אלוהים הובס בידי מאמיניו

שלא תהייה טעות בידי איש: אלוהים איננו קיים ולא היה קיים אלא בדמיונם של מאמיניו, בכל הדתות שבעולם. ההאנשה הדמיונית שבודים מאמינים ודבקים בה, גוברת בעתות של מצוקה אנושית, כשבאופן טבעי פונה האדם שבמצוקה ומתפלל לעזרה. האלוהים, שאמור להושיע, גוייס הפעם למלחמה מבלי שנשאל ומבלי שנתן לכך את הסכמתו.

מי לא גייס אותו? אדמו"רים, גדולי-תורה, רבנים גדולים וקטנים, ח"כים דתיים וחרדיים, עסקונא דתית, ובעיקר עשרות-אלפי מאמינים, צעירים ובוגרים, רווקים ובעלי-משפחות, נושאי-נס האמונה על מצחם, זרועם, בגדיהם ובעיקר לבם.

אין זו פעם ראשונה שאלוהים מובס ונכשל במשימתו העיקרית - שמירה והגנה על ילדיו, עמו האהוב ישראל. בכל פרעות שפרעו רשעים בבניו היקרים מאז ומעולם לא הראה אלוהים את יכולתו בהצלתם. הגדיל לא-לעשות האלוהים בשואת-אירופה, כשבלא-כל-הסבר לא נקף אצבע ולא מנע מהצורר המרושע להשמיד באכזריות נוראה - שטרם ידעה כמותה האנושות -שישה מיליון יהודים, בהם מיליון וחצי ילדים, ממש ילדים, לא סתם ילדיו האהובים של אלוהים.

אלא שבשואת-אירופה אלוהים לא גויס למלחמה בידי מאמיניו. אז, פשוט, פישל בגדול, נרדם בשמירה והתעורר לאחר השואה. הפעם גוייס אלוהים - בפסקי-הלכה, בצווים חסרי-פשרות, בפולסות-דנורות, בתפילות המוניות, בזעקות שבר, בהתפרצויות-זעם על שוטרי ישראל וחיילי צה"ל, גם באלימות פיסית - כמפקד עליון על צבאות-השם לבצע את משימת מאמיניו - דבקות ללא פשרה בשטח ובישובים, ובכך להדוף את החלטותיה הדמוקרטיות-לגיטימיות של מדינת ישראל.

אבל אלוהים לא ביקש זאת מידם. אלמלא גוייס אלוהים-שאינו-קיים לעמוד בראש צבאות השם למלחמה על חבל-ארץ ויישובים שלא יפונו, לא היה מתבזה בכישלון, לא היה ניגף במלחמה, לא היה מובס.

אלוהים הובס בידי מאמיניו.