אלוהים נברא "יש מאין"

הערה מאת עירון
למאמר בשם זה מאת ירון ידען
שהתפרסם באתר חופש

ברשימתו "אלוהים נברא 'יש מאין'" כותב ירון ידען:

... ועל תמיהה מטרידה זו משיב קהלת שתי תשובות. האחת: "ראה חיים עם אשה אשר אהבת כל ימי חיי הבלך אשר נתן לך תחת השמש ... כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הלך שמה" (קהלת ט 10-9). כלומר - חיינו הבל המה, חפש משמעות לחייך בתוך מסגרת החיים המצומצמת, ואין יתרון לאדם החוקר והמדען מהכסיל. ודרגה זו של קבלת העולם הפרובלמטי כפי שהוא - "עולם כמנהגו נוהג" ללא מטרה ותכלית - היא הדרגה הגבוהה של האדם הבוגר בנפשו.

התשובה השנייה נועדה לאנשים שנפשם אינה מסוגלת לקבל את עובדות החיים כמו שהן, ולאלה סיפק קהלת פתרון נוסף בסוף חיבורו: "סוף דבר הכל נשמע את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם" (קהלת יב 13). יש אנשים המסוגלים לקבל את האמת כפי שהיא, אף שכואבת היא מאוד, ויש הזקוקים לפתרון בדמות גן-עדן של שוטים, ובלבד שיגרום להם נחת ומרגוע.

התשובה השנייה נועדה להקביל לתשובה הראשונה ולהשלימה, והבאתה ברשימה הייתה הכרחית לצורך הבלטת הניגוד בין שתי התפיסות והתובנות - על כך אין חולק כלל.

עם זה ראוי להבהיר כאן כי תשובה זו ("סוף דבר הכול נשמע, את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם") איננה נחשבת - בעיני מקצת חוקרי המקרא - לחלק בלתי-נפרד מספר קוהלת. תוספת זו לא לחינם הובאה בסוף הספר - בחתימתו - שכן היא מנוגדת לחלוטין לכל רוחו של קוהלת ולכל תפיסת-עולמו. זרותה בולטת ביותר, חריגה ומשונה.

ספר קוהלת, זאת יש לזכור, הוא ספר בעייתי מאוד מבחינת ההשקפה הדתית הממוסדת בדת היהודית. הרוח הניהיליסטית הנושבת מן הספר הזה סותרת לחלוטין את האמונה המסורתית בדבר תכלית לחיי האדם ומעשיו, בדבר שכר ועונש, בדבר השגחה אלוהית גומלת ועונשת, בדבר שכר בעולם הבא. מבחינה דתית מדובר בספר אנרכיסטי, שפשוט הורס את כל מבנה החשיבה שהדת טרחה (ועודנה טורחת) לעצבו לגבשו ולהציגו באופן דוגמטי מוחלט וחד-משמעי לפני המין האנושי.

חז"ל כידוע נלבטו קשות אם להכליל את קוהלת בין ספרי התנ"ך, ורק ייחוסו של קוהלת לשלמה בן-דויד [סברה שביסוסה רפה למדיי, שכן לא ידוע שלדויד היה בן ושמו קוהלת, ואף לא ידוע משום מקור שהוא ששלמה כונה גם בשם קוהלת; אגב, ספק זה חל גם על ספרו השני של שלמה - משלי (הספר השלישי המיוחס לו - שיר-השירים - אינו עניין לכאן); ספר משלי מיוחס לשלמה בפירוש - על-פי הפתיח שבו - אך גם כאן נראה שמדובר בילקוט דברי-חכמה בנוסח המזרח אך ברוח מונותאיסטית-עברית, שקובץ ממקורות רבים וממחברים אחדים ויוחס כמכלול לשלמה בן-דויד כדי לתת יתר-תוקף ומשנה-ערך לדבריו בעיני הקוראים] הצילו מגניזה מוחלטת, אולי לעולמים [הנימוק ה"רשמי" היה: "מפני שתחילתו דברי-תורה וסופו דברי-תורה" (שבת ל)].

מכל-מקום, הנחת החוקרים - והיא סבירה ביותר - היא, שתוספת זו הושחלה לסוף הספר כדי לקיים "מסיימין בטוב" - כלומר, שלא להניח לספר מספרי התנ"ך להיחתם שלא ברוח אמונית-מונותאיסטית. תוספת זו הוסיפו עורכי המקרא - שנמנו עם העילית הרבנית הקדומה, אולי חז"ל ואולי אף מי שקדמו לחז"ל [אנשי כנסת הגדולה] - כדי שלא "דברי-כפירה" יצטלצלו באוזני הקורא ובתודעתו עם סיימו את קריאת הספר, אלא שדברי-הנחיה אמוניים ילוו אותו כפרט ואת מין האדם ככלל.

גופו המקורי של ספר קוהלת מסתיים אפוא בפרק יב פסוק יב, ופסוקים יג-יד בו - "סוף דבר הכול נשמע את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם. כי את כל מעשה האלוהים יביא במשפט על-כל נעלם אם-טוב ואם-רע" - אינם אלא תוספת מאוחרת, מגמתית ואינדוקטרינרית, ברוח היהדות הפרושית של ימי בית-שני.

יושם-לב לעוד שני פרטים: (א) האות ס במילה סוף בפסוק יג ["סוף דבר"] היא אות רבתי, גדולה, היחידה מסוגה בספר, ואולי נכתבה כך לשם הדגשה והבלטה של דברי-החיתום; (ב) פסוק יג ["סוף דבר הכול נשמע" וגו'] חוזר ומודפס - במהדורות התנ"ך המקובלות - באותיות זעירות לאחר סיום הפרק ובחתימת הספר ממש. גם בזה ניכרת מגמה של חזרה, הבלטה והדגשה, ויש דברים בגו.