אני מבין את הצורך האנושי בדת
אך צורך זה חייב להיות מרוסן

מאמר מאת 'לוק' - צעיר שגופו עדיין בעולם הדת, אבל לבו ונפשו בעולם החופש

אני מבין את הצורך האנושי בדת: אנשים נזקקים להאמין שיש להם לפחות משהו אחד טוב בחייהם, והם בוחרים שיהיה זה אלוהים. כל דת בדרכה שלה עוזרת לאדם להתגבר על קשיים בחייו, ולתרץ את הקושי בחייו כ"ניסיון של אלוהים", או "לראות אם אדם חזק מספיק בשביל לשרוד דברים קשים". אך האמת נותרת כמות שהיא - החיים כמעט שאינם הוגנים, שכן אין קשר מחייב בין חיים להגינות, שלא לדבר על-כך שאינם קלים. לכל אדם יש תקופות קשות בחייו ותקופות קלות יותר, מאושרות, פורחות או להבדיל מדכאות, או איך שתרצו לקרוא לזה. כאשר קיים קושי, האינסטינקט שלנו, כבני אדם, הוא למצוא לדבר סיבה. פעמים אנו מוצאים תירוץ לסבל, אך ברוב המקרים השאלה נשארת תלויה באוויר - "מדוע זה קרה לי?" או - "מדוע זה קרה דווקא לי? מה עשיתי שזה מגיע לי?". במצב וברגע זה נכנסת לתמונה הדת.

הדת נותנת פתח מילוט כביכול, תירוץ שחל על כל דבר, על-מנת שכבני-אדם נוכל להסביר לעצמנו את הסיבות לדברים הקורים בחיינו. אלא שבני-אדם צריכים להיות מודעים לעובדה שהם אינם יודעים הכול, ואינם יכולים להבין הכול. אם יבינו זאת לא יצטרכו מותג שישמש להם תירוץ על-מנת להבין הכול.

הדת גם מסבירה לשם מה נבראנו, ולצורך מה אנו חיים. למרות שלכל דת יש הסברים, ציוויים ומצוות שונים, בשורה התחתונה הכל מסתכם לדבר אחד:

 אנחנו חיים במטרה לשרת את האל
עלינו לחיות את חיינו ככלי של האל
אנו מצווים לעשות כל מה שביכולתנו כדי לרצות אותו, את האל.

מבחינתי, בפועל ובמציאות,  אנחנו חיים למען מטרה אחת, שונה לחלוטין: על-מנת לחיות. כל אדם חי רק פעם אחת בעולם הזה, ואף אחד אינו יודע אם יש "עולם הבא". כל עוד לא הוכיחו לי שקיים "עולם הבא", מבחינתי הוא אינו קיים. כל עוד לא הוצגו לעין-כל הוכחות פיזיות לקיומו של אלוהים, מבחינתי הוא ו"עולם הבא"  אינם קיימים.

כל אדם רשאי לעשות בחייו כל מה שהוא רוצה, למעט פגיעה בזולת או דברים המנוגדים למוסר האנושי הכלל-עולמי, או המנוגדים לחוק במקום בו הוא שוכן. כל דבר שאדם עושה, או שנעשה על-ידו בסביבתו, גורם לשינוי בחייו, אפילו זעיר שבזעירים.

במרבית המקרים האדם אחראי לכל המתרחש בחייו, גם אם לפעמים הוא שוגה במעש או במלל. עובדה זו מתנגשת באינסטינקט האנושי, לפיו האדם חש עצמו צודק, תמיד הוא צודק, לכאורה, ותמיד האחר אשם, כביכול. בנקודת זמן ומצב זה נכנסת לפעולה הדת. הדת קובעת לבני האדם חוקים ברורים יותר מאשר המציאות, ובכך הופכת (בלב רבים) לרצויה יותר מהמציאות, או אף מציאות בפני עצמה.

בכך לא מסתיים הסיפור. "אינסטינקט" אנושי נוסף היא המחשבה, שאנחנו מסוגלים לכאורה להבין הכול, כל הזמן. למעשה, התורה אינה מספקת תשובות, ופעמים רבות היא רק מוסיפה שאלות. לכן, כאשר אדם דתי שואל את רבו או כל אדם אחר שאלה בקשר לתורה או להלכה היהודית, מתפתח דו שיח קצר ולא מפורט כבדוגמה הבאה: "למה?" - "כי אלוהים אמר" - "ולמה אלוהים אמר?" - "לא שואלים שאלות על אלוהים".

ייתכן ואשמע קצת קטנוני לחלקכם, אבל התשובה "כי אלוהים אמר" אינה מספקת אותי כלל. אם התורה באמת הייתה נכונה, היא הייתה מספקת תשובות לשאלות שהיא מעלה. אין שום דבר נעלה בשאילת שאלות. הדבר הנעלה באמת הוא לספק תשובות לשאלות הנשאלות. כל כך הרבה שאלות, ואף לא תשובה מספקת אחת. התשובה היחידה בתורה, שנאמרת בכל הזדמנות, היא "כאשר ציווה אלוהים" בכל מיני גרסאות שונות.

שוחחתי בנושא זה עם ידיד ותיק, שנמצא בעולם הדת, והוא הסביר לי, שכל עוד אין לי הוכחות שהתורה אינה נכונה, וכל עוד הוא אינו יכול להוכיח שדעתי אינה נכונה, לא נוכל להתווכח. אמנם לא מצאתי עדיין סתירה משמעותית שתגרום לידידי לראות את דרך האמת, אך דברי ידידי גרמו לי להרהר. לאחר שיחתי עימו, פתחתי את ספר בראשית, כי הרי בשביל "להאמין" צריך להבין את ההתחלה, לא כן? פתחתי אפוא את ספר בראשית ומצאתי בו שאלות רבות. את השאלות ששאלתי את ידידי ארשום כאן:

בראשית א',ג': "ויאמר אלוקים יהי אור ויהי אור"
מדוע "אלוקים" חייב להגיד כדי שיהיה אור, הרי הוא "כל-יכול", לא כן?
וגם - האור הוא גל, לא חפץ. האור זקוק לחפץ אחר, כדי שהגל יפגע בו ויחזיר אור.

רשום בפסוק הבא (פסוק ד') "וירא אלוקים את האור כי טוב"
"וירא" - פתאום ה' רואה את האור? הרי הוא "עשה את האור", לא כן?...

בהמשך הפסוק כתוב "ויבדל אלוקים בין האור ובין החושך" - אור וחושך הם שני דברים שונים, ולכן אין צורך להבדיל אותם - הם כבר מובדלים.

הבה נחזור להתחלת ההתחלות - בראשית,א',א': הפסוק שכביכול מוכיח שאלוקים ברא הכל ונברא לפני הכל -  "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ: והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח אלוקים מרחפת על פני המים".

התורה סותרת כאן את עצמה - בפסוק ב' רשום שהארץ הייתה תוהו ובוהו, משמע שהיה כבר ארץ, אך איך משהו נוצר לפני התחלת ההתחלות?

עם השנים, שאלתי דתיים שאלות דומות, אך הם רק פטרו אותי בזלזול במשפטים בסגנון "אתה לא תבין, אתה צעיר מדי" או "אם היית מבין נכון היית כבר יודע". איך הם ציפו שאאמין או אנסה לפחות להבין את אמונתם אם הם לא היו מוכנים אפילו לענות על השאלות ששאלתי אותם?? ואם הם לא ידעו את התשובות לשאלותיי, שיגידו - לא שיזלזלו בי בשל בורותם!

כפי שאמרתי בהתחלה, אני מבין את הצורך בדת, אך אין הדבר אומר שאני מסכים עם הדת. לאדם יש צרכים ורצונות רבים, אך לא תמיד הוא  יכול לקבלם. האדם חייב לרסן את עצמו מפני צרכים ורצונות אלו, כמו, לדוגמה, רצח.

אני מבין את הצורך בדת, אך צורך זה חייב להיות מרוסן.