סיבות טובות וגרועות להאמין

מאת ריצ'רד דוקינס

תרגום של שלומי טל למאמר
Good and Bad Reasons for Believing

המאמר נכלל בספרו החדש של ריצ'רד דוקינס A Devil's Chaplain (קצין דת של השטן) בהוצאת Weidenfeld

ג'ולייט היקרה,

עכשיו כשאת בת עשר, אני רוצה לכתוב לך על דבר שהוא חשוב לי. האם אי פעם עניין אותך כיצד אנו יודעים את הדברים שאנו יודעים? איך אנו יודעים, למשל, שהכוכבים, שנראים כדקירות-מחט זעירות בשמיים, הם למעשה כדורי אש עצומים כמו השמש והם מאוד מרוחקים? ואיך אנו יודעים שכדור הארץ הוא כדור קטן יותר הסובב סביב אחד הכוכבים הללו, השמש?

התשובה לשאלות האלו היא "ראיות". לפעמים בראיות הכוונה היא שרואים (או שומעים, מרגישים, מריחים...) שמשהו אמיתי. אסטרונאוטים נסעו די הרחק מכדור הארץ לראות במו עיניהם שהוא כדורי. לפעמים עינינו זקוקות לעזרה. "כוכב הערב" נראה כמו הבלחה בהירה בשמיים, אבל בעזרת טלסקופ אפשר לראות שהוא כדור יפה - כוכב הלכת שאנו קוראים לו נוגה. דבר שלומדים בראייה (או שמיעה, הרגשה...) ישירה נקרא תצפית.

לעיתים, הראיות אינן תצפית בזכות עצמה, אך התצפית תמיד עומדת מאחוריהן. אם היה רצח, בדרך-כלל אף אחד (חוץ מהרוצח והקורבן!) לא צפה בכך. אך בלשים יכולים לאסוף הרבה תצפיות אחרות שאפשר שיצביעו לעבר חשוד מסויים. אם טביעות אצבעותיו של בן אדם תואמות לאלו שנמצאו על פיגיון, זוהי ראייה שהוא נגע בו. אין זה מוכיח שהוא ביצע את הרצח, אבל זה עשוי לעזור כשזה מחובר עם ראיות רבות אחרות. לפעמים בלש יכול לחשוב על הרבה תצפיות ופתאום להבין שהן מתאימות וברורות אם פלוני ביצע את הרצח.

המדענים - המומחים בגילוי מה שנכון לגבי העולם והיקום - הרבה פעמים עובדים כבלשים. הם מנחשים ניחוש (שנקרה היפותיזה) לגבי האמת. אז הם אומרים לעצמם: אם זה אמת, אז אנו צריכים לראות כך וכך. זה נקרא חיזוי. לדוגמה, אם העולם באמת כדור, אנו יכולים לחזות שנוסע שיסע באותו כיוון כל הזמן ימצא עצמו בנקודה שבה החל. כשהרופא אומר שיש לך אדמת, הוא אינו מעיף בך מבט אחד ורואה אדמת. מבטו הראשון נותן לו היפותיזה שאולי יש לך אדמת. אז הוא אומר לעצמו: אם יש לה אדמת, אני אמור לראות... ואז הוא הולך סביב רשימת החיזויים ובוחן אותם בעיניו (יש לך נקודות?), בידיו (האם מצחך חם?) ואוזניו (האם החזה שלך חורק כפי שאופייני לאדמת?). רק אז הוא מחליט את החלטתו ואומר, "אני מאבחן שלילדה יש אדמת". לפעמים הרופאים צריכים לעשות בדיקות אחרות כגון בדיקות דם או קרני רנטגן, שעוזרות לעיניהם, לידיהם ולאוזניהם לערוך תצפיות.

הדרך שבה המדענים משתמשים בראיות כדי ללמוד על העולם היא הרבה יותר חכמה ומסובכת מאשר אני יכול לספר במכתב קצר. אבל כעת אני רוצה לעבור הלאה מראיות, שהן סיבה טובה להאמין בדבר, ולהזהיר אותך מפני שלוש סיבות גרועות להאמין בדבר. אלה נקראות "מסורת", "סמכות" ו-"התגלות".

ראשית, מסורת. לפני כמה חודשים עליתי לשידור בטלביזיה כדי לשוחח עם כחמישים ילדים. ילדים אלה הוזמנו מכיוון שהם גדלו על הרבה דתות שונות. חלק מהם גדלו כנוצרים, חלק כיהודים, כמוסלמים, כהינדים וכסיקים. האיש עם המיקרופון עבר מילד לילד ושאל אותם במה הם מאמינים. מה שהם אמרו מראה בדיוק מה כוונתי ב-"מסורת". התברר כי אמונותיהם אין להן כל קשר עם ראיות. הם פשוט דיקלמו את אמונותיהם של הוריהם ושל הורי הוריהם אשר מצידן גם הן לא היו מבוססות על ראיות. הם אמרו דברים כמו: "אנו ההינדים מאמינים כך וכך", "אנו המוסלמים מאמינים בכזה וכזה", "אנו הנוצרים מאמינים במשהו אחר".

כמובן, מאחר שהם כולם האמינו בדברים שונים, אי אפשר שכולם צודקים. נראה שהאיש עם המיקרופון חשב שזה נכון וראוי, והוא אפילו לא ניסה לגרום להם להתווכח ביניהם. אבל זו אינה הנקודה שאני רוצה לטעון בזה הרגע. אני פשוט רוצה לשאול מנין באות אמונותיהם. הן באות ממסורת. מסורת כוונתה לאמונות שהועברו מסב לאב לבן, וכן הלאה. או מספרים שהועברו במשך מאות השנים. אמונות מסורתיות בדרך-כלל מתחילות מלא-כלום; אולי מישהו רק בודה אותן במקור, כמו הסיפורים על ת'ור ועל זאוס. אבל אחרי שהן הועברו במשך מאות השנים, עצם העובדה שהן כל-כך עתיקות גורם שייראו מיוחדות. אנשים מאמינים בדברים פשוט מפני שהם האמינו באותו דבר במשך מאות שנים. זוהי מסורת.

הבעיה עם מסורת היא שלא משנה לפני כמה זמן סופר הסיפור, הוא עדיין ממש אמיתי או שקרי כמו הסיפור המקורי. אם בודים סיפור שאינו אמיתי, מסירתו במשך כמה מאות שנים לא יהפוך אותו לאמיתי יותר!

רוב האנשים באנגליה הוטבלו בכנסייה של אנגליה, אבל זהו רק ענף אחד של הדת הנוצרית. יש ענפים אחרים, כמו הרוסי האורתודוקסי, הרומי הקתולי, והכנסיות המתודיסטיות. כולם מאמינים בדברים שונים. הדת היהודית והדת הנוצרית קצת יותר שונות; ויש סוגים שונים של יהודים ושל מוסלמים. אנשים שמאמינים אף בדברים קצת שונים מהאחרים יוצאים למלחמה על חילוקי דעותיהם. כך שאת יכולה לחשוב שיש להם סיבות טובות מאוד - ראיות - להאמין במה שהם מאמינים. אבל למעשה, אמונותיהם השונות הן לגמרי תוצאה של מסורות שונות.

הבה נדבר על מסורות מסויימת אחת. רומים קתולים מאמינים שמרים אם ישו הייתה כה מיוחדת שהיא לא מתה אלא הועלתה בגופה השמיימה. מסורות נוצריות אחרות שוללות את זה, באומרן כי מרים מתה כמו כל אדם אחר. דתות אחרות אלה אינן מדברות עליה הרבה, ובניגוד לרומים הקתולים, אינן קוראות לה "מלכת השמיים". המסורת שמרים הועלתה בגופה השמיימה אינה עתיקה. הברית החדשה אינה אומרת דבר על מותה; למעשה, האשה המסכנה בקושי מוזכרת בברית החדשה בכלל. האמונה שגופה הועלה השמיימה לא הומצאה אלא שש מאות שנה אחרי תקופתו של ישו. בתחילה, היא נבדתה, ממש כשם שסיפור אחר כמו "שלגייה ושבעת הגמדים" נבדה. אבל, בחלוף מאות השנים, היא נהפכה למסורת ואנשים החלו לחשוב עליה ברצינות פשוט משום שהסיפור הועבר במשך כל-כך הרבה דורות. ככל שהמסורת נהייתה יותר עתיקה, כך אנשים החשיבו אותה יותר ברצינות. לבסוף היא נכתבה כאמונה רומית קתולית רשמית לא מזמן, בשנת 1950, כשאני הייתי בגילך. אבל הסיפור אינו יותר אמיתי ב-1950 מאשר היה כשנבדה שש מאות שנה אחרי מות מרים.

אחזור למסורת בסוף מכתבי, ואסתכל בה בצורה אחרת. אבל ראשית עליי לטפל בעוד שתי סיבות גרועות להאמין בדבר: סמכות והתגלות.

סמכות, כסיבה להאמין בדבר, פירושה להאמין בו מפני שאדם חשוב אמר אותו. בכנסייה הרומית הקתולית, האפיפיור הוא האדם החשוב ביותר, ואנשים מאמינים שהוא צודק רק משום שהוא האפיפיור. בענף אחד של הדת המוסלמית, האנשים החשובים הם אנשים זקנים ומזוקנים בשם אייתולות. הרבה מוסלמים בארץ הזאת מוכנים לבצע רצח, רק משום שהאייתולות בארץ מרוחקת אמרו להם לעשות זאת.

כשאני אומר שרק ב-1950 הרומים הקתולים צוו להאמין שגופה של מרים עלה השמיימה, כוונתי היא שב-1950 האפיפיור אמר לאנשים כי הם חייבים להאמין בזאת. כך היה. האפיפיור אמר שזה נכון, כך שזה היה חייב להיות נכון! עכשיו, חלק מהדברים שהאפיפיור אמר בחייו היו נכונים וחלקם לא היו נכונים. אין סיבה טובה להאמין לכל מה שהאפיפיור אומר רק משום שהוא האפיפיור, כפי שאין סיבה טובה להאמין לכל מה שאנשים אחרים אומרים. האפיפיור הנוכחי (1995) ציווה על מאמיניו לא להגביל את מספר ילדיהם. אם אנשים ימלאו אחר סמכות זו כפי רצונו כאילו הם עבדים, התוצאות עלולות להיות רעב, מחלות ומלחמות נוראים, שייגרמו על-ידי איכלוס-יתר.

כמובן, אפילו במדע, לפעמים לא ראינו את הראיות בעצמנו ואנו חייבים לסמוך על מילתו של מישהו אחר. לא ראיתי במו עיניי שמהירות האור היא 300,000 קילומטר לשניה. במקום זאת, אני מאמין למה שספרים אומרים לי על מהירות האור. זה נראה כמו "סמכות". אך למעשה, זה הרבה יותר טוב מסמכות, מפני שהאנשים שכתבו את הספרים ראו את הראיות וכולם יכולים להסתכל בראיות מתי שהם רוצים. זה מאוד מנחם. אבל אפילו הכמרים אינם טוענים שיש ראיות כלשהן לסיפורם על עלייתה של מרים השמיימה.

הסיבה הגרועה השלישית להמאין בדבר נקראת "התגלות". אילו שאלת את האפיפיור ב-1950 כיצד ידע כי גופה של מרים נעלם השמיימה, ודאי היה אומר שזה "התגלה" לו. הוא הסתגר בחדר והתפלל להנחייה. הוא חשב וחשב, לבדו, ונהיה יותר ויותר בטוח בתוך תוככיו. כשאנשים דתיים מרגישים בתוכם שמשהו אמיתי, אף כי אין ראיות לכך שהוא אמיתי, הם קוראים להרגשתם בשם "התגלות". לא רק האפיפיורים טוענים שיש להם התגלויות. הרבה אנשים דתיים טוענים כך. זוהי אחת מהסיבות העיקריות שהם מאמינים במה שהם מאמינים. אבל האם זו סיבה טובה?

נניח שאומר לך שהכלב שלך מת. תהיי מאוד עצובה וודאי תגידי, "אתה בטוח? איך אתה יודע? איך זה קרה?" עכשיו נניח שאענה: "אני לא ממש יודע שפיפי מת. אין לי ראיות. רק יש לי תחושה מוזרה בתוכי שהוא מת". תהיי מאוד מרוגזת עליי שאני מפחיד אותך, משום שאת יודעת ש-"תחושה" בפנים אינה כשלעצמה סיבה טובה להאמין שכלב מת. את צריכה ראיות. לכולנו יש תחושות פנימיות מפעם לפעם, ולפעמים מתברר שהן נכונות ולפעמים לא. ובכל מקרה, לאנשים שונים יש תחושות שונות, אז איך אנו אמורים להחליט מי צודק? הדרך היחידה להיות בטוחים שכלב מת הוא לראות אותו מת, או לשמוע שלבו נדם; או לשמוע מאת אדם שראה או שמע ראיות אמיתיות שהוא מת.

אנשים אומרים לפעמים שחייבים להאמין בהרגשות פנימיות עמוקות, אחרת אי אפשר להיות בטוחים בדברים כמו "אשתי אוהבת אותי". אבל זוהי טענה גרועה. יכולות להיות המון ראיות שמישהו אוהב אותך. במשך כל היום כשאת עם מישהו שאוהב אותך, את רואה ושומעת הרבה חתיכות של ראיות, והן כולן נבנות. אין זו תחושה פנימית טהורה, כמו זו שהכמרים קוראים לה התגלות. יש הרבה דברים חיצוניים שתומכים בתחושה הפנימית: המבט בעיניים, תווים עדינים בקול, טובות קטנות ודברי חסד; כל זה ראיות אמיתיות.

לפעמים יש לאנשים תחושה פנימית חזקה שאומרת להם שמישהו אוהב אותם, כשזו אינה מבוססת על שום ראיות, ואז רוב הסיכויים שהם טועים טעות מוחלטת. יש אנשים עם תחושה פנימית חזקה שכוכב קולנוע מפורסם אוהב אותם, כשלמעשה כוכב הקולנוע אפילו לא פגש אותם. אנשים כאלה חולים בדעתם. על תחושות פנימיות להיתמך בראיות, אחרת אי אפשר לסמוך עליהן.

תחושות פנימיות הן בעלות ערך גם למדע, אבל רק כדי לתת לך רעיונות שאחרי-כן את בוחנת על-ידי חיפוש ראיות. למדען יכולה להיות "תחושה" לגבי רעיון שהוא "מרגיש" שהוא נכון. כשלעצמו, זו אינה סיבה טובה להאמין במשהו. אבל זו יכולה להיות סיבה טובה להעביר זמן בביצוע ניסוי מסויים, או בחיפוש אחר ראיות בדרך מסויימת. המדענים משתמשים בתחושות פנימיות כל הזמן כדי לקבל רעיונות. אבל הם אינם שווים דבר עד שייתמכו בראיות.

הבטחתי כי אחזור למסורת, ואסתכל בה בדרך אחרת. אני רוצה להסביר למה המסורת כל-כך חשובה לנו. כל החיות בנויות (על-ידי התהליך הקרוי אבולוציה) לשרוד המקום אשר בו מינם חי. האריות בנויים להיות טובים בשרידה במישורי אפריקה. הסרטנים טובים בשרידה במים מתוקים. האנשים גם הם חיות, ואנו בנויים להיות טובים בשרידה בעולם מלא... באנשים אחרים. רובנו לא צדים את מזוננו כמו אריות או סרטנים; אנחנו קונים אותו מאנשים אחר שקנו אותו מאנשים אחרים גם-כן. אנחנו "שוחים" ב-"ים של אנשים". בדיוק כפי שדג צריך זימים כדי לשרוד במים, אנשים צריכים מוחות שמאפשרים להם להתעסק עם אנשים אחרים. כפי שהים מלא מים מלוחים, ים האנשים מלא בדברים קשים ללימוד. כמו שפה.

את מדברת אנגלית, אך חברתך אן-קתרין מדברת גרמנית. שתיכן מדברות שפה המתאימה אתכן ל-"שחייה" ב-"ים האנשים" הנפרד שלכן. השפה מועברת במסורת. אין דרך אחרת. באנגליה, פיפי הוא a dog. בגרמניה הוא ein Hund. אף אחת משתי המילים אינה נכונה יותר, או אמיתית יותר, מהשניה. שתיהן נמסרות. כדי להיות טובים ב-"שחייה בים האנשים שלהם", ילדים צריכים ללמוד את שפת ארצם, והרבה דברים אחרים על עמם; וזה אומר שהם צריכים לספוג, כמו נייר סופג, כמות עצומה של מידע מסורתי. (זכרי שמידע מסורתי פירושו רק דברים שמועברים מסב לאב לבן) מוח הילד צריך להיות פראייר למידע מסורתי. ואין מצפים מהילד שיבדיל בין מידע מסורתי טוב ושימושי, כמו מילים של שפה, ובין מידע מסורתי גרוע או טיפשי, כמו אמונה במכשפות ובשדים ובבתולות החיות לעד.

זה חבל, אבל אי אפשר אחרת, שמפני שהילדים חייבים להיות פראיירים למידע מסורתי, הם עשויים להאמין בכל מה שהמבוגרים אומרים להם, בין שאמת או שקר, נכון או לא נכון. הרבה ממה שהמבוגרים מספרים להם הוא אמת ומבוסס על ראיות, או לפחות סביר. אבל אם חלק מזה שקרי, טיפשי או אפילו מרושע, אין מה שימנע מהילדים להאמין גם בזה. עכשיו, כשהילדים גדלים, מה הם עושים? כמובן, הם מעבירים את זה לדור הילדים הבא. אז, אם מאמינים במשהו בחוזקה - אף אם הוא שקר מוחלט ולא הייתה סיבה להאמין בו מלכתחילה - זה יכול להימשך לעד.

הייתכן שזה מה שקרה לדתות? אמונה שיש אל או אלים, אמונה בגן-עדן, אמונה שמרים לעולם לא מתה, אמונה שלישו לא היה אב אנושי, אמונה שהתפילות נשמעות, אמונה שיין הופך לדם - אף אחת מאמונות אלה לא נתמכת בראיות טובות. אבל מיליוני אנשים מאמינים בהן. כנראה משום שהם צוו להאמין בהן כשהם היו צעירים דיים להאמין בכל דבר.

מיליוני אנשים אחרים מאמינים בדברים שונים לגמרי, מכיוון שסיפרו להם דברים שונים כשהם היו ילדים. לילדים מוסלמים מספרים דברים שונים מילדים נוצרים, ושניהם גדלים כשהם משוכנעים לגמרי שהם צודקים והאחרים טועים. אפילו בין הנוצרים, רומים קתולים מאמינים בדברים שונים מאשר אנשי הכנסייה האנגליקנית או אפיסקופלים, שייקרים או קווייקרים או מורמונים, וכולם משוכנעים לגמרי שהם צודקים והאחרים טועים. הם מאמינים בדברים שונים בגלל אותה סיבה בדיוק שאת מדברת אנגלית ואן-קתרין מדברת גרמנית. שתי השפות הן, בארצן שלהם, השפה הנכונה לדבר בה. אבל לא יכול נכון שדתות שונות הן נכונות בארצותיהן שלהן, מפני שדתות שונות טוענות שדברים הפוכים הם נכונים. מרים לא יכולה להיות חיה בדרום אירלנד הקתולית אך מתה בצפון אירלנד הפרוטסטנטית.

מה אנו יכולים לעשות בקשר לכל זה? לא קל לך לעשות דבר, כי את רק בת עשר. אבל את יכולה לנסות את זה. ברגע שמישהו אומר לך דבר שנשמע חשוב, חשבי לעצמך: "האם זה דבר שאנשים יודעים כנראה בגלל ראיות? או האם זה דבר שאנשים יודעים רק בגלל מסורת, סמכות או התגלות?" ובפעם הבאה שמישהו אומר לך שמשהו נכון, למה לא תאמרי להם: "אילו מין ראיות יש לזה?" ואם אינם יכולים לתת לך תשובה טובה, אני מקווה שתחשבי בזהירות רבה לפני שתאמיני למילה שהם אומרים.

אביך האוהב אותך.