תיקון לעקידת יצחק

מאת שלומי טל

היהודים והנוצרים משבחים את אברהם על הישמעו לאדון הכל, על שעקד את בנו יצחק; והמוסלמים גם-כן, אף כי הם אומרים ישמעאל ולא יצחק. היה זה מעשה של אמונה צרופה, של ביטחון באל. הוא אמר לאברהם כי יקריב את בנו, ואברהם עשה. אברהם שמע את הקול, ולא תהה שמא זו הזייה, אלא מיהר לעשות. הוא לא הרהר לעצמו שמא הקול הוא קול השטן ולא קול האל, אלא בטח בה' ואץ לעשות את דברו. מסופר שהאל הציל את יצחק ברגע האחרון. סיפורים כאלה מופיעים רק בספרי קודש, ממש כפי שפעלולים מופיעים רק בסרטים. אילו קרה במציאות היה יצחק מוטל מת לפני אביו.

יהודים, נוצרים ומוסלמים משבחים את אברהם על עקידת יצחק; על-כן אני מתפלא מדוע הם זועקים חמס כאשר הצד היריב עושה מעשה שהוא, לגבי דידו, נאמנות לאלוהים שנלמדה מאברהם. אברהם האמין שאלוהים אמר, לכן עשה; והטרוריסטים של מגדלי התאומים האמינו שאלוהים אמר (בקוראן, לרצוח את הכופרים), לכן עשו. למה זועקים המאמינים האחרים על רשע ועל עוול, כאשר בסך-הכל מדובר על פירוש של עקידת יצחק על-ידי הצד האחר? למה זועקים יהודים ונוצרים מאמינים על מעשי המוסלמים, הלא אילולא רצה בכך האל לא היו מצליחים! נגזר משמיים שיהיה פיגוע כזה, אז למה מתנגדים המאמינים לגזרת האל?

עקידת יצחק
מאת קרוואג'ו, צוייר ב-1603 (מוצג כאן באדיבות אתר Olga's Gallery)

אופנה שכיחה מאוד היום היא אופנת ההאשמה העצמית: ישראלים ואמריקאים כאחד שואלים עצמם מה עשו כדי להשניא את המוסלמים עליהם. כשלעצמי אני סולד מהאופנה הזו וטוען שהחיטוט באשמת הקורבנות הוא מעשה מאזוכיזם שאין בו תועלת, אבל בכל-זאת יש דבר שבו אני רואה צורך להאשים את עצמנו, את העם היהודי: הפצת השקר הגדול בהיסטוריה בקרב האנושות - אלוהי ישראל.

אינני יודע אם יש אלוהים שהתחיל את כל מהלך היקום ונתן לו לזרום, או שהאלוהים הוא היצירתיות הטמונה בחומר ובאנרגיה לבנות יצורים כמונו. אני מאמין באפשרות השניה אך לא שולל את הראשונה, באשר אי-אפשר להוכיח או להפריך אף אחת משתיהן, משום שמהלך היקום מתנהל באותה דרך לפי שתיהן; אבל באלוהי ישראל, האל האישי, השליט על העולם, אני כופר לחלוטין, וטוען שלא רק ניתן להפריך את קיומו אלא גם שקיומו כבר הופרך, על-ידי היסטוריה ארוכה וממצאים מדעיים עקביים שכולם מראים שהיקום מתנהל בדרך שנובעת מאי-קיומו של אל כזה.

מדי יום ביומו אני רואה את העולם מתנהל על-פי זרימה עיוורת של מאורעות, על-פי קישור ישיר בין סיבה לתוצאה, ואי-קיומו של שליט עליון טמיר ונעלם המחבר בין המאורעות ברור לי כשמש. אני רואה אנשים טובים פורחים, אנשים טובים סובלים, אנשים רעים פורחים ואנשים רעים סובלים - כל ארבע האפשרויות האלו ללא כל שיטה וסדר. אני רואה, בערוץ המדע בטלוויזיה, איך הנמר צד את הכבש וטורף אותו. ואני רואה באותו ערוץ איך קבוצה תמימה של נמלים הבונות את קינן נמעכות כליל תחת רגלו של פיל שעובר במקרה באותו מקום. לא הנמלים חטאו ולא הפיל חטא, על-כן אין כאן שום זדון ושום אשם שיש להעמידו למשפט; השאלה שלי, אם-כן, מדוע אלוהים, שליט הטבע, התיר שימעך הפיל את הנמלים הללו. אם יש אל שליט על העולם, אזי דברים אלה לחלוטין אינם מובנים, או (וזה יותר גרוע מבחינת המאמינים) האל הוא רשע מרושע; ומכיוון שאינני רוצה להטיח כלפי שמייא, אייחס את כל המאורעות האלה לזרימה עיוורת של מהלך היקום הטבעי ולא לאל שליט. האל הזה שלא מנע מהפיל למעוך את הנמלים, ברור כי לא מנע מהנאצים להשמיד את מיליוני היהודים, ומהמוסלמים להטיס מטוסים לתוך מגדלי התאומים.

הבינו, אין הבדל בין רב יהודי האומר "אל מלא רחמים" על הקבר לבין מואד'ן מוסלמי האומר "בסם אללה א-רחמאן א-רחים" מצריח המסגד; זה שקר וגם זה שקר. ביקום כולו אין לא דין ולא רחמים פרט למה שבני-האדם מכוננים. כלומר, התפילה למען חולים, רעבים ושאר סובלים היא בזבוז זמן, ורק מעשי אדם יועילו, עד כמה שהיד משגת. אני כופר ואישאר כופר עד אשר תפילה המונית של מאמינים מכל העולם תהפוך בבת-אחת את המדבריות של אפריקה לגנים פורחים ואז ייפסקו מיתות הילדים ההמוניות שם. בינתיים ברור כי ילד רעב, אם יתפללו בשבילו, ימות; ואם יקראו לפניו את התורה או כל ספר קודש אחר, ימות; ואם ילחשו עליו לחש קסם, ימות; אבל אם יאכילו אותו, יחיה. גם המאמינים באל השליט יודעים זאת, בתוך-תוכם. כלפי חוץ הם שחים יומם ולילה על כוחה של תפילה ומצווה, אך כלפי פנים הם יודעים גם יודעים שהמציאות החומרית, הטבעית, של זרימה ישירה של סיבה ותוצאה, היא הדרך שבה מתנהל היקום כולו. רק הצורך האנושי לאחוז באב תומך דמיוני משאיר את האמונות האלו בתוקפן.

מה ללמוד בכל-זאת מאברהם

אבל ממה שמסופר על אברהם אבינו, על אף המשגה הגדול של עקידת יצחק, שקו ישיר עובר בינו לבין הפיגוע בארצות-הברית, יש בכל-זאת סיפור יפה אחד שאנו רשאים ללמוד ממנו: מה שעשה לאלילי תרח אביו. הוא הכיר בכך שאלילי אביו אפס ותוהו, אבנים דוממות שלא יועילו, וניפץ אותם. אני לא בעד ניפוץ הפסלים עצמם, הרי זהו מעשה מאוד טליבאני, הרס יצירות אמנות, אבל אני בעד ניפוץ רעיונות כוזבים. אבל לעניין העיקרי: מותר לנחש מה הייתה תגובתו של תרח. ודאי אמר, "אני ואבי ואביו לפניו ודורות הלאה מזה עובדים את האלים הללו, בבחינת מסורת מקודשת; האם תאמר שכל הדורות הללו טעו? האם רימו את כולנו?". ענה אברהם, "כן, טעיתם כולכם, רימו את כולכם". הטיעון הרגשי הזה, הטיעון למסורת, של "כל אבותינו החזיקו באמונה זו", לא שיכנע את אברהם. ההגיון אמר לו כי אין שום תועלת בעבודת האבנים האלו, ולכן כל דורות אבותיו אשר עבדו אותם טעו.

בדורנו זה אנחנו כאברהם. גילינו שאלוהי ישראל, ממש כאלילי תרח, אפס ותוהו, לא שומע תפילה ולא מושיע נדכאים. מולנו עומדים מיליונים - יהודים דתיים, נוצרים ומוסלמים - הפונים אלינו בטיעון "אבותינו לא טעו". אבל הם טעו. כולם רומו. האל הזה שהיהודים, הנוצרים והמוסלמים עובדים אותו אינו קיים, והוא שומע תפילה ממש כשם שפסלי האבן שומעים תפילה. הוא אינו מציל נמלים מרגלו של פיל, ולא ילדים מגוויעה ברעב, ולא מיליוני יהודים מתאי הגזים, ולא אלפי אמריקאים מפיגוע טרור. הוא עוד אליל שהאדם ברא אותו בצלמו.

המלאך עוצר את אברהם מהקרבת בנו
מאת רמברנדט, צוייר ב-1635 (מוצג כאן באדיבות אתר Olga's Gallery)

הועלתה כאן השאלה לגבי משמעות בחירת העם היהודי לאחר השואה. ובכן, אני לא מאמין בתכלית קבועה מראש, אני מאמין בתכלית מסתגלת, כדרך שהאבולוציה יצרה אותנו. התכלית של העם היהודי הייתה מאז ומתמיד הפצת האמת בקרב האנושות - "אור לגויים". בזמנו הייתה האמונה באל אחד יותר קרובה לאמת מאשר האמונה באלילים רבים ששאר העמים האמינו בהם. אבל עכשיו, כאשר אנו יודעים שגם האל הזה אינו קיים, והאמת היא שהיקום טבעי לחלוטין, חובה עלינו להפיץ את האמת הזאת. חובה, משום שיהיה בכך תיקון לנזק הרב שהביא העם היהודי על האנושות, האמונה הזאת באל שליט אשר אומר לברואיו לעקוד את בניהם. לאחר השואה גילינו אנו היהודים לבטח כי אבותינו טעו והטעו אותנו, ועתה עלינו לגלות גם לנוצרים ולמוסלמים כי רימו אותם. אני רוצה שלום, אבל אני סמוך ובטוח שאין שלום עם הדתות הרשעות האלה, היהדות, הנצרות והאסלאם, המקדשות את עבודת האל על פני חיי האדם.

המהלך הטבעי ברור לפנינו: נשים ימשיכו ללדת, אנשים יוסיפו להזדקן, רעבים ימשיכו לגווע ונמלים יוסיפו להימעך, לא משנה כמה יאמרו המאמינים בשבחו של אלוהים, לא משנה כמה ירבו לנשק את ישבנו. הרעב אינו נושע בתפילה לאלוהים אלא באכילה. זהו אות ברור וצלול לטבעיותו של היקום, ולאי-קיומו של אלוהי התורה. לשמור, להעתיק ולהדביק בקרב כל המרומים.