מאלילים לאל אחד - ובחזרה

בקבוצת ציידים-לקטים בת מאה וחמישים איש, כולם מכירים את כולם. אי אפשר להחביא שלל גניבה. אי אפשר להנות ממנו בסתר, כי אם אחד יראה, כולם ידעו. אי אפשר לפגוע בזולת ולרוץ אל בני חמולה אחרת כדי לקבל הגנה. אין חמולה אחרת.[1] הקבוצה קטנה ואינטימית, והלחץ החברתי פועל באפקטיביות נגד התנהגות לא מוסרית. בחברות שבהן הפיקוח החברתי על ההתנהגות המוסרית יעיל, אין צורך להאציל את התפקיד הזה על האלים. בחברות כאלה יש לאלים תפקידים אחרים. האליל אינו קשור למוסר ולמצפון. הוא אינו נוקם ונוטר. הוא עושה ביזנס. תפקידו הוא להגן מפני טורפים, מזיקים, מחלות ושטפונות, ולדאוג שיהיו ציד ויבול. הפולחן אליו לא כרוך בשמירה על כללי מוסר או התנהגות חברתית, אלא בקיום פולחן כדי שימשיך לקיים את ההסכם - לתת דגים מהנהר ולהצמיח תפוחים על העץ. בסקר במאות חברות קטנות שבהן הפיקוח החברתי הדוק, נמצא שאליליהן לא מתערבים בענייני מוסר ולא מענישים על רצח. במחקר שנעשה ב-18 קבוצות ציידים-לקטים נמצא שרק בשבע מהן נתפס האל כאוסר רמאות ומעניש עליה, ורק בארבע הוא נתפס כמעניש על רצח. עובדי האל הזה לא מצפים ממנו לצוות על תפיסת מוסר או מבנה חברתי מסוים, להכתיב דת שבונה מבנה תאולוגי ורוחני מבריק או אסתטי, או להסביר תופעות טבע בצורה המשכנעת ביותר. הם מצפים ממנו להיענות למנחתם ולספק את הסחורה. זה הכול.

האל הופך מסוחר למדריך רוחני

בשבט העתיק סחרת רק עם בני שבטך או עם בני שבט סמוך. כולם הכירו את כולם. רמאים לא יכלו לחמוק. עם המעבר לחברות חקלאיות והקמת הערים הראשונות, לפני כ-12,000 שנה, גדלו חברות האדם מעבר למאות בודדות, לראשונה בהיסטוריה האנושית. אדם בודד כבר לא יכול היה להכיר את כל בני קהילתו. לראשונה יכלו נוכלים לחמוק מעונש. המסחר כבר לא יכול היה להתבסס על אמון הנובע מהיכרות אישית. היה צורך בגורם מרתיע ומשכנע. כאן נכנס האל המוסרי לתמונה: אדם שמאמין שהאל משגיח עליו ללא הרף ויעניש אותו אם יחטא, לא יפר חוק מוסרי גם אם הוא חי בקהילה גדולה, שבה יש הזדמנויות לרמות ולהיעלם.

כך נוסף תפקיד חדש לאלים: הם אמנם המשיכו לעזור לך בפרנסה - שכעת הייתה בעיקר חקלאות - ולהגן עליך מפני אסונות טבע, אבל החלו גם להגן עליך מהזולת. אל שאוכף תביעות מוסריות היה חייב לעבור שדרוג. אם רצית לאכוף דרישות מוסריות, לא היה תועלת באל בעל כוח חלקי ותחום ריבונות מוגבל. כדי להפחיד רמאים בחברה שבה הם יכולים להתחמק מעונש, נדרש אל כל-יכול, שנמצא בכל מקום וצופה כל העת.

כשאנו מדמיינים שצופים בנו כל העת, נתנהג יפה יותר. נחקרים נחשפו לשלוש נקודות שחורות מודפסות על דף, שתיים למעלה ואחת למטה, כמו שתי עיניים ופה. קבוצת הבקרה נחשפה לשתי נקודות למטה ואחת למעלה, כמו שלושה קודקודים של משולש העומד על בסיסו. אלה שראו את הנקודות במבנה של פרצוף, רימו פחות.[2] הם היו נדיבים יותר, השליכו פחות פסולת ונמנעו מלקיחת קפה בלי לשלם. חוקרים שמו קופסה לתשלום ליד מכונת קפה. כשמעל מכונת הקפה היה פוסטר של עיניים, הסכומים שהושמו בקופסה תפחו פי 2.7.[3]

ההשפעה של העיניים המדומות חוצה תרבויות. לפי מיתוס באיי הטרובריאנד באוקיינוס השקט, לפני שרוח המת עוברת לעולם האחר, היא חוצה אגוז קוקוס לרוחב. כידוע, בתחתיתו של כל אגוז קוקוס יש שלושה חורים המזכירים עיניים ופה, ואילו החלק העליון של האגוז הוא חלק, ללא חורים. במסורת הטרובריאנד, את החלק העליון, ה"עיוור", מוסרת הרוח לשאר בשרה החי, ונוטלת עמה את החלק ה"רואה", בעל החורים, כאומרת: "כך אני, המצוידת בעיניים, אוכל לראות אותך מהעולם האחר. אתה מצויד בחלק העיוור של אגוז הקוקוס, ולא תוכל לראות אותי מעולם החיים." כך משגיחה רוח המת על החי גם לאחר המוות.[4]

אל ששולט בכל חייב להיות אל יחיד. כל הכרה בקיומו של אל אחר, משמעה שהאל שמתיימר לשלוט בכל, למעשה לא שולט בכל. לכן, עבור האל השולט בכל, פשרה היא לא אופציה. בתמונת העולם של עובדי אלילים, לעומת זאת, האל שלהם חולק סמכויות כל הזמן. יש אל הנהר ואל ההר, רוח עץ התפוח ורוח עצי השקד. עובדי אלילים גם מחליפים אלילים כל הזמן. עבורם, נאמנות לאל אחד היא איוולת: למה להישאר עם אל חלש? למה לא לעבור לאל שמוכיח את כוחו בכך שהוא מספק את הסחורה? מבחינה זו, הפוליתאיזם גמיש בהרבה מהמונותאיזם. הפוליתאיסט מביט ללא הרף בשכנו, אבל לא כדי לפקח עליו, אלא כדי לבדוק אם השכן מצליח יותר. במקרה כזה, יאמץ הפוליתאיסט את האל של שכנו. החוקר ארא נורנזיין ביקר בנפאל ושאל מקומיים על אמונותיהם. הם סיפרו לו שהם סוגדים לאלים ולרוחות מסוימים אבל לא כופרים בקיומם של אלים ורוחות אחרים. נורנזיין מצא משל מתאים: אם אתה אוהד את מנצ'סטר יונייטד, אתה לא חייב לכפור בקיומה של ברצלונה. למעשה, זה יהיה טיפשי לכפור בקיומו של מועדון מתחרה, כי רק עצם התחרות מקנה משמעות לקיומו של המועדון שלך.[5]

עובדי אלילים מחליפים אלילים כל הזמן. אחרי שאימצו עשרות, מאות או מיליוני אלילים, אין להם בעיה לאמץ עוד אחד. כשהם מבינים שאל מסוים - האל המונותאיסטי - תובע בלעדיות, כבר מאוחר מדי. כך הצליח האל הטוטאלי להחליף את האלים המקומיים ולהשתלט על העולם. זה קרה לבני הפאנג (Fang) שבמערב אפריקה. אליהם הם כל-יכולים, אבל אינם יודעים הכל. רוחות האבות חלשות מהאלים, אבל הן יודעות הכל. בני הפאנג עבדו את הרוחות, לא את האלים, כי רוחות האבות יודעות כל. אי אפשר לתחמן אותן, ולכן עדיף להיות בסדר איתן. כשהגיע טוויסט בעלילה ומיסיונרים שכנעו את בני הפאנג שיש אל אחד שהוא גם כל-יכול אבל גם יודע-כל, בני הפאנג החלו לסגוד לו: אי אפשר לתחמן אותו, ולכן עדיף להיות בסדר איתו.[6]

במאות השנים האחרונות, חברות גדולות ותרבויותיהן כובשות תרבויות קטנות או מטמיעות אותן. שיעור המאמינים באל אחד גבוה מאי-פעם. האל האחד רואה הכל ומחונן בכוחות בלתי מוגבלים. סמכותו המוסרית מוחלטת וצריך לציית לו בכל תחום, לא רק בתחום המוגבל של עסקה מסחרית או הגנה מקומית. איך החל המעבר מאלילים לאל אחד?

עובדי האלילים החלו לגשש אל המונותאיזם לפני למעלה מ-5,000 שנה. בראשיתם היו האלילים שיקוף מדויק של רגשות האדם ומהלך חייו: הם היו נולדים, מתאהבים, נפצעים, סובלים, מקנאים, רבים ומשלימים כמו האדם. האדם מראש יצר אותם כך, כדי שיוכל להבין אותם, וזאת כדי שיוכל להתמקח איתם ולגרום להם להגן עליו ולהביא לו יבול, בריאות והצלחה בזיווג. במהלך שנמשך מאות שנים החלה להתווסף לסיפורי האלילים התפיסה האינטואיטיבית, הפילוסופיה הגולמית, לפיה יש גורם אחד עליון, סיבה בסיסית לקיום מעל כל האלים. אלי יוון העתיקה היו כפופים לישות עליונה - מוירה, אלת הגורל. האל טיאן (Tian) בסין היה כל-יכול, שלט בעולם הטבע וציווה צווים מוסריים לפני למעלה מ-3,000 שנה. במיתוס הבריאה הבבלי אנומה אליש מלפני 3,000 שנה, ניצח האל השומרי מורדוך את תיאמת, אלת המים שצורתה נחש-דרקון. בבלים שהגיעו לכנען הפכו את מורדוך לאל ששמו "אל", אל שנלחם באלי הנהר והים, בהם תיאמת. סופרי המקרא שִכתבו את הסיפור כדי שלא ישתמע שיש אל שווה ליהוה, והפכו את יהוה לשליט על תיאמת, הלא היא תהום ("וחושך על פני תהום", בראשית א'). מאלים בפנתיאון הבבלי והכנעני הפכו תיאמת והתנינים לכוחות טבע שכפופים לאל יהוה, ולבסוף לברואיו. יהוה הפך מאל אחד בגלריה של אלילים, לאל העליון בין כמה אלילים, ולבסוף לאל בורא יחיד: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים".[7]

האל האחד מעולם לא הצליח להגיע לבלעדיות. נוצרים רבים קרובים לאליליות יותר מכפי שנוח לתאולוגים של הנצרות להודות. כל מאמין נזקק למגע אישי, ואת הצורך הזה סיפקו משפחתו של האל, אלילי משנה, השטן, מלאכים, רוחות האבות, שדים וקדושים, וכן עצמים שעליהם הואצלה קדושה: קברים, עצים, אנדרטאות, חפצים וכלי בית. כל אלה מדורגים אמנם מתחת האל, אבל ההיררכיה הזו לא רלוונטית כשצריך סיוע בבעיה ספציפית. כדי לקבל עזרה, עדיף לפנות לפקיד שאולי יכול להזיז משהו, ולא לראש הממשלה, שמוצף בפניות ואין לו זמן בשבילך. אתה רוצה שהדיג יצליח? פנה לאל האגם. אתה רוצה שעץ התפוח יניב פרי? פנה לרוח של עץ התפוח. אתה רוצה שבנך יבריא ממחלה? פנה לקדוש המקומי. האל לא יעזור לך. הוא לא רואה אותך ממטר. זה לא אישי נגדך. האל הוא ככה עם כולם. לפי התרבות אליה נולדת, אתה מחליט למי לפנות בדת שלך. אם חונכת בדתות יורובה, איגבו ואידו במערב אפריקה, תפנה לרוחות האבות, כפי שיפנה בן דת השינטו ביפן או עובד אלילים בצפון יפן. אם חונכת כיהודי או מוסלמי בצפון אפריקה, למדת שעדיף לפנות לקדושים.

גם הנוצרים הראשונים האמינו באלילים רומאיים, ברוחות ובקדושים, בנוסף לאל האחד. רבים מהנוצרים סברו שהקדושה נמצאת בגופות הקדושים ולא באל. עד היום עולים נוצרים (ויהודים) לקברי קדושים במזרח אירופה, ולא רק שם, כדי להבטיח זיווג, פרנסה ואריכות ימים. בנצרות יש גם קדושים חיים, הלא הם האפיפיורים. ב-1870 נקבע שהאפיפיורים מצויים בקשר ישיר עם האל ולכן אינם מסוגלים לטעות.[8]

המוסלמים מאמינים בשדים, רוחות ומפלצות מיתולוגיות (ע'ול). בקוראן מוזכרים הג'ינים, השדים המסייעים לשלמה. הזרם האסלאמי המיסטי הסוּפי ייחס לקברי קדושים סגולות ריפוי. בצפון אפריקה צמחו עיירות סביב קברי קדושים מוסלמים, בהשראתן פיתחו יהודים בצפון אפריקה אמונות דומות לגבי קברי קדושים, בתי כנסת וספרי תורה.[9]

יהודים היו מקיפים [את המקום הקדוש], משתטחים עליו, לוקחים מעפרו לריפוי חולים ובין אבניו הטמינו פתקי בקשות לבריאות, לילדים, לפרנסה... מדליקים נרות לנדר, גוזזים שערות הילדים, עורכים הילולות וטקסי בקשה לרחמים ולהורדת הגשם בשנות בצורת.

כשנשרף בית כנסת בזליטן שבתוניסיה מספר פעמים, טענו המוסלמים המקומיים שהאחראי לכך הוא קדוש מוסלמי שקבור בסמוך ויוצא לשם כך מקברו. גם היהודים קיבלו את הטיעון הזה, לפיו גם לקדוש מוסלמי יש כוחות.[10]

יוצאי מרוקו בישראל, אותם ראיין יורם בילו, טענו ששדים יכולים לעבור מאות קילומטרים בשניה, לגלות את הנסתר, להחליף צורות, לגרום מחלות לבני אדם ולהופיע כחיות ואף כבני אדם. הם האמינו ביכולתם של רבנים להעביר אנשים מאות קילומטרים בשניה, להטיל עקרות על נשים בכישוף, לזמן את השדים בדמות סוסים, עזים או כלבים כדי לשטות בחבריהם ולהבהילם, להיכנס בגופו של אדם כדיבוק ("אסלאי") או לקבל עראק מהשדים כהרף עין, אם חסר עראק בארוחת הערב. יש שדים שונים עם עוצמות שונות ועם דרכי פעולה שונות על גוף האדם. יש כאלה שנכנסים לתוכו ויש כאלה שפועלים עליו מבחוץ. השדים נחשבים "ישות ממשית, חלק מהוויית החיים היומיומית". שדים מפעילים את יכולותיהם העל-טבעיות, אך גם לרבנים יש יכולות אלוהיות והם לעתים מנצחים. הרב יעקב וזאנה היה מקורב לשדים ואף נישא לְשֵדַה, אבל לא מתוך רצון לצבור עוצמה או להרע, אלא כדי לשלוט בכוחות האופל ולסייע לחולים ונזקקים. הנישואין הוכיחו שהוא משתמש בקשריו עם עולם השדים כדי לרפא חולים ולהרחיק שדים סוררים, והדבר הגביר את ההערצה כלפיו. כשהגיע וזאנה לבית קברות, שמר עליו אליהו הנביא מפני חיות רעות כשהוא מחזיק רובה דרוך. לרבנים בקזבלנקה לא הייתה בעיה עם הקשר של וזאנה עם עולם השדים, רק עם האיום שלו על סמכותם.

גם יהודי מזרח אירופה האמינו בשדים, להם קראו "דיבוק". בשטעטלים באוקראינה, צ'כוסלובקיה ורומניה בשנות הארבעים, התקיים "הנוהג שלא לשפוך מים החוצה כיוון שבמוצאי השבת השדים פעילים במיוחד ואם יירטבו הם עלולים להתרגז מאוד ולנקום."[11] באותה תקופה, בבגדד בעת ליקוי ירח,

המוני אנשים שעטו ברחוב בגוש מחריש אוזניים. הם האמינו כי היעלמות הירח אינה אלא נסיון של השטן לטרוף אותו. כדי למנוע את רוע הגזירה הם הכו בכל כוחם בפחים והקימו המולת אלוהים בנסיון להבריח את השטן ולמנוע ממנו לבצע את זממו.[12]

אם אין בסביבה קבר של קדוש, אפשר להשתמש בשיטת "עשה זאת בעצמך". חוקר הארצות ריצ'רד פרנסיס ברטון הגיע לכפר הודי כשהוא מחופש לפאקיר והתושבים הכתירו אותו לקדוש. לא הייתה לו בעיה עם זה, עד שלילה אחד הגיע למשכנו אחד מזקני הכפר והפציר בו לברוח: "התושבים רוצים לרצוח אותך." ברטון תמה: "הם רואים אותי בתור איש דת נעלה. למה שירצו לרצוח אותי?" ענה הזקן: "אתה כל כך נעלה, שהם חייבים שקברך הקדוש יהיה פה, בכפר שלנו, ולא בשום מקום אחר."[13]

 (/p>

בנצרות השתמר עוד מוטיב אלילי: עבודת האליל למען תמורה חומרית, כמו בעסקה מסחרית. שרידי קדושים נוצריים שלא מילאו את תפקידם זכו לעונשים ולהשפלות. באחת מוועידות הכנסיה במאה ה-13 נאסרה השפלתם של שרידי קדושים שלא היטיבו למלא את תפקידם. עצם העובדה שהוטל איסור, מלמדת על תפוצתו של המנהג. קו המחשבה העסקי הזה מתקיים עד היום ביחסם של יהודים לקדושיהם. יהודי במרוקו שבתו חלתה הגיע אל קברו של הצדיק המקומי ואמר: "אם הבת שלי תחלים, אהיה העבד שלך. אבל אם היא תמות, אבוא לפה ואשרוף לך את הקבר." היהודי לא הפגין יראה מפני הקדוש; הוא הציע עסקה שלא נעדר ממנה ממד של איום.[14]

מקדשים של אל היין הרומי דיוניסוס הוסבו לכנסיות עליהן מגן הקדוש הנוצרי שהוא פטרון הגפנים, הכורמים והייננים. לעתים נהרסו מקדשים אליליים ועל חורבותיהם נבנו כנסיות, כפי שקרה במרכז העיירה הרומנית טמאשי.[15] במאה הרביעית ניתצו נוצרים באלכסנדריה את פסלו של האל סרפיס, שילוב האליל הרומי יופיטר והאלילים המצריים אוסיריס ואפיס, ובמקומו הקימו מבנים שהוקדשו לשרידי אליהו הנביא ויוחנן המטביל.[16] אבל התנהגות כזו לא הייתה מחויבת המציאות. בשנת 600 כתב האפיפיור גרגוריוס הראשון לשליחו באנגליה, שיש לאפשר לעבדי האלילים המקומיים להמשיך במנהגיהם, אבל יש לשנות לאט את משמעותם של מנהגים אלה:

אין צורך להרוס את מקדשי האלילים של אומה זו. ... יבנו מזבחות וישימו בהם שרידי קדושים. ... יש להסבם מפולחן השדים לעבודת אלוהי האמת. ... וכיוון שהם מבקשים לטבוח פרים רבים כקורבן לשדים, יש לשנות את החגיגה הזאת במידת מה. ... לא לשטן יקריבו את הבהמות אלא ישחטו אותן לתהילת האל... כי גם מי שמבקש להגיע לפסגה, עולה צעד צעד או שלב שלב ולא בקפיצות.[17]

הנוצרים באירופה בימי הביניים המשיכו להאמין באלילים וברוחות ההרים, הנהרות והעצים, במקביל לאמונה באל הנוצרי. לכן נהגה הכנסיה להתאים קדושים נוצריים לפולחנים האליליים. לפעמים הדביקה לפולחן אלילי נפוץ, קדוש בעל ביוגרפיה מתאימה. הנצרות לא החליפה את האליליות אלא זלגה לתוכה כמו במשל ספינת תסאוס: האם ספינה שכל קרשיה הוחלפו בהדרגה היא עדיין אותה ספינה? האם דת שעקרונותיה ופולחניה מוחלפים בהדרגה היא עדיין אותה דת? אם הקבוצה שאתה אוהד תקנה חמישה שחקנים בבת אחת, תחוש פחות נוח מאשר אם היא תקנה אותם אחד-אחד, על פני כמה שנים. זו פתאום לא תהיה הקבוצה שהכרת. צריך זמן כדי להתרגל, גם לקניית שחקנים וגם להחלפת אלילים.

בעולם יש אלפי דתות ועשרות אלפי כתות.[18] בין אליה של הדת המזרח-אסיאתית קאו דאי שנוסדה ב-1926 ולה שישה מיליון מאמינים, נמצאים בודהה, קונפוציוס וישו הנוצרי ואחד מקדושיה הוא הסופר הצרפתי ויקטור הוגו. ב-1900 נוסד בקנזס הפנטקוסטליזם, ענף של הנצרות הפרוטסטנטית, וכיום מונים מאמיניו למעלה מרבע מיליארד מאמינים. אחד מכל שלושים איש בעולם משתייך לדתות שלא התקיימו לפני מאה ועשרים שנה. ב-1991 התכנסו בכירי הכנסיה הקתולית ודנו בדרכים לבלום תופעה זו. המסקנה הייתה שצריך ללמוד יחסי ציבור מהדתות החדשות.

כדי להצליח צריכה דת חדשה ריטואלים ומשימות שתובעות מהמאמין מחויבות רגשית ונכונות לעשות נפשות לדת. הדת צריכה לכלול קדושים, כך שהמאמין יחוש אליה קשר מוחשי. נדרש אל שאינו מרוחק, אל שמתערב בחיי מאמיניו ובא אליהם בדרישות. אם מגדירים דת בתור אמונה בסדר על-טבעי ובמסלול היסטורי בלתי נמנע, עם כתבי קודש, נביאים וכוהנים,[19] הרי שאידאולוגיות רבות הן דתות, ובהן קומוניזם, פשיזם, נאציזם, ליברליזם וקפיטליזם, אבל לדתות-אידיאולוגיות אלה יש חסרון משמעותי: אין בהן אמונה במשגיח עליון שמודע כל העת למעשיהם ולמחשבותיהם של חסידיו ויכול להעניש אותם. הקומוניזם לא התבסס על השגחה עליונה פעילה ולכן קרס כשהתמוטט בסיסו הכלכלי. הדתות המסורתיות מבוססות לא רק על נביאים, ספרי קודש, אמונה בסדר על-טבעי וחוקיות היסטורית, אלא גם כוללות אמונה במשגיח עליון שצופה בך באופן אישי, שדבר אינו נסתר מפניו, ששופט אותך וקובע את גורלך. אמונה כזו מביאה לפחד ולצייתנות, ומדכאת כל דחף לפרישה. בהשוואה בין שמונים קהילות דתיות וחילוניות בארצות הברית נמצא שקהילות דתיות שורדות זמן ממושך פי ארבעה, לא בשל אמונה בעקרונות משותפים ותחושת סולידריות, אלא בשל פחד מההשגחה העליונה.[20]

איזוהי הדת האמיתית

רבות מהדתות האליליות הקיימות כיום הן עתיקות מהדתות המונותאיסטיות. יותר מחצי מיליארד סינים[21] הם קונפוציאנים המאמינים ברוחות האבות.[22] האתיקה החברתית שלהם מושתתת על דברי קונפוציוס[23] מהמאה החמישית לפני הספירה. דת השינטו היפנית האלילית, המונה מאה מיליון מאמינים, קיימת מהמאה השביעית לפני הספירה.[24] מיליארד הינדים מאמינים בוודות, כתבי קודש שנכתבו לפני 3,500 שנה, ובכתבי המהבראטה והרמאיאנה שראשיתם בסיפורים מלפני כ-3,000 שנה.[25] מאות מיליוני דאואיסטים בדרום מזרח אסיה חיים לפי פילוסופיית הדאו דה צ'ינג שגובשה במאה הרביעית לפני הספירה.[26] שישה מיליון מצאצאי המאיה במקסיקו, בליז וגואטמלה מקיימים מסורות שמקורן בתרבות האולמקית מהמאה ה-15 לפני הספירה.[27] עשרות אלפי מאמינים באזור איראן הם בני הדת הזורואסטרית הדואליסטית (בה קיימים שני כוחות עליונים, האל והשטן), דת המשמרת מסורות אשוריות-פוליתאיסטיות מהאלף השני לפני הספירה. אם ככל שאמונה עתיקה יותר היא גם נכונה יותר, הרי שכולנו צריכים להיות עובדי אלילים.

בעצם, עלינו להיות אנימיסטים, המאמינים בכוחות טבע ובכוחותיהם של חפצים ועצמים בטבע. החברות האנימיסטיות הקיימות כיום קדמו לפוליתאיזם. תרבויות אנימיסטיות של האבוריג'ינים באוסטרליה התקיימו אלפי שנים לפני הפוליתאיזם וממשיכות להתקיים למרות ג'נוסייד שעשו האירופאים באבוריג'ינים בעת החדשה.[28] מאות אלפי בני האיינו (Ainu) בצפון יפן סוגדים לדובים מזה למעלה מ-4,000 שנה.[29] בני שבטים בסיביר מאמינים שדובים מתווכים בין רוחות המתים לבין בני השבט.[30] ילידי צפון אמריקה משמרים מזה אלפי שנים תרבויות אנימיסטיות. עשרות אלפי לאפים אנימיסטים בסקנדינביה הם צאצאיהם של אנימיסטים מהאלף השלישי לפני הספירה.[31] אמונות פגאניות קיימות בצפון אירופה עוד מהמאה ה-17 לפני הספירה.[32] לדת האיגבו האלילית של מערב אפריקה שורשים שעתיקים מהמונותאיזם באלפיים שנה לפחות. עשרות מיליוני בני היורובה (Yoruba) במערב אפריקה משמרים מסורות חומריות, אגדות עם ואמונה באלים שקיימים עוד מהמאה השביעית לפני הספירה.[33] אם הדת העתיקה ביותר היא הנכונה, עלינו להתחיל לחפש עץ או הר לסגוד לו.

האם האמונה באל אחד היא שאפשרה את הלכידות החברתית והצבאית שהביאה להתפשטותן של אימפריות? לא בהכרח. האימפריות ששלטו על פני השטחים הגדולים ביותר ובמשך הזמן הרב ביותר - מצרים, אשור, בבל, פרס, יוון ורומא - היו אליליות, להוציא רומא בשלהי קיומה. האימפריה הביזנטית הנוצרית לא שלטה על תושבים רבים יותר מהאימפריה הרומאית האלילית, והאימפריה הקרולינגית הנוצרית או האימפריה העות'מנית המוסלמית לא שלטו על שטחים ואוכלוסיה רבים יותר מהאימפריות האליליות של הפרסים או המצרים. אימפריות שנשענו על אל אחד לא הצליחו יותר מאימפריות אליליות.

אלים נבררים באבולוציה של אלוהויות. האל שהפולחן שלו נתפס כאחראי על תקופת שפע או בטחון יחסי, הוא זה שמתחזק בקרב המאמינים. רק צירוף מקרים היסטורי הביא לאמונה באל אחד. אם הרפורמות של יאשיהו בממלכת יהודה במאה השביעית לפני הספירה היו נכשלות, סביר שהממלכה הייתה נשארת אלילית, הנצרות לא הייתה נולדת, ומיליארדים היו רואים כיום את האמונה באלילים כהגיונית.