האם היהדות עומדת בפני קריסה?

אין קיום ליהדות במדינה יהודית

יגאל בן-נון *

הציבור הנקרא "חילוני" רגיל להצטדק ולטעון שהוא לא אנטי דתי אלא רק נגד כפיה דתית. צירוף המילים "אנטי דתי" מתפרש בעיניו כשלילת זכותו של אדם לקיים את דתו. מיקוד המחלוקת בין דתיים ללא דתיים סביב הכפיה, מונע ביקורת עניינית במהותה של הדת ובביקורת היהדות באשר היא דת. עקרונות היהדות הנורמטיבית, יהדות ההלכה, נוסחו בתורה שבעל-פה בידי "חכמינו זיכרונם לברכה" אחרי הפסקת פולחן הקורבנות, והשתלטות כת הפרושים על העולם היהודאי-הלני באלכסנדריה ובקירני.

לשיטתי, אפשר להבחין בחמש נקודות מפנה בתהליך התהוותה של היהדות. כל אחת מהן כה מכריעה עד שאי-אפשר לוותר עליה ולקבל יהדות. השלב הראשון הוא חיבור ספר דברים סמוך לשנת 622 לפנה״ס והפצתו בתקופה הבתר-מלכותית. הוא הציע פולחן מינימליסטי של "יהוה אחד", ללא אלים נוספים וללא פסלים. במפנה השני התערערה האמונה ביכולתו של יהוה להגן על עמו ועל ביתו אחרי החורבן הבבלי בשנת 586 לפנה"ס, בעקבותיו נוצר משבר תיאולוגי שהפך את תודעת הגלות לאיפיון מרכזי בספרות התקופה. מאז, הדת היהודית, שנוצרה מאוחר יותר, לא יכולה להתקיים ללא תנאי גלות. בהשפעת האימפריה הפרסית התפתחה השקפה הרואה באלוהות אֵל עליון, אוניברסלי, תפיסה המבשרת מונותאיזם. החורבן הרומאי בשנת 70 לספירה, מרד התפוצות במאה ה-2 ותרגום הספרות המקראית ליוונית יצרו מפנה שלישי לפיו אפשר להצטרף ליהדות מבלי להיות יהודאי על פי המוצא. הפצת התלמוד במאה ה-10 לספירה וחיבורו של "השולחן ערוך" במאה ה-16 הם השלבים האחרונים בהתגבשות יהדות ההלכה, יהדות שאינה מושתתת על עקרונות אמונה, דוגמת הנצרות והאיסלם, אלא על ציות וקיום מצוות.

פולחן אינו דת. אם הפולחן עיקרו הגשת קורבנות, הדת תלויה בטקסט קנוני דוגמטי. בהשפעה פרסית-הלנית הפכה היהדות בהדרגה למונותאיסטית אך עידן הקורבנות הסתיים רק אחרי החורבן שביצע טיטוס הרומאי. בעקבות המרד האומלל של בר כוכבא ורבי עקיבא, היהדות הלכה והתבדלה מסביבתה, והישיבות הבבליות הצליחו לכפות בהדרגה את התלמוד על היהדות המקראית-הלנית. היהדות הפרושית דחקה את התורה שבכתב לזירת הקדושה וניהלה את חייה רק על פי התורה שבעל-פה ועל תודעת הגלות. ככל שהדבר ישמע פרדוקסלי, יהדות אינה יכולה להתקיים במדינה יהודית, ומדינה ריבונית אינה יכולה להיות יהודית. הציונות המעשית ששללה את הגלות הפכה את הצירוף "מדינה יהודית" לאוקסימורון.

מתחת לפני השטח, מתחוללים לאחרונה בעולם הדתי והחרדי תמורות מרחיקות לכת. השינויים כה מהירים שמנהיגיו איבדו את השליטה עליהם ומנסים לייצב את הזעזועים על ידי הקצנת עמדות ויצירת סייגים הלכתיים חדשים שיעצרו את התהליך. בהעדר יכולת ליצור מענה רעיוני-תאולוגי למשבר, הממסד הרבני מפקיר את העיסוק ביהדות, מפנה את מרצו למגרש הפוליטי החילוני, ויונק את כוחו מעטיניו הממלכתיים. ההנהגה החרדית משקיעה כוח רב בניצול מסגרות חילוניות לצבירת כוח המנוצל לחיזוק התבדלותם מן הציבור ולמניעת השכלה מצאן מרעיתם שיגדלו בתנאי בערות. כך הפקירו עסקני הדת את היהדות וחדרו לשדה החילוניות.

יהדות ההלכה עוברת להערכתי את המשבר החמור ביותר בתולדותיה. לא קם לה מנהיג אמיץ דיו שיגנה את העיסוק הדתי במאגיה, בפולחן קברים, בקמיעות, כשפים, חרמות והשבעות. אף מורה הלכה לא העז לצאת חוצץ נגד תופעת הרבנים-מכשפים שצוברים הון עתק ממצוקתם של נדכאים, או נגד העבריינות הרבנית הגואה. היהדות נסחפה לתחום המיסטיקה, הידרדרה לרמת נישוק מזוזות, להצבת דוכני הנחת תפילין ברחובות ולהנפת סיסמאות מסוג "אוהבים אותך יהוה". האם יקום מנהיג שיחזיר את היהדות לנאורות ימי הביניים? האם נזכה להוגים מסוג הרמב"ם, אבן גבירול, אברהם אבן עזרא או דוד קמחי? האם יקום מורה הלכה חדש שיעז לפרוץ את חומות ההלכה הקיימים ולהתאימה למציאות? אם לא תיעצר הידרדרותה המוסרית, לא ירחק היום בו הדת תתמוטט לנגד עינינו כבניין קלפים. כך קרס בזמנו הקומוניזם וביטויו הפוליטיים מבלי שאיש צפה זאת.

מנגד, הציבור הנקרא "חילוני", ליברל והומניסט, לא הצליח להציב חלופה אידאולוגית לנזקי הדת. התנועות המנסות ליצור התקרבות בין דתיים לחילוניים הן חד-סיטריות. "החילוני" מרגיש תסביך נחיתות בפני "ארון הספרים היהודי", אך לדתי אין שום כוונה להתפשר עם ה"חילוניות". ההלכה היהודית לא בנויה לפשרות. חייו של האיש הדתי סדורים על פי ציוויים דוגמטיים. לעומתו החילוני מנסה לפלס לעצמו דרך זרועה לבטים, דילמות והתנסויות בעולם המושתת על פלורליזם רעיוני, חשיבה לוגית ועיסוק בספק. בציבור מייחסים רק לדתיים רגישויות שעל החילוני להתחשב בהם. לחילוני אין עקרונות שדתיים נדרשים לכבד. החילוני לרוב מקיים מנהגים דתיים כסוג של פולחן נטול אמונה, כטקס ללא משמעות, וכסמל ללא מסומל. אין טעם לטמון את הראש בחול. תחושות דתיות וצימאון למופלא הם אינהרנטים לטבע האנושי, בדיוק כמו תכונות שליליות בטבע האדם שהחיברות והתרבות מנסות להחליש.

דרישת החילונים שהדתיים לא יכפו עליהם את מגבלות הדת היא דרישה אבסורדית. היהדות היא דת הכופה את עצמה על מי שנולד לאם יהודיה, להוציא מי שהמיר את דתו. כל יהודי חייב לקיים מצוות, אם הוא מאמין בהן אם לא. מנגד, היהדות לא כופה את עצמה על מי שאינו יהודי ואף מקשה עליו הצטרפות אליה. בתקופה ההלניסטית, יהדות ונצרות השואבות את מקורותיהן מעולם המקרא, התחרו ביניהן על גיורם של הלנים. כיוון שההלכה לא בנויה על פשרות, היא מחויבת לכפות על כל יהודי את מצוותיה. היהדות מוגדרת אמנם כדת אך אין בה עיקרי אמונה כמו הנצרות והאיסלם. ניסיונותיהם של הרמב"ם ואחרים לקבוע "עיקרים" ליהדות נדחו והיא ממשיכה להתנהל על פי הציות המוחלט ל-316 מצוות. לפי זה, היהדות הרבנית אינה אלא "אתנו-דת", קבוצה אתנית מדומיינת שחבריה מזוהים על פי מוצאם המשפחתי-קהילתי ולא על פי אמונותיהם. בזמן החדש היהודים יצרו לעצמם לאום אקס-טריטוריאלי, ללא זיקה הכרחית לדת, שמקורו במכנה משותף פיקטיבי, תלוי במוצא גגטי-קהילתי. אך מוצא גנטי משותף לכל היהודים הוא חסר כל ביסוס מחקרי, ומנוגד למציאות ההיסטורית.

אחרי פשיטת הרגל של האידיאולוגיות הדוגמטיות של שנות ה-70, האינטליגנציה העולמית נמצאת אף היא במשבר ומגלה סימני חולשה מול ההקצנה הדתית. ליברליזם, הומניזם וקידמה מדעית לא התגברו על המשבר ולא הצליחו להציב מחסום אידאולוגי לגזענות ולאלימות. האם עלינו לחכות שעולם הדת יתמוטט מאליו או שעלינו לתפוס את השור בקרניו ולקיים שיח מתבקש בביקורת הדת ובביקורת היהדות?

* יגאל בן-נון, היסטוריון, חוקר ההיסטוריוגרפיה של האסופה המקראית, מחבר הספר "קיצור תולדות יהוה" בהוצאת רסלינג.