בזכות האתאיזם

מאת: אהוד אמיר

חיים שלא כוללים אלוהות הם חלופה מוסרית, אנושית והגיונית יותר מאשר חיים עם אמונה באלוהים.

מי שמניח את קיומו של אלוהים - יוצר בעיות שלא קיימות, וזאת בשעה שהמדע - חקר עולם הטבע - פותר בעיות בלי להזדקק לקיומו של אלוהים.

בלי אלוהים, האדם חייב להכריע בשאלות מוסר בעצמו, לאמן את שריר המוסר שלו. הדתי שואל רב וכך החשיבה המוסרית שלו מתנוונת. הטענה שאל קיים מקטינה את האחריות האישית של המאמין ומנוונת את חוש המוסר שלו.

הדתי מבזבז משאבים נפשיים על החלטות בנושאי כשרות, שמירת שבת ועוד דברים שאינם רלוונטיים להתנהגות מוסרית. לאתאיסט נשארים מאגרים נפשיים גדולים בהרבה לחשיבה מוסרית. ענין של כלכלת משאבים פשוטה.

מושג האל יוצר שאלות ללא מענה: איך האל מרשה שילדים ימותו מסרטן? האבולוציה מסבירה את הסרטן והרפואה נלחמת בו בהצלחה גוברת והולכת, בשעה שהדת מעולם לא הצליחה להסביר מחלה או לרפא אותה.

לפי הדת, אלוהים יצר את הרוע כדי שהאדם יוכל לבחור אם הוא מקבל את המוות בסטואיות או בסערת רגש, מתוך אמונה או כפירה. איזו יכולת בחירה יש לכל אינספור הילדים והתינוקות שמתים מסרטן, בשואה או במלחמה?

כשדתי נשאל למה יש רוע בעולם, התשובה היחידה שלו היא: "אין לי מושג." לפעמים הוא מסובב את השאלה נגד השואל. איוב שאל את אלוהים למה זה מגיע לו. "הודיעני על מה תריבני" (איוב י' 2). אלוהים ענה לו בנאום ארוך "מן הסערה" (איוב ל"ח): "איפה היית ביוסדי ארץ? הגד אם ידעת בינה. מי שם ממדיה כי תדע?" - אתה תולעת עלובה, אתה לא יודע כלום, אתה לא יכול להבין את ההיגיון שלי. שתוק וציית. אלוהים שמקטין את הסובל ולועג לסבלו הוא לא מוסרי וזו עוד התנהגות ששומטת את הבסיס המוסרי מתחת לאמונה הדתית.

אמונה יכולה לגרום לאנשים לפגוע זה בזה, החל ממלחמות הדת וכלה בחיתוך איברי מין של תינוקות. אמונה מצווה על האדם להשתתף בטקסים מכאיבים ומענישה אותו על אי ביצועם. אדם טוב פועל טוב ואדם רע עושה רע, אבל כדי שאדם טוב יעשה מעשה רע, הוא צריך להיות דתי. לא רק שהאמונה לא פותרת את שאלת הרוע, במקרים רבים היא גם המקור לרוע.

התפילות מתמקדות בשבחים לאל. אל שרוצה לשמוע כל הזמן כמה הוא מושלם, מעיד בכך שהוא לא מושלם, כי מי שיש לו הכול, לא אמור לרצות כלום. אל שצריך את שבחי המאמין, נחות מאלה מאיתנו שמרוצים ממנת חלקם.

מה התכונות של האל? הוא מתפשט, מתכווץ, מתרחב? גדל וקטן? מתחמם ומתקרר? אין שום אינדיקציה לקיומו. אבל אנשים רואים אותו לפני שהם מתים! ממש לא. כל אדם רואה מה שחינכו אותו לראות. נוצרי יראה את ישו בחוויות סף המוות שלו. הינדי יראה את האלים קאלי, גנשה ושיווה. אמריקאי-ילידי יראה את אל הנהר או אל ההר. אצטקי היה רואה את אל הנחש המנוצה קצלקואטל. יווני שחי לפני אלפיים שנה ראה את כארון, השייט שמשיט את היורדים אל העולם הבא במיתולוגיה היוונית.

אם הכול נברא, גם אלוהים נברא, כי אלוהים כלול ב"הכול". אם לא הכול נברא, זה אומר שהאל לא בורא הכול. אי אפשר להוכיח קיומו של אל בורא-כל באף פילוסופיה עקבית.

קיום האל מעליב את האדם, כי הוא מקטין את כל המפעלים האנושיים האדירים, כל חברות האדם, כל המאמץ של השבטים העתיקים שחיו במערות, סבלו מקור ואיבדו אינספור ילדים בלידתם, במחלות ילדות ובפגעי הסביבה, כל ההתפתחויות הטכנולוגיות, כשרון ההמצאה האנושי ושיתוף הפעולה שהולידו את האומות, התחבורה והתקשורת, הישגי הרפואה והתגליות המדעיות. אם אלוהים ממילא הוא זה שאחראי על הכול, מה שווים כל מאמצינו?

אדם טוב פועל טוב ואדם רע עושה רע, אבל כדי שאדם טוב יעשה מעשה רע, הוא צריך להיות דתי.

יש דברים שלא ניתן להסביר באמצעות המדע. האם זה אומר שהתשובה היא אלוהים? למה לא דרקון ירוק בלתי נראה? אולי עוד עשר שנים המדע יסביר? אם מעשי האל כל כך גדולים שאין סיבה וסיכוי להבין, אם ככה אלוהים קבע ואסור לשאול, מושג האלוהים בולם סקרנות, תשוקה לגילוי ולהבנת העולם, שאיפה להתפתח. הגישה הזו דיכאה מחקר מדעי וקידמה אנושית לאורך כל ההיסטוריה.

הדתי אומר שהוא לא צריך הוכחה לקיום האל. אמונה לא צריכה הוכחה. יש כוח בתחושה שהאל קיים. התחושה הזו כה חזקה, שדתיים רבים מבלבלים אותה עם ידיעה. זו לא ידיעה. ידע הוא עובדה אובייקטיבית שניתן לאמת אותה במחקרים, תצפיות וניסויים בלתי תלויים זה בזה. אמונה היא ההפך. היא חוויה פנימית ואישית. כל אחד מרגיש דבר אחר ומתכוון לדבר אחר כשהוא מדבר על אלוהים. עבור אנשים שונים, האל הוא נוקם או נוטר, מגונן או חומל, מתערב או מרוחק, שוביניסטי או פמיניסטי, שוויוני או מתגמל את המוכשרים, קנאי או ליברלי.

עולם המונחים שבו הדתי מצהיר על אמונתו, יכול לשמש כדי לטעון ההפך: להצהיר על אמונה לוהטת, בלתי מעורערת, נצחית, בכך שאין אלוהים. האמונה באדם היא אמונה הרבה יותר מוצקה, כי האדם קיים, בניגוד לאלוהים, וכי במשך אלפי שנות היסטוריה הוא האריך את תוחלת החיים, ריפא מחלות, שיפר את רמת החיים והקים לאומים, מדינות וחברות בממדי ענק ובשיתוף פעולה חוצה שפות, יבשות ותרבויות.

אנחנו לא צריכים דת כדי להפגין אנושיות ולשתף פעולה. שיתוף פעולה הוא תכונה מהותית בטבע. גם צמחים, אמבות וחיידקים משתפים פעולה זה עם זה. בגוף האנושי משתפים פעולה מיליארדי תאים, שחלקם מקריבים את עצמם למען הכלל. שיתוף הפעולה הזה מתרחש ללא מודעות, וזה מדגיש את העובדה שהוא חלק מהטבע. לא צריך אלוהים, מודעות קוסמית, עליונה, שתיצור בשבילנו מוסר, אלטרואיזם ושיתוף פעולה. זה בביולוגיה שלנו ושל כל עולם החי.

מלחמות הן החריג, שלום ושיתוף פעולה למען צמיחה ושגשוג הם הכלל. הרוע הוא החריג, הטוב הוא הכלל. בניגוד לאלוהים, האדם והישגיו לא צריכים הוכחה. הם קיימים. והם מבססים מעל לכל ספק את הטענה שאפשר להאמין באדם.