הטיעון שאינו נגמר

סייברדין

מה משותף לסופר המבריק מיכאל אנדה, ללהקה האמריקנית אירוסמית' ולמטיף אמנון יצחק?

לא הרבה, האמת, אבל אתם חייבים להודות שזו אחלה דרך להתחיל מאמר.

Aerosmith - Amazing

יש סוג מאד מסוים של מכתבים, שאנשים המתעסקים בתחום שלי מקבלים מדי פעם. הכותב הוא תמיד איזה חילוני משכיל מאד, לפחות סטודנט לפילוסופיה או משהו, והוא תמיד רוצה לרדת לחקר האמת ברצינות בלי משוא פנים. עד כאן יפה? יפה. אבל אותו משכיל נתקל בבעיה גדולה וקשה מאד, איזו שאלה או קושיה שלמרות כל ניסיונותיו אינו מצליח לפתור. למזלו הרב, יד הגורל כיוונה אותו לאתר "חופש", בו הוא מצא אסופה נהדרת של חילונים משכילים לפחות כמוהו, שעיסוקם בדיוק בשאלות כאלה. וכך הוא פונה אלינו כמוצא אחרון, בחצי-תחינה ממש: אולי, רק אולי, יש לנו תשובה לאותה תעלומה אונטו-אפיסטמו-אמפירו-לוגית המענה אותו כל-כך? ואותו איש טוב גם מצרף למעננו את אבן הנגף שלו: מדובר תמיד באיזה קטע דפוק שהועתק אחד לאחד מתוך אתר של מחב"תים (מחזירים בתשובה).

אף פעם לא הבנתי מה ומי באמת עומד מאחורי המכתבים האלה. האם זהו ניסיון נלוז של האתר לתקן באופן ערמומי שגיאות בחומרים שהוא מפרסם? או אולי הוא פשוט רוצה לבדוק אם מישהו בכלל קורא אותו ויוכל לזהות את המקור (שכמובן, לעולם איננו מצוין מפורשות)? ואולי בעצם מדובר במעריצים הנלהבים של מטיף זה או אחר, שבטוחים שאם רק נקרא את הפנינים האלה נחזור כולנו בתשובה שלמה, ושהדריכו אותם להתחזות לחילוניים כי אחרת - כך משום מה הם חושבים - לא נתייחס אליהם ברצינות? יהיה ההסבר אשר יהיה, לפעמים מגיע מכתב מגוחך עד כדי כך, שאין לי ברירה אלא לכתוב עליו. הפעם היה זה קטע פילוסופי-כזה-כאילו מבית היוצר של אמנון יצחק, המוכיח בלי צל של ספק שיש בורא לעולם.

במאמר מוסגר אעיר, שעליי להתאפק מאד כדי לא לגלוש לכמה מטאפורות חביבות שיבהירו את דעתי על רמתו הפילוסופית של הקטע הנ"ל. בכל זאת, הרי מאמר זה אינו קטע סטנד-אפ כמו של אתם-יודעים-מי, וכולנו יודעים שזה לא יפה לצחוק על מישהו שמנסה לעשות משהו, גם אם יש לו אפס כישרון. אז לענייננו.

סיפורנו מתחיל בשיעור פילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב הרחוקה. אחד הסטודנטים מביא, כך מסופר, קלטת שמצא לשיעור ומבקש להשמיעה. באמצע ההשמעה צועק פתאום הפרופסור לפילוסופיה - חילוני! - הוא צועק "יש אלוקים"! ככה ב-ק'! הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו? הבה נריץ את הקסטה לאחור ונראה איזו אמת גדולה מסתתרת שם. תקשיבו.

"באחת ההרצאות הסברתי שאחד המפקדים בחיל האוויר [למען הסר ספק - לא אחד המפקדים של חיל האוויר, אלא בחיל האוויר. אבל גם תורם בוודאי יגיע - ס'] הגיע למשרד ושאל 'האם ניתן להוכיח שיש בורא לעולם לוגית בלי משל?' "

נו, קוראים/ות יקרים/ות, מה לדעתכם הייתה התשובה? אפשר או אי אפשר?

"תוך עשרים דקות, ואם אתה מבין מהר תוך חמש דקות", כך מטיפנו האלמוני-עלאק שבקלטת. אז איך? "אתה ההוכחה!" נאמר לאותו מפקד בחיל האוויר. עכשיו מפורטת ההוכחה, שהשורש "ב.ר.א" מופיע בה לפחות איזה חמישים פעם בשתי פסקאות ועל כן אחסוך את פרטיה מכם. הרעיון הכללי שם הוא כזה:

1) כל X הוא או נברא, או בורא-עצמו.
2) X לא יכול להיות בורא-עצמו, משום שכדי לברוא את עצמו הוא צריך להיות שם לפני זה, וברור שהוא לא.
3) משני המשפטים הקודמים נובע, שכל X הוא נברא.

כמובן, יהיה זה אסון נוראי אם מישהו יחליף בשוגג את הסימן X במילה "אלוהים", משום שאז מוכח מניה-וביה שאלוהים הוא נברא כמו כולנו. למזלן של הדת והאלוהות, הפרופסור לא עלה על הנקודה הספציפית הזו.

Aerosmith - Amazing

נמשיך:

4) לא יכול להיות שכל מה שקיים זה ברואים בלבד, שבוראים זה את זה לאורך הזמן. חייב להיות בורא אחד ראשוני שהתחיל את התהליך. למה? כי לא יכול להיות שכל מה שקיים זה ברואים בלבד, שבוראים זה את זה לאורך הזמן. חייב להיות בורא אחד ראשוני שהתחיל את התהליך. למה? כי לא יכול להיות שכל מה... וכו'.

נשמע מוזר? מה לעשות. אם ניפטר מכל הקישוטים המילוליים, בדיוק ככה זה במקור - נטול הוכחה. אם מישהו טוען שתהליך אינסופי של נברא הבורא נברא אחר אינו אפשרי בגלל שמדובר באינסוף זמן או כדומה, הוא יצטרך להתמודד עם טענה מס' 2, ממנה עולה בלי צל של ספק שמימד הזמן חיוני באופן כללי כרקע למעשה הבריאה, כלומר אינו יכול להיברא בעצמו והוא אינסופי בהכרח. אז נבלע את הצפרדע הזאת ונמשיך.

האם יכולים להיות יותר מבורא כל-יכול אחד? כמובן שלא, מסביר מטיפנו, כי אילו היו שניים היה האחד יכול להגביל את השני, כלומר השני איננו באמת כל-יכול בלתי מוגבל. עניין ההגבלה הזאת מזכיר לי איזה סיפור על אבן שאי אפשר להרים, אבל נעזוב גם את זה: יש לנו די צרות מכל-יכול אחד, וממילא עכשיו מגיע החלק המעניין, שאשלב בו את אירוסמית' וכל זה.

Aerosmith - Amazing

לדעת מטיפנו, הנ"ל מספיק כדי לשכנע כל בר דעת שיש אלוהים ושצריך שני כיורים במטבח. אך מעשה-שטן, קופץ לו איזה חכם בהרצאה ומקשה בזו הלשון:

"רגע רגע מי אמר שיש בורא לכל הנבראים? אולי נגיד שיש בורא נברא בורא נברא [...] בורא נברא בלי סוף. למה אתה עוצר באיזשהו מקום? כל הזמן יש בורא נברא".

אמרתי לו [אמר לו] "גם זה הוכחה שיש בורא".

את זה הפרופסור תפס (גם לפרופסורים עוד יש תקווה), ואת הקטע הבא אתם פשוט חייבים לראות במו עיניכם. אני נשבע לכם שככה הוא הגיע אליי, בלי שינויים ובלי כלום, ואני כמעט בטוח שבן אדם כתב אותו ולא שימפנזה ששיחק במכונת כתיבה:

"אם נאמר שיש בורא נברא בורא נברא במחזור כל הזמן, נשאל יש שתי אפשרויות או שהמצב הזה כל הזמן מוכרח. מוכרח להיות בורא נברא בורא נברא בורא נברא בורא נברא. או שהמצב הזה לא מוכרח, וזה יכול להפסק. אם זה יכול להפסק, אז יש סוף. אם יש סוף, יש התחלה, אם יש התחלה יש מתחיל. אם זה לא נפסק וכל הזמן בורא נברא בורא נברא בורא נברא. זה אומר שהמצב הזה מוכרח. זאת אומרת כל אחד מהחלקים האלה במשך האין סוף היה מוכרח להיות בתפקיד או בורא או נברא או בורא או נברא. אין לאף אחד רשות לצאת מהמעגל. נמצא, שיש מישהו. מוכרח להיות, שמכריח את כולם לאורך האין סוף להיות בורא נברא בורא נברא בורא נברא, נמצא יש בורא לעולם. הסטודנטים לא הבינו את זה. "

גם אני לא. אבל תודה לאל, יש לנו את הפרופסור.

הפרופ' "צעק יש אלוקים". [הצורך הדחוף בהגהה - במקור]
"למה?" שאלו אותו "למה?"
הוא אמר לסטודנט אחד "קום ללוח תצייר עיגול". הוא צייר עיגול.
אמר "הנה יש אלוקים".
הוא אומר לו "לא. יש עיגול".
הפרופ' אמר לו- "לא. יש אלוקים".
אומר לו: "למה?"
הפרופ' אומר "מי עשה את העיגול? אתה עשית את העיגול, אבל העיגול לא עשה את עצמו. מישהו חיצוני עשה אותו. אז אם יש מעגל של בורא נברא בורא נברא אין סופי הוא לא עשה את עצמו. מישהו חוץ ממנו עשה אותו.

זה פרופ' חילוני באוניברסיטה שלא ידע מההוכחה הזאת, הוא מלמד פילוסופיה ורק כשהוא שמע את הקלטת הוא הבין…

Aerosmith - Amazing

כעת, נסטה מעט מחילופי דברים מרתקים (ובעיקר: משכנעים) אלה, ונעבור סוף כל סוף ללהקה אירוסמית', או ליתר דיוק לקליפ של שירם "Amazing", שנטחן כדבעי בזמנו ב-MTV. עלילת הקליפ, למען אלו שמסיבות אלו או אחרות לא ראו אותו, היא פחות או יותר כזו: בחור חביב מתיישב ליד המחשב שלו, חובש על ראשו קסדת מציאות מדומה, עוטה כפפה אלקטרונית תואמת ויוצא לבלות בעולם המדומה שיוצר למענו המחשב שלו, בו מחכה לו בכיליון עיניים השחקנית החיננית אלישיה סילברסטון. בעולם זה מבצע הזוג הסימפטי בצוותא מגוון פעילויות מעניינות, כגון רכיבה על אופנוע כבד, טיסה במטוס מיושן וצניחה חופשית, אך כשהעניינים מתחילים להתחמם, שופך הנער הנלהב בטעות קולה על המקלדת שלו והתוכנה מפסיקה לרוץ. רווי תסכול, הוא מדפיס תמונה של בחירת ליבו הווירטואלית. וכאן מגיע קטע שקל לפספס, מפני שהתחנה הארורה לרוב סיימה את שידור הקליפ מוקדם מדי: בעודו מדפיס, אנו רואים פתאום איך הוא עצמו מודפס, ועל ידי מי אם לא אלישיה חביבת הקהל. כלומר, כל הקטע עם הנער והמחשב שלו היה בעצמו וירטואלי, והיא-היא האמיתית! או שמא...?

כי בשלב זה, ולכך בוודאי ניסו יוצרי הקליפ להגיע, מתחיל הצופה לשאול את עצמו: ואולי כל הסיפור הזה גם כן וירטואלי? אולי אם הקליפ היה ממשיך עוד היינו רואים אותם מדפיסים זה את תמונתה של זו ולהפך עד אין קץ, מבלי לדעת מי אמיתי ומי לא? והרי כל העסק הזה כולו נוצר בעצם בדמיונו של תסריטאי קליפים כלשהו - אז אולי גם הוא וגם אנחנו בסך הכול ישויות מדומות בתוך מציאות אדירה ונסתרת?

Aerosmith - Amazing

וכאן אנו מגיעים אל ספרו המצוין של מיכאל אנדה, "הסיפור שאינו נגמר". גיבור הספר, בסטיאן, גונב (טוב.. לוקח בהשאלה בלי לספר) ספר מסתורי, ותוך שהוא נסחף לעלילה המרתקת, הוא מגלה לתדהמתו שהוא-עצמו דמות בספר אותו הוא קורא. בסרט שנעשה בהתבסס (בחופשיות) על הספר, הפואנטה הודגשה מאד - אך גם בספר הקורא הנבון יכול להבין מהר מאד מה הולך פה. בסטיאן גילה שהוא דמות בספר שהוא עצמו קורא - אך אנו הרי יודעים שהוא-עצמו דמות בספר שאנו קוראים! ואם כך... אולי גם אנחנו דמויות בספר שמישהו אחר קורא? וגם הוא דמות בספר, וכך הלאה עד אינסוף? ומכאן אגב השם "הסיפור שאינו נגמר".

המשותף לשני המקרים, וגם להגיגיו הפי-לא-סופיים של אמנון, הוא דימוי המציאו(יו)ת כמעשה שכבות, או אם תרצו - כבצל. מעל (או מסביב) למציאות יש עוד מציאות שונה, אחרת, העוטפת אותה; ומתחתיה, מעליה או מסביבה יש עוד מציאות אחרת לגמרי, וכך הדבר נמשך עד אין קץ... עד אין קץ? או שאולי צודק אותו פרופסור חילוני במציאות המדומה של אמנון - הרי ברור שכל הסיפור מצוץ מן האצבע - וכל העסק חייב לעצור בשכבה עליונה כלשהי, בקליפה שאין עוד קליפות אחריה? בסיפור על הפרופסור מבוצעת הסחת דעת ערמומית, כאשר שרשרת הבוראים/נבראים מוצגת בצורת עיגול, ואז ברור שהעיגול סגור וצריך משהו חיצוני. אך מה פתאום עיגול? אם נעקוב אחרי כל הברואים והנבראים, האם נגלה שאנו חוזרים להתחלה?

טוב... כן... הרי האדם ברא את אלוהים...

אבל ברצינות, ברור שדימוי העיגול אינו מתאים. ישנם שני דימויים אחרים פשוטים וקבילים: דימוי השרשרת, כאשר כל חוליה בה היא בורא/נברא, ודימוי הבצל, בו כל קליפה היא מציאות שלמה. עכשיו, נסו לדמיין לעצמכם שרשרת שאי אפשר להוסיף לה עוד חוליה, או בצל שאי אפשר לעטוף אותו בעוד קליפה. בלתי אפשרי? כמובן. ומכאן אנו למדים שלא יכול להיות בורא אחד אחרון, עליון וסופי.

בנקודה זו מתגלה חוסר הדמיון של רוב המשתכנעים מטיעון זה של המחב"תים. מבלי להתייחס להשלכות הפילוסופיות של מה שהם עושים, הם ממהרים לאתר את הקליפה "האחרונה", שתשיב את הסדר על כנו. אך בואו נסתכל שוב על הפרופסור ותלמידו, ונמשיך את שיחתם כפי שהייתה יכולה להתקיים, אילו לא אמנון יצחק היה המספר:

הפרופ' אומר "מי עשה את העיגול? אתה עשית את העיגול, אבל העיגול לא עשה את עצמו. מישהו חיצוני עשה אותו. אז אם יש מעגל של בורא נברא בורא נברא אין סופי הוא לא עשה את עצמו. מישהו חוץ ממנו עשה אותו.
הסטודנט אומר "כלומר, לצורך ההדגמה אני אלוהים והעיגול הזה הוא כל שאר המציאות"
הפרופסור: "כן"
הסטודנט: "כלומר חוץ ממני והמציאות שציירתי אין עוד כלום"
פרופ': "כן"
סטוד': "אבל בפועל, יש את העיגול שציירתי, אותי ואת האלוהים שקודם צעקת שקיים"
פרופ': "ברור"
סטוד': "אז שוב לצורך ההדגמה, העיגול הוא המציאות, אני אלוהים - ואלוהים מה?"
פרופ': "זו רק הדגמה, לא תיאור מלא של כל האמת. אלוהים הוא הסופי ואין אחריו כלום"
סטוד': "למה?"
פרופ': "הוא מסוג אחר לגמרי משאר המציאות. איך נאמר זאת.. הוא קיים במימד אחר לגמרי"
סטוד': "כלומר, יש לנו את המציאות הארבע-ממדית הרגילה שלנו, ואם נקפוץ למימד אחר נגלה את הבורא"
פרופ': "בגדול, כן"
סטוד': "אז אם כבר מותר לבצע קפיצות ממדים, מדוע שלא נקפוץ אל מימד שמעבר לאלוהים?"
פרופ': "כי אין"
סטוד': "למה לא?"
פרופ': "כי אז אתה מגיע למעגל אינסופי שאין לו התחלה ואין לו סוף"
סטוד': "אז מה?"
פרופ': "אז חייב להיות משהו חיצוני לכל זה"
סטוד': "כמו שאני חיצוני לעיגול שציירתי?"
פרופ': "כן"
סטוד': "אבל ראינו שזה לא מספיק, כי גם מחוץ לי יש עוד מציאות..."

אוקיי. נעצור כאן כי זה מתחיל לחזור על עצמו, ונעבור להסבר מילולי.

אתר "חופש" ואנוכי כבר התעסקנו רבות בהפרכת הטיעון של הבורא ההכרחי, אך הפעם אציג את ההפרכה בצורה גיאומטרית. כאשר הטיעון של הבורא-הראשון-שחייב-להיות מוצג, הוא בדרך כלל מוצג בצורה שניתן לתארה כחד-ממדית. כלומר, הטוען בעצם מציג את המציאות כנקודה, את הבורא שלה לנקודה אחת מעליה, את הבורא שלו לעוד נקודה למעלה וכן הלאה. לאחר מכן הוא טוען שלא יכול להיות שהקו הנוצר יימשך עד אינסוף, וחייבת להיות נקודה עליונה, וזה האלוהים שלו (דרך אגב, כאשר אנו האתיאיסטים מתמודדים עם טענה זו, אנו לרוב אומרים שאם כבר עוצרים את הקו באיזושהי נקודה, עדיף שזו תהיה הנקודה הראשונה וזהו).

אמנון עושה תרגיל: הוא לוקח את כל הקו שנוצר, מוסיף מימד שני המאפשר לו לכופף את הקו עד שהוא נהיה עיגול, ואז אומר שהבעיה נפתרה - יש איזו נקודה מחוץ לעיגול שהיא-היא האלוהים. אך הוא שוכח שהוא עבר לשני מימדים! כי בשני מימדים, ולא יעזור טנק, תמיד אפשר לצייר עיגול (בורא) גדול יותר שיעטוף גם את העיגול הראשון וגם את הנקודה החיצונית. גם אם נוסיף עוד מימד ונציב את נקודת האלוהים מעל או מתחת למישור המציאויות שציירנו, אנו כבר עובדים בשלושה מימדים ואפשר כעת להוסיף כדור (בורא) שיעטוף את כל העסק ביחד. אם נוסיף עוד מימדים העסק יהפוך מתמטי ומופשט להחריד, אך העיקרון יישאר זהה: אין שרשרת שאי אפשר להוסיף לה עוד חוליות, ואין בצל שאי אפשר לעטוף אותו בעוד קליפה. אם קופצים למימד חדש, אז כל הטיעון חייב לקפוץ לאותו מימד והסיפור מתחיל מהתחלה. חיפוש הבורא בדרך זו הוא סיפור שאינו נגמר, וגם אם אלוהים יושב ומסתכל בשעשוע על הניסיונות שלנו להוכיח או להפריך את קיומו, הרי אנו כבר יודעים, שיש איזו אלישיה סילברסטון (n+1)-מימדית שם מעליו, המדפיסה את התמונה שלו...