המוחלטות האולטימטיבית

מאת: ניצן

מוחנו התפתח לתפוס את העולם כבעל חוקים מוחלטים - "אבסולוטיים" - וכבעל מטרות ברורות. בחיי היום-יום שלנו - לדברים חייבים להיות מיקומים מוגדרים היטב, אירועים חייבים לקרות בזמנים שמובנים לנו, לתנועות של עצמים חייבים להיות כיוונים מדוייקים.

קל להבין את הסיבות לנטיותנו אלה. במשך מיליוני שנים שרידותנו היתה תלויה בהבנת תמונה ברורה של העולם סביבנו. אם טורף אחד נמצא בשני מיקומים שונים באותו זמן, איננו יודעים כיצד לברוח. אם אבן מעופפת יחידה עומדת לפגוע בנו בשני זמנים שונים, גורלנו נחרץ.

לפיכך אנו מתאמצים עד מאד בהבנת מכניקת הקוונטים, או בתורת היחסות של אינשטיין. עם זאת, הדברים הופכים למוזרים במיוחד כאשר מדובר בחוקים, בהתנהגויות, בערכים. זהו האיזור בו הצורך הטבעי ליצור תמונה "מוחלטת" של הדברים עלול להיות בעוכרנו: האם לעשות דבר מה... זה "טוב" או "רע"? אם זה יכול להיות שניהם בו-זמנית, אנו בצרות צרורות.

לתכנים דתיים יש את הפתרון המושלם: כל דבר הוא או "טוב" או "רע". לא רק זאת, אלא שהוא נשאר "טוב" או "רע" ללא תלות בזמן ובמקום. ביהדות, לדוגמה, התעסקות עם אש בשבת היתה דבר רע, היא עדיין רעה, ותישאר רעה לנצח. גם לאחר שאש מודרנית קיבלה צביון אלקטרוני יותר. גם לאחר שכדור הארץ עצמו כבר לא יהיה קיים. כאשר העולם משתנה, אזי בגלל טיבעם המוחלט של החוקים, עלינו לשמר התנהגויות עתיקות בעזרת טכנולוגיה חדישה, במקום לבצע התאמה הפוכה.

ולכן "מוסר" הוא מוחלט כביכול, ופורנוגרפיה אינה עניין של גיאוגרפיה. וכמובן שקיימת סמכות דתית שיודעת מה טוב ומה רע. עם סמכות זאת עלינו להתייעץ כאשר לא נדע. לא עם עורכי דין, לא עם מדענים, לא עם המציאות, אפילו לא עם עצמנו - המילה האחרונה חייבת להיות של הדת.

ובסופו של דבר "זיקקנו" את מושג המוחלטות באופן האולטימטיבי. בראנו את אלוהים.