האם יש אלוהים?

ברטנרד ראסל
תורגם על-ידי "מחשבה חופשית"

שאלת קיומו של אלוהים היא שאלה מתקבלת בקהילות שונות וע"י יחידים נפרדים על-פי בסיס מאד שונה האחד מן השני. מרביתו של המין האנושי מקבלת על עצמה את דעתה השולטת של הקהילה בה היא חייה. בזמנים מוקדמים בהיסטוריה המתועדת שלנו האמינו כולם במספר רב של אלים. היו אלה היהודים שלראשונה האמינו באל אחד. הדיבר הראשון, בעודו חדש, היה קשה מאוד לביצוע, מכיוון שהיהודים האמינו גם בבעל, בעשתורת, בדגון, במולך ובכל השאר כאלים אמיתיים אבל רשעים, משום שעזרו לאויבי ישראל. הצעד מתוך אמונה שאלים אלו היו רשעים לעבר אמונה שהם כלל אינם קיימים היה צעד קשה.

היו זמנים, בעיקר בתקופתו של אנטיוכוס ה-4, בהם נעשה ניסיון נמרץ ליוון את היהודים. אנטיוכוס ציווה שעליהם לאכול חזיר, לחדול ממילת ילדיהם ולטבול במרחצאות. מרבית היהודים בירושלים נכנעו, אך באזורים הכפריים ההתנגדות היתה עיקשת יותר, ותחת הנהגת המכבים ביססו היהודים את זכותם למינהגים ולאמונות המקוריים שלהם.

המונותאיזם, אשר בתחילת הרדיפה האנטיוכית היה נחלתו של חלק מאד קטן בלבד בעם, אומץ על ידי הנצרות, ומאוחר יותר גם על ידי האיסלאם, וכך הפך לדומיננטי ברחבי כל העולם ממערב להודו. מזרחית להודו, לא הייתה לו הצלחה רבה: להינדואיזם היו אלים רבים, לבודהיזם בגרסתו העתיקה לא היו אלים כלל' ולקונפוציוניזם לא היו אלים כלל החל במאה ה-11 ואילך. אולם, אם אמיתות הדת המונותאיסטית תוערך על פי מידת הצלחתה העולמית, הטיעון לצדקתה יהיה מאד חזק, מכיוון שהיא שלטה בצבאות ובציים החזקים ביותר, וצברה את העושר המרשים ביותר. בימינו טיעון זה הולך ונחלש. אמנם הסכנה היפנית לנצרות הובסה, אולם הנצרות ניצבת כעת בפני איום מידי המוני האתאיסטים המוסקוואים, ואין זה כל כך בטוח, כפי שחלק מאיתנו ייתכן והיו רוצים לראות, שפצצות האטום יטו את הכף לטובת האמונה באלוהים.

הבה נזנח אפוא את נקודת המבט הפוליטית/ גיאוגרפית הזו של ניתוח דתות, אשר הולכת ונדחית על ידי אנשים חושבים עוד מאז ימי היוונים העתיקים. במשך כל אותה תקופה היו בני אדם שלא ששו לקבל את דעותיהם הדתיות של שכניהם באורח פסיבי, אלא השתדלו לבחון מה יש להיגיון ולפילוסופיה לומר בנושא זה. בערים המסחריות של איוניה, שם הומצאה הפילוסופיה, היו בני אדם שחשבו בצורה חופשית במאה ה-6 לפסה"נ. בהשוואה לחושבים החופשיים של היום הייתה להם עבודה קלה, משום שהאלים האולימפיים, על-אף שהיו מקסימים מבחינה ספרותית, לא היו מוגנים מעשית על ידי נימוקים מטאפיסיים חסרי תחכום. הם נתקלו ברמה עממית באורפיזם (אשר לו חייבת הנצרות הרבה), וברמה פילוסופית באפלטון, אשר ממנו יצרו היוונים מונותאיזם פילוסופי, שהיה שונה מהותית מהמונותאיזם הפוליטי והלאומי היהודי. כאשר העולם היווני התנצר, התערבבו עקרונות הדת החדשים עם המטאפיסיקה האפלטונית, וכך נולדה התאולוגיה.

תאולוגים קתולים האמינו ועודם מאמינים - מימיו של אוגוסטינוס ועד ההווה, שקיומו של אלוהים יכול להיות מוכח על ידי השכל הפשוט. טיעוניהם קיבלו את צורתם הסופית ע"י תומס אקווינס במאה ה-13. כאשר הפילוסופיה המודרנית נולדה במאה ה-17, השתלטו דקארט ולייבניץ על הטיעונים הישנים תוך כדי ליטושם, והודות למאמציהם נותרה דתיות מכובדת מבחינה אינטלקטואלית. מנגד, ג'ון לוק, למרות שבעצמו היה נוצרי מושבע, חתר תחת הבסיס התאורטי של הטיעונים הישנים, ורבים מחסידיו, במיוחד בצרפת, הפכו לא תאיסטים.

לא אנסה לשפוך כאן אור על כל מורכבותם של הטיעונים הפילוסופיים בעד קיומו של האל. יש רק אחד, לדעתי, אשר עדיין מהווה משקל בקרב הפילוסופים, והוא הטיעון של הסיבה הראשונית. טיעון זה אוחז בדעה, שמאחר ולכל התרחשות יש סיבה, חייבת להיות סיבה ראשונית לכל סדרת ההתרחשויות. טיעון זה סובל, בכל אופן, מאותו פגם כמו תאוריית "הפיל והצב". בסיפור זה מסופר (אינני יודע באיזו מידת אמת) שפילוסוף הינדי מסויים האמין, שהעולם נח על גבי פיל. כאשר נשאל על גבי מה נח הפיל, הוא השיב שהפיל נח על גבי צב. כאשר נשאל על גבי מה נח הצב, הוא ענה - "הבה נשנה נושא. הדיון הזה מעייף אותי".

בריאת העולם על פי המיתולוגיה ההינדואית

סיפור זה מדגים את מידת חוסר הסיפוק שטיעון הסיבה הראשונית גורם. אף על פי כן ניתן למצוא טיעון זה בכמה מהחיבורים המודרניים בפיזיקה, המסיקים שמתוך תהליכים פיזיים, שנחקרו אחורה בזמן, עולה שהיתה צריכה להיות התחלה פתאומית, ורומזים שהדבר התאפשר הודות ליצירה אלוהית. הם נמנעים בזהירות מניסיונות להראות שהיפותזה זו הופכת דברים ליותר נתפסים.

הטיעונים השכלתניים המצדדים בקיומו של כוח עליון נדחים כיום על ידי מרבית התיאולוגים הפרוטסטנטים לטובת טיעונים, שלדעתי אינם מהווים שיפור בשום צורה שהיא. הטיעונים השכלתניים היו נסיון ישיר של מחשבה, ואם היה נשמע בהם הגיון, הוא היה מדגים את האמת שבטיעונים אלה. הטיעונים החדשים, המועדפים על ידי המטיפים המודרניים הינם מטושטשים, והמטיפים עצמם דוחים בבוז כל נסיון להפוך אותם למדוייקים יותר. הפנייה בהסברים אלה היא ללב במקום לאינטלקט. טענתם בנוגע לאלו הדוחים את הטיעונים החדשים היא לא של חוסר הגיון, אלא של שטחיות רגשית או מוסרית.

הבה נבחן בכל זאת את הטיעונים המודרניים הללו ונראה אם אכן יש בידם להוכיח דבר כלשהו.

אחד הטיעונים החביבים מקורו באבולוציה. העולם היה בעבר חסר חיים, וכאשר החיים החלו הם היו מורכבים מרפש בוצי ושאר אורגניזמים שאין בהם עניין מיוחד. בהדרגה, בזכות תהליך האבולוציה, התפתחו מערכות החיים לצמחים, לבעלי חיים ולבסוף לבני אדם. האדם, כך מבטיחים לנו התאולוגים, הוא יצור כל כך נשגב, שללא ספק יכול להיחשב כפסגה, אשר ביחס אליה היוו הרפש הבוצי והערפילית הקדמה בלבד. לדעתי, התיאולוגים היו בני מזל במעגל ההכרויות שלהם. נראה שהם לא הקדישו משקל ראוי בשיקוליהם להיטלר או למפלצות ממחנות ההשמדה. אם הכל-יכול, כאשר כל הזמן שבעולם לרשותו, סבר שראוי ונכון להוביל יצורים אלו לאורך מיליוני שנים במסלול האבולוציה, אני יכול רק לומר שהחוש המוסרי והאסתטי שמעורב כאן הוא מוזר ביותר.

בכל מקרה, אין ספק שהתיאולוגים מקווים, שהמסלול העתידי של האבולוציה ייצר ללא ספק יותר אנשים כמותם ופחות אנשים כמו היטלר. הבה נקווה שכך יהיה. אלא שבטיפוח תקווה זו אנחנו נוטשים את בסיס הנסיון, ונוטלים מחסה באופטימיות, שההיסטוריה, עד כה, לא הצדיקה.

ישנן גם התנגדויות אחרות לאופטימיות האבולוציונית הזאת. יש לנו הסיבות רבות להעריך, שהחיים על פני כדור הארץ לא יימשכו לנצח, כך שכל אופטימיות המבוססת על מהלך ההיסטוריה הארצית חייבת להיות זמנית ומוגבלת בתחום פעולתה. יכולים להתקיים כמובן חיים במקום אחר ביקום, אך אם הם אכן קיימים, איננו יודעים על-כך דבר, ואין שום סיבה להניח שהם טומנים בחובם יותר דמיון לתאולוגים הטובים מאשר להיטלר. כדור הארץ הוא פינה זעירה ביקום; זהו רסיס קטן ממערכת השמש; מערכת השמש היא רסיס קטן מגלקסית שביל החלב; וגלקסית שביל החלב היא רסיס קטן מתוך המיליונים הרבים של גלקסיות אשר נראות מבעד לטלסקופים המודרניים. בפינה הקטנה וחסרת החשיבות הזו של היקום ישנה הפוגה קצרה בין שני עידנים חסרי חיים. בתוך הפוגה קצרה זו יש אחת עוד הפוגה, קצרה יותר, המכילה בני אדם. אם אכן האדם הוא מטרת היקום, המבוא לכך נראה ארוך מדי. המצב דומה לאותו מקרה בו ג'נטלמן יבש וזקן מספר אנקדוטה אינסופית ולא מעניינת לחלוטין עד לנקודה הקטנה שבה היא מסתיימת. אינני סבור שהאדיקות שהתיאולוגים מפגינים תאפשר השוואה כזאת.

זו הייתה אחת הטעויות הגדולות של תאולוגים בכל הזמנים - להעריך יתר על המידה את חשיבותו של כוכב הלכת שלנו. אין ספק שזה היה טבעי ביותר לפני ימיו של קופרניקוס, כאשר בני האדם סברו שהשמיים, השמש ומערכת הכוכבים סובבים סביב לארץ. אבל מאז קופרניקוס, ובמיוחד מאז התגלית המודרנית של אזורים מרוחקים, ההתעסקות האובססיבית בכדור הארץ הפכה במידת מה לצרות אופקים. אם ליקום היה בורא, קשה להאמין שהוא היה מעוניין בצורה מיוחדת בפינה הקטנה שלנו דווקא. ואם הוא לא היה מעוניין, נראה שערכיו היו שונים משלנו, משום שהחיים במרבית אזורי היקום אינם אפשריים.

קיים טיעון מוסרי התומך באמונה באלוהים, שהפך לפופולארי על ידי וויליאם ג'יימס. על פי טיעון זה, עלינו להאמין באלוהים, כי אם לא נעשה כך, לא נתנהג כפי שצריך. ההתנגדות הראשונה והעיקרית לטיעון זה היא, שלכל היותר הוא אינו יכול להוכיח את קיומו של האל, אלא את הצורך של פוליטיקאים ומחנכים לגרום לאנשים לחשוב שיש אל כזה. האם הדבר צריך להתבצע, זוהי שאלה פוליטית ולא תאולוגית. טיעונים אלה הם כטיעונים המעודדים חינוך ילדים לכבד את הדגל. אדם המאמין בכנות בקיומו של כוח עליון, לא יהיה מרוצה מטענה שהאמונה באלוהים מועילה, משום שהוא ירצה לדעת האם באמת קיים אלוהים. אבסורד לטעון ששתי השאלות זהות. בפעוטון האמונה בסנטה קלאוס מועילה, אך אין זה אומר שסנטה קלאוס באמת קיים.

מאחר שאיננו עוסקים בפוליטיקה, אפשר לראות בכך הפרכה מספקת של הטיעון המוסרי, אבל אולי בכל זאת ראוי להמשיך עוד קצת בנושא הזה. מלכתחילה, קיים ספק רב האם אמונה באלוהים מכילה בקרבה את כל היתרונות המוסריים המיוחסים לה. רבים וטובים בהיסטוריה היו לא מאמינים. ג'ון סטיוארט מיל יכול לשמש דוגמה להם. רבים מאנשים הגרועים ביותר בהיסטוריה היו מאמינים, ויש אינספור דוגמאות לכך. אולי הנרי ה-8 יכול לשמש כדוגמה טיפוסית להם.

בכל מקרה, כאשר ממשלות פועלות על מנת לתמוך בדעות על סמך יעילותן ולא על סמך האמת שבהן, הדברים תמיד נגמרים באסון. ברגע קריטי כזה מופיע צורך בצנזורה על מנת לדכא דעות מנוגדות, והדבר נחשב חכם להניא צעירים מלחשוב, מתוך פחד מהתפתחות "דעות מסוכנות". כאשר פעולות שליליות כאלו מופעלות נגד דת, כמו בברית המועצות בעבר, התיאולוגים יכולים לראות שהן רעות, אבל הן עדיין רעות כאשר הן מופעלות על מנת להגן על מה שהדת תופסת כטוב. חופש המחשבה והנוהג לתת משקל להוכחות הם עניינים שיש בהם הרבה יותר חשיבות מוסרית מאמונה בדוגמה תיאולוגית אחת או אחרת. על בסיס הדברים האלה לא יכול להיות שאמונות תאולוגיות יוחזקו בשל יעילותן ללא קשר לאמת.

קיימת צורה יותר פשוטה ונאיבית של טיעון זה, הקוסמת לרבים. יש שיאמרו, שללא הנחמה שהדת מביאה עימה הם יהיו עצובים בצורה בלתי נסבלת. במידה וזה נכון, זהו טיעון פחדני. אין אדם לבד ממוג הלב, אשר יבחר לחיות בגן עדן של שוטים. כאשר אדם חושד שאשתו בוגדת בו עצימת העיניים והתעלמות אינה נחשב למעשה הנבון והראוי. אינני יכול להבין מדוע התעלמות מראיות במקרה אחד היא מעשה נבזי, ובמקרה אחר מעשה הראוי להערצה. ללא קשר לטיעון זה, חשיבותה של הדת בתרומה לאושרו של אדם מוערכת בצורה מוגזמת. השאלה "אם אתה מאושר" או לא תלויה בכמה גורמים. מרבית בני האדם זקוקים לבריאות טובה ומזון, הם צריכים את הערכה של סביבתם וחיבה של בני זוגם; הם זקוקים לא רק לבריאות פיזית, אלא גם לבריאות נפשית. בהינתן כל התנאים הללו מרבית האנשים יהיו מאושרים, ללא קשר לאמונתם, ובלעדיהם רובם יהיו לא מאושרים, גם הפעם ללא קשר לאמונתם. בחושבי על האנשים שהכרתי, אינני מוצא שהממוצע של אלה שהחזיקו באמונות דתיות היה יותר מאושרים מאלו שלא.

אשר לאמונותיי שלי - אינני מסוגל להבחין במטרה כלשהי ליקום, ויותר מכך - אינני מסוגל לחפוץ באחת כזאת. אלה שמתארים לעצמם שמסלול האבולוציה הקוסמית מוביל באיטיות להשלמה משביעת רצון מבחינת הבורא, מחוייבים לוגית (למרות שבדרך כלל אינם מצליחים לראות זאת ) להשקפה שהבורא אינו כל-יכול, או שאם הוא כל-יכול, הוא יכול לצוות את הסוף בלי לדאוג לתנאים.

אינני מבחין בסוף כלשהו אשר אליו נוטה היקום. על פי הפיזיקאים, האנרגיה תתפזר בהדרגתיות באופן שווה ותהפוך לחסרת תועלת. בסופו של דבר כל מה שאנחנו מוצאים נעים או מעניין, כמו אור או חיים למשל, ייעלם, או שכך לפחות הם מבטיחים לנו. החלל הוא כמו תיאטרון, בו מוצג מופע רק פעם אחת, אבל, אחרי שהמסך יורד, התיאטרון נשאר קר וריק עד אשר יטבע בהריסותיו. אינני מתכוון לומר בביטחון מלא שזה המצב. במקרה כזה תהיה זו יומרנות לבעלות על ידע רב יותר ממה שיש בידינו. אומר רק, שזו הטענה הסבירה ביותר על סמך הראיות הקיימות בידינו. לא אטען בדוגמאטיות שאין שום מטרה לקיומנו, אבל אומר שאין אפילו פיסת הוכחה התומכת בטענה זו.

ארחיב עוד ואומר, שאם אכן קיימת מטרה, אשר שייכת ליוצר כל יכול, אזי אותו יוצר, אשר כל כך רחוק מלהיות אוהב ואדיב, כפי שנאמר לנו, חייב להיות בעל רמת רשעות כמעט בלתי מתקבלת על הדעת. אדם המבצע רצח נחשב לאיש רע. אל כל יכול, אם אכן קיים כזה, רוצח את כולם. לו היה אדם מדביק מרצונו אדם אחר במחלת הסרטן היה נחשב לרשע. אבל הבורא, אם אכן קיים כזה, מדביק אלפים רבים של אנשים במחלה קטלנית זו מדי שנה. בן אדם, אשר באמתחתו ידע ויכולת הנדרשים להיטיב עם ילדיו, אך בוחר לפגוע בהם במקום, נראה מתועב. אל, אם אכן קיים כזה, מבצע את הבחירה הזו במקרה של רבים מאוד מילדיו. כל התפיסה של אלוהים-כל-יכול, שחילול קודש הוא לבקר אותו, יכולה הייתה להיוולד אך ורק תחת שלטון עריצות אוריינטלי, במקום ששליטים, למרות אכזריות קפריזית, המשיכו ליהנות מחנופת עבדיהם. זוהי הפסיכולוגיה האופיינית לשיטת השלטון המיושנת, השורדת באיחור רב בתאולוגיה האורתודוקסית.

קיימת אמנם גירסה מודרנית של תאולוגיה, אשר על פיה אלוהים איננו כל יכול, אלא רק עושה כמיטב יכולתו, למרות שהוא ניצב בפני קשיים עצומים. גישה זו, למרות שהיא חדשה אצל הנוצרים, איננה חדשה בהיסטוריה של המחשבה. ניתן למצוא אותה למעשה בעבודותיו של אפלטון. אינני סבור שגישה זו יכולה להיות מוכחת כשגויה. כל מה שניתן לומר עליה, לדעתי, הוא שאין שום טיעון חיובי התומך בה.

אורתודוכסים רבים סבורים שתפקידם של הספקנים להוכיח את טעותן של הדוגמות שמוצבות בפניהן, ולא תפקידם של תומכי הדוגמות להוכיח את קיומן. זוהי כמובן טעות. אם הייתי טוען שבין כדור הארץ למאדים ישנו קומקום, אשר מסתובב סביב השמש במסלול מעגלי, אף אחד לא היה יכול להוכיח שהטענתי שגויה, בהנחה שהייתי זהיר מספיק על מנת להוסיף שהקומקום כל כך קטן, שאפילו הטלסקופים החזקים ביותר שלנו אינם יכולים לחשוף אותו. אך אם הייתי ממשיך וטוען, שמכיוון שאת ההנחה שלי לא ניתן להפריך, תהיה זו חוצפה בלתי נסבלת מצד ההיגיון האנושי להטיל ספק בנכונותה, מיד הייתי נחשב לדובר שטויות. אם, בכל אופן, קיומו של קומקום מסוג זה היה מאושר בספרים עתיקים, מלומד כאמת הקדושה בכל יום ראשון, ומוחדר בהדרגה למחשבותיהם של ילדים בבתי הספר, היה ההיסוס באמונה בקיומו של אותו קומקום הופך לתסמין של אופי חריג, והיה מזכה את הספקן בתשומת ליבו של הפסיכיאטר בתקופה נאורה, או של האינקוויזיטור בתקופה יותר מוקדמת.

נהוג להניח, שאם אמונה היא נפוצה מאוד, חייב להיות משהו הגיוני בה. איני סבור שהנחה כזאת יכולה להיות מוחזקת על ידי מישהו שלמד היסטוריה. למעשה כמעט כל אמונותיו של האדם הקדום הן מגוחכות. בציוויליזציות המוקדמות קיים אולי אחוז אחד מהאמונות שראוי להתייחס אליהן בימינו... אבל בנקודה זו עליי להיות זהיר. כולנו יודעים שקיימות אמונות מגוחכות בברית המועצות. אם אנחנו פרוטסטנטים, אנו יודעים שיש אמונות מגוחכות בקרב קתולים. אם אנחנו קתולים, אנו יודעים שיש אמונות מגוחכות בקרב פרוטסטנטים. אם אנחנו שמרנים, אנחנו נדהמים מהאמונות התפלות הרווחות במפלגת הלייבור. אם אנחנו סוציאליסטים, אנו מזועזעים מתמימותם של השמרנים. אינני יודע, קורא יקר, מהן האמונות האישיות שלך, אך מה שלא יהיו, אתה מוכרח להודות ש-9/10 מתוך האמונות של 9/10 מתוך כל בני האדם הן חסרות הגיון לחלוטין. האמונות תחת סימן השאלה הן כמובן, האמונות שבהן אתה אינך מחזיק. אינני יכול, לכן, לחשוב שזה יהיה שחצני להטיל ספק במשהו שנחשב לנכון במשך זמן רב, בייחוד אם אמונה כזאת צברה כוח אך ורק באזורים גאוגרפיים מסויימים, כפי שקרה עם כל האמונות הדתיות.

מסקנתי היא, שאין כל סיבה להאמין באף אחת מהדוגמות של הדתות המסורתיות. ויותר מכך - אין כל סיבה לקוות שהן אכן נכונות. אדם, כל עוד אינו נתון להשפעת כוחות הטבע, חופשי ליצור את עתידו האישי. האחריות היא שלו, וכך גם ההזדמנות.