אם יש אלוהים - הוא צריך לצום ולבקש מחילה מאיתנו

מחשבות ביום הכיפורים של שנת תשע"ד

משה גרנות

אם יש אלוהים - הוא צריך לצום, ולא אנחנו, הוא צריך להכות על חזהו על חטא שחטא לנו. הוא צריך לבקש מחילה על הזוועות שהמיט עלינו לאורך כל הדורות.

אינני בין חסידיו של ישעיהו לביבוביץ', רחוק מזה [1], אבל עם אמרה אחת שלו אני בהחלט מזדהה - בהגדה של פסח אומרים: "והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם". שואל ליבוביץ': מתי הציל אותנו? בימי שלמנאסר? בימי נבוכדנאצר? בימי טיטוס? בימי אדריאנוס? בימי מוחמד? בימי מסעי הצלב? בימי פרדיננד ואיזבלה, בימי הגזירות הנוראות באשכנז? בימי עלילות הדם? בימי הפוגרומים הנוראים במזרח אירופה? בשואה? אינני בטוח שאלו המילים שלו, אבל זאת הייתה ללא ספק כוונתו, במסגרת טענתו העקבית שהאל איננו הפונקציונר של האדם שאמור למלא את משאלותיו, וכי כל מהותה של עבודת האל, לדעתו, היא קיום תורה ומצוות. יש מאמינים שמצדיקים את האל על הזוועות האלו - הרי התבוללנו בין האומות, למדנו חכמת גויים, פטפטנו בזמן התפילה, והרי פחות מעונש מוות בעינויים לא ייתכן על חטאים כאלה [2]. מה יותר הגיוני מזה שמיליון וחצי ילדים נרצחו בעוון אבותיהם שכביכול התבוללו, והרי גלוי לכול כי רוב הנרצחים בשואה היו שלומי אמוני ישראל שדקדקו במצוות מדורי דורות.

ואני מוסיף על דבריו של ליבוביץ': ומתי האל הזה הציל אותנו? רק כשהפסקנו להאמין בו ובהבטחותיו, ויתרנו על המשיח שאמור לגאול אותנו בדרך נס, ולקחנו את גורלנו בידינו. לולא החליטו החלוצים למרוד במורשת הדתית של עשרות דורות - לא היה סיכוי לקומם את הריסות עמנו ולגאול אותו בארצו.

אני נדהם כל פעם מחדש מהאשליה שמשלים עצמם המאמינים, שהאל הוא שופט צדק, ובעיקר, רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת. כינויו של האל בכתבים הארמיים, שהייתה שפתו של התלמוד, הוא "רחמנא", כלומר, הרחמן, שהרי "כל דעביד רחמנא - לטב עביד" (בבלי, ברכות, דף ס' ע"ב). ביום הכיפורים מתוודים המאמינים על חטאים שלא עשו, ומייחלים שעל ידי ההשפלה העצמית הזאת יזכו לרחמיו של האל.

על מה בדיוק הם סומכים?

הבה ניקח חוק אקראי מהתורה, התורה שאמורה לנחות על עם ישראל משמיים: "כי ימכור איש את בתו לאמה - לא תצא כצאת העבדים" (שמות כ"א 7). הבה נתבונן בחוק המבהיל הזה: האל מרשה לאבא למכור את ילדתו לאמה, כלומר, שתעבוד בפרך ושתיאנס על ידי בעליה לכל ימי חייה, כי אין לה אף את התקווה של עבד עברי לצאת לחופשי בשנה השביעית. הבה נדמיין את תפילותיה של אותה קטינה אומללה אל האל "הרחמן", ואת תשובתו האפשרית: אני בעצמי הרשיתי לאביך למכור אותך לעבדות - כל מה שקורה לך - בחוק שירד מהשמיים קורה לך!

הצגתי את התמונה הזאת בפני אחד מחבריי הדתיים, והוא בזחיחות הדעת אמר לי: איך אתה רוצה להשוות את המוסר של היום למוסר שלפני 3500 שנה? סליחה! האל לא היה אמור להיות בקיא גם במוסר של ימינו? אם הוא בקיא רק במוסר המזעזע של לפני 3500 שנה - מה זה נוגע לנו היום?

באותו הפרק מלמד האל את בני ישראל שאם אדון היכה את עבדו, וזה הצליח לשרוד יומיים - האדון לא יינקם - "כי כספו הוא" (שם, 20-21). האל מרשה להרוג עבד, כי "ההפסד" הוא של בעליו - הוא הפסיד את הכסף ששילם עבור העבד! בכל התנ"ך כולו לא מוזכר אופק בו תימחק החרפה הזאת שניתן למכור אדם כמו שמוכרים בעל חיים. העבדות מונצחת אפילו בעשרת הדיברות, אותם מרבים להלל ולשבח כתרומה החשובה שעם ישראל הביא למוסר העולם.

התורה גדושה בהיגדים המצווים את בני ישראל להשמיד את עממי כנען. המקום הנחרץ ביותר בנדון הוא דברים כ' 16-18: "רק מערי העמים האלה אשר ה' אלוהיך נותן לך לנחלה - לא תחיה כל נשמה, כי החרם תחרימם - החיתי והאמורי, הכנעני והפריזי, החיווי והיבוסי, כאשר ציווך ה' אלוהיך, למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל התועבות אשר עשו לאלוהיהם, וחטאתם לה' אלוהיכם".

מה משתמע מכאן? משתמע שהאל בורא עם אחד שישמיד עם אחר, שגם הוא נברא על ידי האל. הוא נברא כדי שיושמד! הגיון צרוף! נדמה לי שהרעיון הזה שעם אחד צריך להשמיד עם אחר מתוך אידיאולוגיה (דתית!) הוא פטנט ישראלי, אותו הורשנו, להוותנו, בנדיבות לנוצרים ולמוסלמים.

ובכן, זה האל שממנו מצפים כל כך הרבה מאמינים למשפט צדק ולרחמים?

נציץ לרגע בפרשת בראשית: האדם לא נשמע למצוות האל, ואכל מעץ הדעת. "בצדק" העניש אותו האל בגזר דין מוות, כלומר - דינו של כל יציר כפיו של האל למות בבוא יומו. ייתכן שענישה חמורה כל כך על גניבת פרי היא קצת מוגזמת, אבל נתעלם מכך. בסדר, גורלנו הוא למות, אבל מדוע האל "הרחמן" מוביל את רובנו אל המוות במסכת ייסורים נוראה, באלף מחלות זיקנה, בסניליות מבהילה, בשקיעה ניוונית מזעזעת, באי שליטה על יציאות ובתלות טוטאלית בסביבה. אפילו הנרי השמיני ואליזבט הראשונה, הידועים באכזריותם, לא עינו את הנידונים למוות בעינויים כל כך מבהילים.

לא ברורות לי הציפיות של המאמינים מהאל הזה שצויר בקווים כל כך מזעזעים על ידי האדם. מן הסתם האל הוא יציר דמיונו של האדם, אבל אם יש אלוהים כגרסתם של המאמינים - הרי שהוא צריך לצום ולבקש מחילה מעם ישראל על כל העוול וכל המיתות המשונות שהמיט עליו.

לי, כמובן, לא היו ציפיות מהאל, יציר דמיונו של האדם, ואף על פי כן, מנעוריי ועד זיקנה נהגתי לצום ביום כיפור - חשבתי שבכך אני מזדהה עם בני עמי שרובם צמים ביום המיוחד הזה, אלא שכיום קשה לי מאוד להזדהות עם אותו פלג בעמי, ההולך ותופח, שיורק על ילדות קטנות שאינן לבושות בצניעות, שמקצה לנשים מקום בסוף האוטובוס, שמחרימים אישה שמבקשת להיבחר לעמדת הנהגה, שאינם מתגייסים לשירות צבאי בטענה חסרת השחר שלימוד התורה והתפילה עוזרת לעם ישראל יותר, שמקללים ומגדפים את אלה שכן מתגייסים ומכים אותם, שזורקים אבנים על מכוניות בשבת, ששוטמים את המדינה ואת הציונות, ואף מוכנים להתחבר לגדולים בשונאי ישראל, שמבקשים להרוס את המסגד על הר הבית ולהקים במקומו את בית המקדש כדי שבאמת יגיע סוף ליישוב היהודי בארץ הזאת בדם ואש ותמרות עשן.

איך אני יכול להזדהות עם כל אלה? שהם יצומו על חטאיהם הנוראים, ואני יודע ש"התשליך" ו"הכפרות", כמו גם הצום, לא ילבינו את חטאיהם העצומים, למרות שהם בטוחים כי האל, המצויר לעיל בצבעיהם של כתבי הקודש עצמם - הוא תמיד לצידם.

[1] את דעתי על הגותו כתבתי בספר "אמונה משלו, היהודי החילוני ומשנתו של ישעיהו ליבוביץ'" , מודן, 1993

[2] זאת גם דעתו של גאון ספרותנו, ש"י עגנון; ראו בפרק "כיסוי הדם - השואה ביצירת עגנון" בספרי "עגנון ללא מסווה", ירון גולן, 1991, עמ' 13-22.