הורג אותי ברכות

על שם השיר הידוע "Killing me softly" שהתפרסם בשנות ה-70 בביצועה של רוברטה פלאק

"תמיד החשבתי את מעשיהם של אנשים כמתרגמים הטובים ביותר של מחשבותיהם." - ג'ון לוקי

בשנת 2003 נשלח השייח עבדאללה אל-פייסל לכלא לתשע שנים. השופט המליץ כי אל-פייסל, מסטראטפורד במזרח לונדון, ירצה לפחות מחצית מהעונש ואז יגורש. עבדאללה אל-פייסל היה דרשן במסגד בריקסטון, בדרום לונדון, ונכלא על כך שהטיף לקהל שומעיו להרוג יהודים, הינדים ואמריקאים.

במהלך משפטו נקט אל-פייסל בגישה מפתיעה מעט. הוא טען כי המילים בהן השתמש נלקחו מהקוראן - הספר המוסלמי הקדוש. המקרה הוצג כאילו הקוראן בעצמו עמד למשפט. ובכל זאת, השופט - פיטר בומונט - אמר לבית המשפט: "אין הדבר מקנה לו הגנה מפני החוק ... לא יותר ולא פחות מהשימוש האפשרי בציטוטים דומים מספרים קדושים של אחרים, כולל התנ"ך".

בפועל, הרג כופרים אכן מופיע בקוראן בצורה זו או אחרת. בקוראן יש סורות (פרקים) המורות בפירוש "להטיל אימה בליבם של הלא-מאמינים". התנגדות לאיסלם דינה מוות או פציעות גופניות אחרות, וקיים עידוד למלחמת קודש (הידועה כג'יהאד) כנגד אלה הדוחים את האיסלם.

מספר מלומדים מוסלמים הסבירו שאת המילים לא צריך תמיד להבין באופן מילולי, ושהבעיה היא באופן בו מחילים טקסט מטאפורי עתיק על עולמנו המודרני.

בערך כחצי שנה מאוחר יותר, הכריז הרב עובדיה יוסף בדרשתו השבועית בישראל כי אסור ללעוג ליהודים אורתודוקסים דתיים בחורי ישיבה, וכי מותר להרוג את מי שלועג להם. ההכרזה נועדה במקורה כנגד יריבים פוליטיים מסוימים, אך נאמרה בכל זאת על ידי מורם הרוחני של מאות אלפים.

בדומה למר אל-פייסל, מר יוסף היה מצויד גם כן בכתבים קדושים. התנ"ך, כמו גם מספר פסיקות יהודיות דתיות מאוחרות יותר, מרשים ומעודדים במפורש את הריגתם של יהודים אחרים העוסקים בכפירה. נביא מספר קטן של דוגמאות:

"כי יסיתך אחיך בן אמך או בנך או בתך או אשת חיקך או רעך אשר כנפשך בסתר לאמור: נלכה ונעבדה אלוהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבותיך ... לא תאבה לו ולא תשמע אליו ולא תחוס עינך עליו ולא תחמול ולא תכסה עליו. כי הרוג תהרגנו, ידך תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה. וסקלתו באבנים ומת ..." (דברים, פרק י"ג, פסוקים ז'-י"א) "הלוא משנאיך, יהוה, אשנא, ובתקוממיך אתקוטט. תכלית שנאה שנאתים, לאויבים היו לי." (תהילים, פרק קל"ט, פסוקים כ"א-כ"ב)

וכך פסקו כל פוסקי ההלכה היהודיים הגדולים לדורותיהם כי יש להרוג כופרים. הרמב"ם במאה ה-12 עודד במפורש את המעשה. רבי יוסף קארו חיבר את 'שולחן ערוך' במאה ה-16 - הספר נחשב לאוסף החוקים היהודיים המוסמך ביותר מאז התלמוד, וגם הוא מסביר את נושא הרג הכופרים. אחר סוג זה של פסיקה עקבו עם השנים רבנים מפורסמים אחרים, כמו גם הרב עובדיה יוסף.

נראה כי קיים קו לא-ברור המפריד בין הבנה מילולית למטאפורית של כתבים קדושים. בתנ"ך וגם בקוראן מצויות פסיקות רבות שתחשבנה ראויות גם בעיניו של השופט בומונט. עם זאת, היכולת למתוח את הקו האמור על פי רצון המפרש, היא זו שעלולה להתגלות כמסוכנת לבריאות הציבור, כפי שהתגלתה עבור ראש הממשלה יצחק רבין עליו השלום. רציחתו בשנת 1995 על ידי יגאל עמיר התבססה על צידוק שמקורו בפסיקה דתית.

לפני רצח רבין, סיפקה קבוצה קטנה של רבנים יהודים אורתודוקסיים את האישור ההילכתי לביצוע הפעולה. הוא היה מבוסס על שני דינים יהודיים עתיקים: "דין רודף" (החובה להרוג יהודי המסכן את חייו ורכושו של יהודי אחר) ו- "דין מוסר" (הצורך להרוג יהודי המתכוון למסור יהודי אחר לידי הרשויות הלא-יהודיות).

כמובן שלא כל היהודים מחפשים כופרים כדי להרגם, ואינם מחליטים לרצוח ראשי ממשלות עקב סיבות דתיות. רוב המוסלמים אינם שוחטים יהודים, הינדים ואמריקאים. בכל זאת, כאשר נוצרות הנסיבות המתאימות אצל אנשים מסוימים, נעשה קל להצדיק העדפות אישיות קיצוניות תוך ציטוט מילותיו של אלוהים.

הסיפור על סר ווינסטון צ'רצ'יל והעיר קובנטרי שבאנגליה הפך למפורסם בערך כרבע מאה לאחר תום מלחמת העולם השניה. על פי סיפור זה, היה בידי מר צ'רצ'יל מידע ממקורות ביון חשאיים, שרמזו על כך כי הגרמנים עומדים להפציץ את קובנטרי. בפניו עמדה דילמה קשה: אזהרתם של תושבי קובנטרי פירושה היה סיכון מקור מודיעין חשוב ביותר - מעשה שבסופו של דבר יעלה כפי הנראה באבידות רבות יותר. הוא בחר שלא להוציא את האזהרה. אנשים רבים נהרגו בהתקפה על קובנטרי שאירעה בשנת 1940.

מדוע חשוב סיפור זה כאן? החלטתו של מר צ'רצ'יל היתה מבוססת מן הסתם על שיקולים רציונליים. מבלי לפגוע במר צ'רצ'יל - החלטתו של יגאל עמיר היתה מבוססת בחלקה הגדול על שיקולים דתיים. יהיה זה סביר להניח ששניהם הרגישו מאד לא נוח עם קבלת ההחלטות. יהיה זה גם סביר להניח שלאחר שנתקבלה ההחלטה, הרגישו שניהם כי היא מוצדקת. וכך, פסיקות דתיות עתיקות יכולות לסייע בידיו של רוצח לתפוס את אקט הרציחה כמוצדק, והן יכולות לעודדו לחשוב כי הוא בעצם מציל חיים בטווח הארוך. עם סוג כזה של הצדקה-עצמית, ניתן למצוא הסבר לשלווה שנצפתה בהתנהגותם של מחבלי מגדלי התאומים, לדוגמא. הכל תלוי באופן בו אתם בוחרים לפרש את כוונתו של הצו השמימי.

ראיון עם אמונה אלון, אשתו של חבר הכנסת הימני בני אלון, התקיים במרץ 2003 בתחנת הרדיו גלי-צה"ל. המראיין שאל אותה לגבי שמועות מסוימות, על פיהן דן יגאל עמיר עם בעלה בנושא רצח רבין לפני שביצע את האקט. גברת אלון הסבירה כיצד השיחה האמורה נסבה סביב משהו אחר בכלל: זה היה דיון הילכתי - שיחה אקדמית בנוגע לטקסט תורני (במקרה זה, פרשת פנחס בספר במדבר - הפרשה הנקשרת בעיני אחדים עם דין הרודף הנזכר לעיל).

תופעת כפל המשמעות הינה דבר פופולרי להסתמך עליו, ובמקרים רבים ללא כוונת זדון. מטיפים דתיים יכולים לעיתים קרובות לבצע מניפולציות של הטקסט באופן זה. פעמים רבות מלווה דבר זה ברמיזה על כך כי אלה החסרים חינוך דתי אינם מוסמכים להבין היטב את הטקסט. האם 'ידך תהיה בו בראשונה להמיתו' כל כך קשה להבנה? איזו מילה ספציפית קשה להבנה?

תופעה זו הופכת למטרידה כאשר אנשים רבים הוגים בפועל את המילים מבלי להעניק תשומת לב מרובה למשמעות. בכל חג פסח קוראים מיליוני יהודים (בקול רם) את "ההגדה". רבים מהם מגיעים לפיסקה המבקשת מאלוהים:

"שפוך חמתך אל הגויים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו ... שפוך עליהם זעמך וחרון אפך ישיגם. תרדוף באף ותשמידם מתחת שמי יי'."

לא רבים מהחוגגים טורחים באמת להתעכב ולחשוב על המשמעות של מה שהם אומרים. רובם מעולם לא התכוונו לגרום כל נזק רציני לגויים ולממלכות אחרות. הם פשוט אומרים מילים אלה כחלק מהטקס. חלקם אולי אפילו יודעים את ההיסטוריה של פיסקה זו, הקשורה במסעות הצלב במאה ה-12.

מנהיגים ומלומדים דתיים מנסים לעיתים קרובות לרכך מסרים קשים כאלה, בהסבירם את ההקשר השונה בו נוצרו, או על דרכים שונות להבין את המילים. אחרים נוקטים בגישה שונה - הם אכן מבינים את הדברים באופן מילולי, ואפילו מסבירים אותם כך לאחרים (לדוגמא, עבדאללה אל-פייסל ועובדיה יוסף), אך הם בוחרים באופן כללי לא לבצע בעצמם את האקטים האמורים. לפעמים קיימת אפילו אבחנה בין מה שצריך להיעשות על פי הכתבים הקדושים לעומת מה שצריך לעשות במציאות. הדת היהודית מדברת במפורש על "דינא דמלכותא דינא" - בארמית: "חוק המלכות (כלומר, המדינה) הוא החוק" (אותו צריך לקיים כל עוד אינו נוגד באופן ישיר את החוק הדתי). כך נוצר עירוב מוזר של חוקים קדומים וחוקים מודרניים.

ניתן לראות סוג כזה של חשיבה ויישוב סתירות ב- "שולחן ערוך" עצמו. כשהוא מגיע לדון בהרג כופרים הוא מפרט:

"והאפיקורסים, והם שכופרים בתורה ובנבואה מישראל, היו נוהגין בארץ ישראל להרגן. אם היה בידו כוח להרגן בסייף, בפרהסיא, הורגו. ואם לאו, היה בא בעלילות עד שיסבב הריגתו. כיצד, ראה אחד מהם שנפל לבאר והסולם בבאר, קודם ומסלקו ואומר: 'הריני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך', וכיוצא בדברים אלו." (יורה דעה, סימן קנ"ח, סעיף ב')

את אהבת השלום והשלווה בכתבי הקודש הנוצריים אין לקבל כדבר מובן מאליו גם כן. ראו מה יש לישו לומר כאשר אין יותר מדי אנשים בסביבה:

"אל תחשבו כי באתי להטיל שלום בארץ. לא באתי להטיל שלום, כי אם חרב. כי באתי להפריד איש מאביו, ובת מאמה, וכלה מחמותה." (מתי, פרק י', פסוקים ל"ד-ל"ה)

כצפוי, יש "המרככים" פירוש קטע זה, בהבנה כי מדובר בהטפה להעדפת דרך החיים הדתית על פני הבטים מסוימים בקשר המשפחתי.

לקראת סוף המילניום הקודם למד העולם על תופעה חדשה: טרור של מתאבדים איסלמיים. כמו תמיד, הדברים התחילו בארץ הקודש ובסביבתה, ומהר מאד יוחסו לצידוק הילכתי. אם אתה הורג את עצמך למען אללה, יחכו לך שבעים ושתיים בתולות לשרתך בגן-עדן. אם אתה ממין זכר, כמובן.

בתחילה, יצאו מנהיגים מוסלמים באופן בולט נגד מתאבדות ממין נקבה. הקוראן אסר זאת. כך או כך, תחילת המילניום החדש הביאה לסדר היום מספר גבירות כופרות כאלה במזרח התיכון. משנותרו ללא ברירה, עשו המנהיגים המוסלמים המקומיים את הדבר אותו עושים מנהיגים דתיים טוב מכל: הם כופפו את החוקים הדתיים כדי להתאימם לצרכיהם. לפתע היה זה בסדר גמור לאשה להפוך למחבלת מתאבדת, בגלל שמספר נשים מוסלמיות נלחמו לצידו של מוחמד בתקופתו. לנשים מתאבדות הובטח, עם זאת, מאהב בודד בגן-העדן. נראה כי אפליה על רקע מיני רודפת אחריך הרבה אחרי מותך.

באמצע שנת 2003, השייח הסעודי המפורסם נאסר בין חאמד אל-פאהד פירסם פתווה (פסיקה דתית מוסלמית) המכשירה את השימוש בנשק להשמדה המונית נגד ארצות הברית. פסיקה זו התבססה שוב על פרשנות לדברים שאמר מוחמד.

בימים אלה, לקראת סוף שנת 2009 כתבו הרבנים יצחק שפירא ויוסי אליצור - מישיבת "עוד יוסף חי" שביישוב יצהר - ספר המדריך בהלכות הריגת גויים וילדיהם (ראו כאן וגם כאן). מיהם אותם "גויים"? נשאיר לכם לנחש. באותם ימים בדיוק ובנושא אחר לחלוטין, סגן שר הבריאות של מדינת ישראל, יעקב ליצמן, פסק נגד החוק הקיים, ובאותה הזדמנות גם נגד הבריאות עצמה (ראו כאן). אלה ואחרים מנצלים את התמימות החילונית באותה נקודה של כפל המשמעות: ברצותם, יתרצו דברים כדיונים הילכתיים אקדמיים, חסרי משמעות מעשית. ברצותם ידקדקו בפועל ובמציאות היומיומית שלהם בביצוע המעשי של אחרון הפרטים, אשר מגיעים מאותו קודקס הילכתי בדיוק.

אין בהלכה כל הבדל עקרוני בין ספירת לולאות התפילין, מדידת הדקה הסצפיפית בה נכנסת השבת, ובין הילכות רודפים וגויים. זו ההלכה שמדינת ישראל מקדמת ומממנת מוסדות שמחנכים לאורה, ואז יוצאת בפליאה על התכנים המגיעים מתלמידיהם.

ניתן להתווכח האם דתות הורגות בפועל, אך ללא ספק נהרגו אנשים רבים בגלל הדת.