיסית של הישרדות גמישה, כלומר התחמקות מהתנגשות פנים אל פנים עם הצורר, ובריחה לסביבה שהיא, זמנית, נוחה יותר. בין מילות צופן אלה נמצא את "אסור לעלות בחומה", כלומר איסור מוחלט על התנגדות בכוח לקמים עליך להורגך. על מנת לדכא את הדחף הבסיסי האנושי להתנגדות כזו, בעיקר כאשר נשקפת סכנה לבני המשפחה, בא משפט הצופן "מצוות קידוש השם", שמשמעותו - הצו לקבלת הדין והליכה מרצון להורג, על מנת לזכות ב"תחיית המתים" עם בוא "משיח צדקנו".

על מנת להבטיח את האטימה המוחלטת של חומת ה"הלכה" בפני רוחות השינוי שהחלו לנשוב בקרב גויי העולם אחרי ימי הביניים, החל תהליך של שימור, כלומר התאבנות מערכת חוקי ההתנהגות, והוטל האיסור על כל חידוש. משפט הצופן של איסור זה היה "חדש אסור מן התורה" (אם כי ה"חדש" המקורי קשור לאכילה מיבול ביכורים שעדיין לא הופרש ממנו מעשר). כתוצאה מאיסור זה אנחנו יכולים למצוא עד היום גומחות אקולוגיות-חברתיות (בני ברק, מאה שערים, ויליאמסבורג), בהן קהילות שלמות לבושות בבגדים של ימי הביניים ולהן צורות מחשבה והתנהגות לא שונות בהרבה משל אבות אבותיהם, לפני מאות שנים. במקביל הוקשחו גם חוקי הגיור, על מנת למנוע חלחול של השפעות מהחוץ.

עובדת קיומו של העם היהודי, למרות כל הרדיפות, מלמדת שאסטרטגיה זו של הישרדות אכן היתה יעילה במשך רוב תקופת הגלות, אך עם תחילת התקופה המודרנית ועם התפתחות המדע התברר גם המחיר של אסטרטגיה זו, שהתנאי הבסיסי שלה הוא ההתבצרות וההסתגרות בתחום הגטו הרוחני והחומרי היהודי.

התנועה הציונית החילונית היתה אחת התשובות למלכוד שאסטרטגית ההתבצרות ההיקפית בגטו הרוחני הכתיבה. עם זאת, בגלל החוב המצפוני של מנהיגי הישוב ובגלל חישובים פוליטיים (קואליציה עם המפלגות הדתיות הציוניות נגד השמאל והימין הקיצוניים של אז) נשאר הממסד הרבני, שהוא מאובן במסגרת המחשבתית של חוקי ה"הלכה", מוסד שולט בכיפה (תרתי משמע) גם בצה"ל, שהוא האנטי תזה של רוח הגטו היהודי. ממסד זה עומד על כך, שמספר גדול של חוקי ה"הלכה", כגון חוקי הגיור וחוקי הקבורה, שהם "מאובנים" מתקופת הגטו, ימשיכו לקבוע מיהו יהודי והיכן הוא ייקבר.

האחרונים שניתן לצפות מהם למאמץ כן, לשחרר את הרוב היהודי החילוני בישראל מכבלי חוקי ה"הלכה" המאובנים של הגטו של ימי הביניים, הם הפוליטיקאים, שפרנסתם תלויה בהצבעת המיעוט הדתי-אורתודוכסי, שאינו מוכן להשתחרר מהגטו הגלותי גם על אדמת מדינת ישראל העצמאית.

מכאן נובע האבסורד, שלפיו כל אלה המשתמטים מהגנה על חייהם וחיי בני קהילתם, שלא לדבר על מדינת ישראל, כשרים להיקבר בקבר ישראל, בעוד שכל המשליך נפשו מנגד להציל יהודים, אך יש סירכא (לפי ההלכה המאובנת) ביהדותו, אין לו נחלה בין קברי אחיו הלוחמים.