ההיסטוריה של האתאיזם
אלכס אנסקי - הרצאה ביד לבנים תל אביב באירוע "חופש"
|
ההרצאה הבאה ניתנה על-ידי
אלכס אנסקי,
בהדרכתו הצמודה של הפרופסור
מיכאל הרסגור,
בבית יד לבנים תל אביב, במסגרת אירוע שקיימה עמותת "חופש" ב-29/3/07
|
הפחד הוליד את האלים. המשפט
הזה יכול היה לפתוח ולסגור את השיחה הזו שלנו, כי הוא מכיל את כל מה שאנחנו מבקשים
לומר בעצם: הפחד הוליד את האלים.
לחצו לשמיעת ההרצאה
ארבעת המילים האלה, בלטינית כמובן, רשומות בכתבי רומאים
משכילים בעלי שכל ישר שהוגיעו את מוחם בשאלות של כפירה ואמונה, והגיעו למסקנה שמוצא
הדת, מוצא האמונה באל, מקור האמונה באלים ובאלוהים הוא הפחד. להיות דתי פירושו לפחד, להיות "ירא" או בשפתנו גם
"לחרוד". לפחד, לחרוד, להתיירא מפני דבר מה שאינו קיים - ישות עלומה שמשפיעה
עלינו ועל גורלנו. פחד ממשהו רע, אסון שהתרחש ושעלול לקרות שוב. פחד מפני שיטפון, בצורת,
מגיפה, תבוסה במלחמה פציעה או מוות. החרדים, הם אינם רואים "בחרדה", בלהיות
חרד ביטוי גנאי - זו איננה השמצה בעיניהם, להיפך - זו מעלה רוחנית, זה תואר שמצביע
על נבחרות. אני חרד.
הפחד הוליד את האלים - ולא קשה להסכים לזה, שהרי האדם המפחד
והירא עשה את האלים בדמותו ובצלמו. התנ"ך מדגיש שדוקא האל הוא שברא את האדם בצלמו
ובדמותו, ורק את האלילים כלומר את האלים שאינם אלוהים אמיתיים, ברא בצורת פסלי אדם
או בעלי חיים. אבל אין מקום למחלוקת שהאדם הוא אשר הוליד את הפחד. ולכן גם האלוהים
שהאדם ברא מפחד וחרד כל הזמן. יכול להיות שגם הסנאי - יונק פחדן בדרך כלל - מאמין באלוהים
ומקיים מצוות מסוימות. איננו בטוחים בכך, אבל נוכל לומר בבטחון מלא: אין אדם - אין פחד.
ז'אן ז'אק רוסו בוידויים שלו, Confessions, החלק הראשון פסקה 6, כותב: הטובים עושים
את האלוהים טובים, והרעים עושים אותם רעים, והחרדים תמיד עושים אותם חרדים, והמקצועיים
עושים את האלים מקצועיים, וטעוני השנאה עושים אותם מלאי שנאה, ורודפי המעמד עושים אותם
רודפי מעמד וכבוד.
ואלה שרואים תמיד את הגיהנום או השאול בסוף הדרך הרעה -
עושים אל שרואה תמיד את הגיהנום ואת השאול בסוף הדרך. אבל ראוי שמישהו ישאל מהו "הגיהנום"?
או "השאול"? איפה זה בכלל? למעלה או למטה? הרי ברור ללא צל של ספק שהשאול
הוא טריטוריה. הזויה לחלוטין. טריטוריה שמאיימת לשאוב אליה ולבשל את כל החוטאים של
המין האנושי. זו גם דעתו, אגב, של פרדריך שילר שכתב: "האדם מצייר את עצמו כאשר הוא מתאר את האלים שבהם הוא מאמין".
בהודו, הודו הארית, הקדומה, חשבו ולימדו שהאלים הם מושלמים,
ישויות בלי דופי, לעומת בני האדם שהם פגומים ביסודם. האלים בהודו, מתגוררים רחוק מדי
וקרוב מדי. מחוצה לנו ובתוכנו, כאן שם ובכול מקום, מתנהלים לפי חוקים משלהם וחסינים
מהבנתנו, חסינים מפני השיפוט שלנו.
עד להתפרצותו של שופנהואר שמתלונן בזעם על האומה הבריטית
על ש"אינה מטפלת כפי שצריך באותה כנופייה של צבועים," (ניסוח שלו - די אמיץ
הייתי אומר), "כנופיה של צבועים רמאים וזוללי כספים, אלה הכמורה אשר בולעת כל
שנה שלושה מיליון וחצי לירות סטרלינג לצרכי בנייה ושיפוצים וטיפולים רפואיים ומזון
לעצמה." אותה כנופייה, שאינה מייצרת דבר בעל ערך, זולת צרכים רוחניים כפויים שעוברים
מדור לדור.
הייתי רוצה לדעת, כמה עולה לעם ישראל הרב הראשי הספרדי.
וכמה עולה לעם ישראל הרב הראשי האשכנזי, רבבות הרבנים, אלפי העובדים במועצות הדתיות,
אלפי הרבנים, הסלקטורים שעומדים בשערי הכניסה לארץ מפשפשים בתעודות ובנשמות של בני
אדם ומאמללים את המתדפקים על שערי הכניסה ליהדות. אולי כדאי להימנע מלדבר על המחיר
שגובה הדת היהודית ועל טיב התמורה שהיא נותנת. לא בגלל שאסור על פי החוק, אלא מפני
שייתכן שחלק מן האזרחים, הם בעלי לב חלש, ושיח שכזה עלול להעלות בזכרונם טקסטים אנטישמיים
מפחידים שאת סופם הנורא אנו יודעים.
אבל חשוב להזכיר בהקשר של פחדים שנכפים על בני אדם, ועוברים
מדור לדור... להזכיר את אלפי המקובלים המודרניים, בעלי הכינויים הציוריים כל כך, את
הרב רנטגן, את הרב קטליזטור, את הרב סימולטור, את הרב האטומי והרב מחלץ הפקקים, את
הרב נגד העין הרעה, נגד העין השחורה ואת הרב נגד העין הרעה האדומה, ואת הרב אנציקלופדיה,
ואת הרב בבא, ואת הרב נגד הפריצות ונגד הטומאה ואת רבבות "בעלי התואר" החולבים
את עם ישראל בעטיני האמונה והתמימות, ואין להם מספיק דליים כדי לאחסן את חלב החוצפה
הניגר על בגדיהם.
כאן ייאמר כדי שייזכר, ויצוטט, שהאמונה באלוהים - תולדותיה
כתולדות הכוהנים, מנסחי התורות, הכללים הפולחנים והמצוות שחלקן אפילו חתומות בשמם.
אצל הקתולים היו כמרים מיוחדים שתפקידם היה לבחון אם השטן
השתלט, כן או לא, על מישהו.
בקשר לזאת כתב דידרו: "אינני איש דת. אני מבחין בקלות שבישופ הוא מוקיון אם הוא מוקיון, ששר
בממשלה הוא בת יענה, שכומר יכול להיות חזיר ושמנהל כללי יכול להיות גם אווז..."
והקשיבו הקשיבו, ציטוט: "אני מאמין
שנשיא יכול להיות אנס".
מיהם הכוהנים? מי כותב את הטקסטים הקובעים מה מותר ומה אסור,
מי האנשים האלה? מאיפה הם באים? הכוהנים, בהכללה גדולה מאוד ובניסיון לדבר בשפה מדוייקת,
הכוהנים הם אנשים שטענו שהם מסוגלים יותר מאחרים לפרש את רצון האלים. להיות כוהן זה
דבר מקצועי שתובע כשרון מסויים, מפני שככוהן עליך להעמיד פנים שאתה יודע... גם כשאתה
יודע שאתה לא יודע.
זה גם מאוד מכניס. הכוהנים מתפרנסים יפה. הכוהנים הם אנשים
עם אג'נדה, חדורי אמונה בעצמם, אנשים שהתקרבו לשליט, או התייצבו נגדו, לפי הנסיבות,
תמכו בו או חתרו תחתיו, ולעיתים ממש בחרו במלך. אנחנו נזכור את שמואל הכוהן הנביא,
אשר מצא ומשח למלך את שאול בן קיש. וכעבור זמן מה מאס בו, והעלה לשלטון את הטוב ממנו,
את דוד בן ישי. כל זה כמובן בעצתו ובשמו של האל. עד היום, מלכת אנגליה, כותבת בלטינית,
על המטבעות, על השטרות, שהיא מולכת בזכות חסד האל. "דיי גרציה" או "גרטיה".
למה היא כותבת את זה, היא דתית? לא. אליזבת השנייה אינה כוהנת, אולי היא חושבת שכן
אבל אינה נתפשת ככזו. גם... לא יודע אם היא מאמינה, ואם היא באמת חושבת שהאנגלים -
מאמינים שהאל תומך בה והיא מולכת בחסדו.
תמונה משכנעת של מוצא הדת אנחנו מוצאים באפריקה.
בני השבט האפריקאי יורובה, מאמינים שאם הם מופיעים בהלוויות
כשמסיכות על פניהם, הם מקבלים את הכוח - את היכולת לבוא במגע - לא רק עם זה שמת, ומונח
כאן לפניהם, אלא גם עם אלה שמתו לפני דורות ושנים, אולי אלפי שנים קודם. לשוחח ולהיוועץ
במתים. הם יכולים לשאול אותם אם לצאת למלחמה, או אולי להתאפק, להבליג או לוותר. בני
השבט נהגו לשאול את המתים, שמשום מה נחשבו לנבונים יותר מהחיים... חשבתם פעם למה כשמישהו
מת הוא נעשה נבון וחכם יותר, משהיה בחייו? אבל בני היורובה שאלו את המתים את שאלת המפתח.
למשל: בגלל מי לא ירדו גשמים?
הם לא שאלו למה לא יורדים גשמים, או למה הגשמים מתאחרים השנה. לו החליפו את
"בגלל מי" ב"למה", ייתכן שהיו מפתחים את לוח השנה. ייתכן שהיו
מתכננים לפי לוח השנה הבדוק שלהם, שהוא פרי הניסיונות שלהם, ומגלים את עונות השנה,
היו קובעים מתי לזרוע, מתי לקצור, מתי כדאי, מתי להימנע, מתי הנהר עלול לעלות על גדותיו,
ולצפות את זה חודשים מראש. אבל היורובה שאלו בגלל
מי. והתשובה הייתה פשוטה, לבני היורובה. כמו שהיא בשבילכם, כששואלים
אתכם: בגלל מי לא ירדו גשמים? זה נהדר, קל מאוד להצביע על מישהו. ובגלל שכל כך קל להצביע
על מישהו, ולהגיד "בגללו המגיפה הבצורת השיטפון או הארבה" - הכוהנים השליטו
את הפחד ממוצא פיהם.
אין ללעוג לעמים הפרמיטיביים. לא כדאי. זה קל מדי. גם במאות
ה-19 וה-20 פרץ באירופה, וגם בעולם החדש, המתקדם, העולם שברח מפני היושן, באמריקה,
פרח מה שנקרא ה"ספריטיזם",
פולחן הרוחות, שהוא המצאה של צרפתי בשם אלן קרדק 1804-1869. אלן קרדק זה, כתב על אפשרות
שנשמות של מתים, מתרכזות להן לאגודות אי שם בחלל, ושאפשר להתקשר עימן, או בשפה עכשוית
"לתקשר" עימן, אם יודעים כמובן את האלוגריתם המסויים. "האלטרנט",
שהקדים ב-200 שנה את האינטרנט. אפילו שמו, אלן קרדק, לא היה שמו האמיתי. הרסגור חיפש
ומצא שקרדק עצמו סיפר שהשם הזה ניתן לו על ידי מת בשם כזה. אבל חסידיו של הספיריטואליזם
היו אנשים משכילים. באותה תקופה מאוד מאוד משכילים: מורים, בנקאים, רופאים, עורכי דין,
אנשי מדינה. הצייר הספרדי הגדול גויה, השתעשע וצייר ציור דמיוני מחריד. הוא רשם תחתיו,
תחת הציור הזה, "תרדמת השכל". אפשר - אינני יודע איך זה "תרדמת השכל"
בספרדית - אבל תוכלו לראות אותו באלבומים של גויה. כמה נועז מצידו של גויה לצייר דמות
שכזו, מפלצת שכזו, ולקרוא לה "תרדמת השכל". מעשה נועז למדי, שהרי לא קשה
לנחש מי הם אותם אנשים שלוקים בתרדמה של שכל, ושאליהם הוא התכוון.
זאת ועוד, השבטים שמדברים את שפת הצ'י, חושבים שהכל, כל
היש, חי צומח דומם, הכל מונשם על ידי רוח או טבועה בו רוח - רוח שיכולה להיות חיובית
או שלילית כלפי בני האדם, על פי המידה שבני אדם אלה מעריצים או מזניחים אותה, את הרוח.
מפנקים, או מתחנפים אליה, נותנים לה מתנות או משעשעים אותה.. על כן אפשר להגיד שבני
צ'י חיים בפחד מתמיד לא להעליב, ולא לפגוע ברוחות הטבע. למה? כדי לא "לחטוף מהן".
ובמילים רציניות יותר: לא להיענש על ידן. החלף את המילה "רוח" והצב במקומה,
את המילה "אל", "אליל" או "אלוהים", והתקבלת בזרועות
פתוחות לשבט הצ'י. עם כל הזכויות והחובות של שבט הצ'י, שחלקן של הזכויות האלה גם נעימות
מאוד. וזה מה שעומד בבסיס האמונה הדתית העמוקה, הפחד המתמיד מפני הלא ידוע, האסון,
המוות - והאמונה שהרוחות אחראיות למה שהולך להתרגש עלינו.
למשל, אדם שטובע באגם או בנהר, זאת אף פעם לא תאונה מצערת
אלא זאת הרוח של המים אשר תפסה את קורבן התאונה חנקה אותו והטביע אותו במעמקיה. כל
האסונות הם ממוצא רוחני. כלומר, דתי. כל אימת שאסון לא מתרחש, סימן הוא שבני
האדם נוהגים כהלכה, שימו לב למילה - "כהלכה". כל אדם, כל אחד, מעריץ מה שהוא
מפחד מפניו. הוא מקטין את עצמו לעומת הדבר שהוא מעריץ אותו. האדם מתגמד אל מול הכוח
שיכול לסכן אותו. הדייג מעריץ את רוח הים. הצייד את רוח בעלי החיים. האומלל מעריץ את
מי שמתחזה ומתנהג כמאושר וכו' וכו'. ואנשי שבט הצ'י, שבט הצ'י שגם בימינו יש לו בכל
מקום חברים, הם פחדו לא רק מן הים. זה לא סיפור שלנו. הם פחדו גם מעצמם. כי בעקבות
החלומות שחלמו (בני שבט צ'י ידועים כאנשים חולמים), האמינו שלכל אדם יש כפיל רוחני
שמתגורר בתוכו. זה נקרא "The dueling spirit". כפיל, שמסית אותם. כפיל שמוריד אותם
מהדרך הישרה. כפיל שהוא יצר הרע. כפיל שחובה לרסן אותו. חובה לדכא אותו, בכל מיני שיטות,
בכל מיני מלמולים. והם המציאו המון המון דרכים לדכא את הכפיל המתגורר בתוכנו, אפשר
על ידי מנחות, אפשר בלבוש מיוחד, אפשר בסדר יום מיוחד, אפשר בבישול כזה ולא בבישול
אחר של המזון. הדת - חברים יקרים וטובים - הדת היא תחום של פאניקה מתמדת. לא תמיד רואים
אותה. למעשה, כל הדתות, למרות מספרן הרב, והגיוון הפנטסטי, ממש, פה מדובר לא במאות
- אלה באלפים, במשך הדורות... כל הדתות, ולמרות האמנות הנשגבה המייצגת אחדות מהן, מכירות
בפחד המתמיד, המטיל צל מאיים על חייו של המאמין. וגם אם הוא כבר מאמין, צריך כל פעם
להגביר את מנת הפחד. ואם כך הוא לגבי המאמין, קל וחומר, שצריך להגביר את הפחד והאיומים
כלפי הלא-מאמין.
ועל מנת, אם כן, להרגיע ולרצות את רוח האגם, או את רוח היער,
האדם הפרמיטיבי וגם רבים מבני האדם שירתעו מלהגדיר את עצמם אנשים פרמיטיביים, חשים
צורך להעניק לרוח, לאל, לאלוהים, לאליל, את מה שהזכרנו קודם: מתנות. מינחות קורבנות
כפי שהתורה קראה להם. ועל פי כללים מדוייקים כמובן, לא מה שמתחשק, ולא מתי שמתחשק,
אלא בניצוחם של סדרני טקס ושל כוהנים. האדם מקריב לרוחות האגם בעלי חיים. האדם שר לרוחות
שירים, חלקם יש להודות שירים יפים מאוד, אולי היפים ביותר שנכתבו בכלל. הוא שר להם
אותם בסופי השבוע. האדם מבטיח הבטחות לרוחות היער. אם האדם הוא שר בצבא, הוא עשוי לשרוף
את בתו האהובה באש כדי להבטיח שרוח תנשב במפרשים השמוטים של הצי שלו, כדי שיוכל להתקדם
לעבר טרויה. ואז, אחרי שהוא מעלה באש את בתו, הרוח באמת מתעוררת בתמורה למחווה המצמררת
של אגממנון הנבגד. כוהן אחר - מחטט בכבד של פרה כדי לדעת בגלל מי פרצה המגפה בעיר תבי.
בכבד הוא מוצא את התשובה. כוהן אחר מחפש פרה אדומה כדי להכין מהאפר שלה חומר שיחטא
ויבטל את הטומאה.
שאלתם את עצמכם פעם, אולי כן, ואני סקרן לשמוע לאיזו מסקנה
הגעתם, מה זה "טומאה"?
ט.ו.מ.א.ה - שאלו את עצמכם, מה טיב הזיקה הזו שבין אלוהים
והמצב ההיולי הקרוי "טומאה". מה זו טומאה? המילה הזו, שב"אוצר המילים",
המקום שלה בספר אוצר המילים של השפה העברית של פרופ' רבין ושל צבי רדי - היא בדיוק
מופיעה לפני המילה "טימטום". שניים וחצי עמודים של אותיות קטנות קטנות קטנות,
של מילים נרדפות למילה "טומאה". מוכרחים להודות, יש לזה משקל. הנה כמה דוגמאות:
נטמא על ידי שנגע במת או על ידי חטא. נגע
במשהו שאיננו טהור. מהעיסוק בטומאה אנחנו נבין מהו ההיפך מטומאה - הטוהרה. גבר מטמא
אישה שאינה אשתו. מצורע מטמא כוהן. אדמה נעשית טמאה אם בעליה חטא לאלוהים. אישה הוטמאה
אם נישאה בשנית ולא תוכל לחזור לבעלה הראשון, כי היא כבר טמאה בשבילו. שבט שלם של בני
אדם אסורים במגע כי הם טמאים. יש טומאה פיסית, יש טומאה רוחנית. יש טמאי לב, יש טמאי
שיקוץ, יש טמאי שפתיים, יש טמאי יצר, ויש ולד טומאה - בשבילי
זה היה חידוש - בגלל ההרצאה הערב: מהו ולד טומאה? מישהו כאן יודע? תלמיד חכם? ודאי
שיודעים, ולד טומאה זה תת-טומאה, טומאה שפחותה מטומאה רגילה.
יש מ"ט שערי טומאה, 49, ותאמינו לי, אם עוברים עליהם
אחד אחד, אין בינינו אחד שאיננו טמא. מה זה "טומאה"? היא כל כך משמעותית,
היא כל כך ברורה למי שלא שואל. זה מצב פיסי? או שזו תחושה? אולי זה תואר שמישהו הדביק
למישהו, אולי זו השמצה, אולי זו רכילות. מה זה? לטומאה, שהיא אבן יסוד כאמור בכל אמונה,
אחות ל"כפירה" ואחות ל"זוהמה", אין שום ביאור מתקבל על הדעת, לא
פיסי, לא פסיכולוגי, בשום תחום אחר, המושג שגור ונתון בשימוש רק, ואך ורק, בדתות. כמוה,
כמו שרמזנו כבר, ה"טוהרה"...
"טהור". גם הוא מושג דתי. ייחודי מאוד. וכמוהו גם עוד מושג שקיים רק בדתות:
"קדוש", או "שאינו קדוש". מה זה קדוש? זה מופיע
פעמים רבות כל כך בכתובים שאנחנו מצמידים להם את המותג "כתבי קודש", כי הם
נכתבו באצבע אלוהים? מה זה קדוש? חוקרי השפה מלמדים: "קדוש" בא מהצירוף
"מיקוד אש", "מיקד אש" ממה שמוקרב לאל - מוקרב לאש. אחר כך גדל
המושג ושוייך לכול מה ששייך לאל, אפילו אין בו אש, שריפה: כמו שבת קודש, הר קודש, בית
קודש או בית מקדש, ומכאן כבר המרחק קטן ל- "יין קודש" - "ווינו
סנקטו", ולשפת קודש - שהיא שפה המיוחדת לתפילות ולשיח עם האל, וכך זה מתגלגל עד
לאדם קדוש - שהוא כל כך קרוב לאלוהים, עד שבמותו הוא כבר שייך לו, כפי שמלמלנו כך כך
הרבה פעמים כשליווינו את מתינו אל מנוחתם.
אין אלוהות אם כן - בלי טומאה, בלי טוהרה, ללא בני אדם טמאים
וללא בני אדם טהורים או מטוהרים. ואין אמונה דתית שחפה לחלוטין מהמושגים המטושטשים
והמבלבלים האלה. לעומת זאת יש אמונות שפורשות את הטומאה והטוהרה גם על ירקות, ופירות
ים, ועל כפות ומזלגות, גם על חוטים ואריגים שלמים. ומשקאות, מים שמן יין דבש חלב ודם...
כן יש דם טמא שאסור לערות אותו לעורקים של אדם בעל דם טהור. ויש גם אופנה טהורה, והמאמינם
מתייחסים אליה בדקדקנות שאין למעלה ממנה. והם מצרפים לה גם קודקס עונשים מחרידים לעבריינים
ולעברייניות. הכל בחתימת ידו של אלוהים כמובן, באמצעות המשווקים שלו, שהם הכוהנים,
הקאדים, הבישופים, הגורויים, השאמאנים, המשגיחים והרבנים.
כאשר עיריית פירנצה רצתה לשלוח לארץ כמתנה העתק נאמן של
פסל "דוד", יצירתו המפוארת של בונורוטי, של מיכלאנג'לו, הנהלת עיריית ירושלים,
שבראשה עמד אז בחור מוזר בשם אהוד אולמרט (למה מוזר? כי הוא סירב לקבל את הפסל, הוא
השתתף בהצבעה,והצביע נגד ולכן הוא מוזר בעיני), סירבה לקבל את המתנה הזו של עיריית
פירנצה. וכאשר מוזיאון צרפתי ביקש לשגר העתק של "ההוגה" - "האדם החושב"
- הפסל המפורסם של אוגוסט רודן - ה-"Penseur" - לתל אביב, הוא נתקל באותו גוף. המוסדות
הישראלים פחדו מזעמם של הרבנים, שיראו, בהערצת היופי, פולחן אלילים. אז הם פחדו שתבואנה
בנות ותשתחוונה שם בפני הגברים העירומים...
אני מתפתה לספר לכם סיפור אישי שעולה בזכרוני הרגע, ממש
עכשיו. אבי שהלך לעולמו, בגיל 87, עשה עבודת אומנות לפי הזמנת הרבנות הראשית של תל
אביב, בבית הרבנות באגף השמח. לא באגף הגירושין. ובעצם גם באגף החזיתי של הגירושין
יכול להיות שמח, אבל לא תמיד. מכול מקום בצד, נדמה לי שזה רחוב סוטין, זה האגף השמח,
זה האגף של הנישואין. ומי שכיסו לא עמוק מספיק יכול גם להינשא שם בתקציב של הביטוח
הלאומי. אם כן, הוא הוזמן, יחד עם חבר טוב שהיה לו באותה תקופה, ידוע מאוד - נחום גוטמן
- ושניהם הוזמנו לעצב את כל הקיר המזרחי של אולם הכניסה במוזאיקה. והם התלבטו הרבה
מאוד מה לצייר שם, מה לעצב? זה לא פשוט בבית רבנות לעשות קישוט, צלם, תמונה. אז הם
חשבו ומצאו, מצאו במקורות, גם קיבלו המלצה, "עשו בבקשה את ברכת הכוהנים".
אז הם עיצבו ידיים בכל מיני תנוחות, וכאשר תבקרו שם, מי שעוד לא נשוי ויבחר ולהירשם
ולהתחתן שם, יראה את התמונה הזו שעוד קיימת ועומדת. במוזאיקה. אבל באותו זמן הוא גם
עבד בכנסייה בירושלים, בכנסיית הקבר, והוא עיצב שם את תמונת הצליבה, את צלמו את הבחור
האומלל מנצרת. היתה שריפה בכנסיה ורצו לחדש את קיר הפרסקו שהשחיר כולו ואבא אנסקי עשה
את זה במוזאיקה. זה מונח עד היום בכנסיית הקבר. מייד אחרי הכניסה שמאלה, אתם רואים
קיר במעמד של עשרה מטר גובה על שישה, את ישו הצלוב. דרך אגב עם הפרופיל שלי. זה היה
סוד גדול, זה היה הסוד של המשפחה, שום פרסום, שום מידע, שום סיפור על כך שהוא עשה את
תל אביב וגם את ירושלים. שמא יתנכלו חס וחלילה לאחת העבודות. האנשים בירושלים בכנסיית
הקבר הם אמרו: להיפך, לכבוד הוא לנו שיהודי עושה את זה (זה היה אחרי ששת הימים). אבל,
הוא חשש מאוד מהחברה בתל אביב, וניכנע להצעתו של גוטמן: "אנסקי, למה לך את זה?
אל תחתום, ותשאיר את זה ככה בסוד את ירושלים... הם יורידו לנו!" - סוף הזכרון.
אצל מאמינים בעולם העתיק התפתחה נטייה שאבות האומה שלנו
היו משוחררים ממנה, וזו הנטייה להכניס את אלוהים הביתה. לחצר, או לחדר השינה, או לחדר
האורחים. את אלוהים או את אימו. תמונה, או תזכורת בצורה של מזוזה, או פסל, או שני קרשים
מוצלבים מעץ זית על הקיר. מצד אחד, זה טוב מאוד שאבותינו שלנו אסרו על כך באיסור מפורש.
זה הרי תופס מקום בבית. מצד שני זו הסיבה שתל אביב שלנו, ירושלים שלנו, קצת פחות חיפה
שלנו, הן ערים חפות מאומנות ומפסלים, שמקשטים את הרחובות, הכיכרות ואת הגנים של כל
עיר בהודו, של איסטנבול, פריס, ניו יורק ורומא. יש פסל של דוד בן גוריון בנמל התעופה
הבין לאומי שלנו - ראש קטן מוצנע בדבקות לקיר באולם הנכנסים, ויש פורטרט אחד של תיאודור
הרצל תלוי באולם המליאה של בית הנבחרים, על הקיר של דני קרוון, משקיף על האולם ועל
עורפו של הנואם. זהו. צו מקראי מפורש שנשמר בקפדנות על ידי כל מועצה ורשות מקומית בישראל.
"לא תעשה לך פסל ומסיכה" כתוב. במחשבה שנייה, יש משהו חיובי באיסור של הצבת
פסלים של מנהיגים פוליטיים וגנרלים בראש חוצות. זה היה הופך טיול תמים בגן ציבורי לצפייה
בפופוליטקה.
הדתות מכריזות על אנשים מסויימים, אשר שירתו אותן בנאמנות,
כעל אנשי מופת... הן מצמידות לשמם את התואר "סיינט" - קדושים. לא בכל הדתות,
בקרב מאמינים של דת קרובה לנו מאוד, הדת של אבותינו, יש קדושים, שגם אחרי אחרי מותם
מתקיים סביבם פולחן של תפילות, נרות, דמעות, מילמולים ופתקאות כתובות... בעולם הנוצרי
הפולחן הזה נקרא... איך אומרים את זה בעברית: "Relics", "רליקסיות". גם ביהדות
זה קיים ובהרבה מקומות, אנשים מתפללים על קברי צדיקים, וקברי צדיקים "משופצים"
מקברים של מוסלמים עשירים, או חממים נטושים. והמשתטחים מאמינים, שרוחם של הקבורים שם
מקשיבה ורושמת את הבקשות. המנקים ומחזיקי המפתחות מתפרנסים מזה. אמונה.
ועכשיו הפתעה: לדת אין יסודות מוסריים. יסודות הדת הם מאגיים
- ניסים ונפלאות, יסודות מאגיים. נלך להתחלה, לבראשית: כאשר יעקב מפיל בפח את עשו וזוכה
ברכוש המגיע לבן הבכור, לא בת קול
שמיימית מורה לו לעשות כך. כאשר יעקב ואמו משקרים בשקר גס
את אביהם הנכה והעיוור, שבקושי מזהה קולות... לא, קולות הוא דווקא זיהה, את קול בנו
המתחנף, אבל חוש המישוש אבד לו, "הקול קול יעקב". כאשר אנשי קריית יערים
ביקשו להעביר את ארון הברית בעגלה לירושלים, והשוורים מועדים, והעגלה נוטה על צידה,
והארון יכול ליפול ולהתנפץ, ארון קדוש עם לוחות הברית הברית בתוכו! ועוזא המסכן - מה
עושה עוזא - הוא מושיט את הידיים כדי למנוע מארון הברית ליפול ולהתנפץ על פני הסלע.
אלוהים, הוא ולא אחר הורג אותו על המקום. שנדע. שנזהר. שנעמוד מן הצד ולא נמהר לתמוך,
כי זה יעלה לנו בחיינו כמו שקרה לעוזא המסכן. שכל ילד עברי ידע את זה. זה דברי הימים
א' ב-י"ג. דת היא לא מעשית, לא מועילה משום בחינה נפשית, לא מרגיעה, לא מנחמת,
לא מגבירה את החמלה ואת הנדיבות, מסמנת באדיקות את הכופרים ומעודדת חרמות ועונשים,
לא מוקיעה את האכזריות, לא מגנה על החלש ועל בעל הרוח החופשית. לכול הדתות, חוץ מאשר
לדת היהודית הייתה תרומה אדירה לאומנות הפלסטית, המוסיקה. האמונה באלוהים לא תרמה דבר
וחצי דבר למדעים, לחקלאות לגיאוגרפיה או לרפואה. חוץ מאשר לרישום ההיסטוריה ולארכיאולוגיה.
האמונה באלוהים איננה מגנה על האדם מפני הרשע, האמונה באלוהים אינה מונעת מלחמות, ובוודאי
לא רעידות אדמה. האמונה באלוהים - אני מדגיש מאגיה. כלומר הדת מנסה להפר את מהלך העניינים
שבטבע.
המושג "אתאיזם" לא היה קיים ביוון העתיקה, אפילו
שזו מילה בשפה היוונית. הביטוי הוא יווני. הוא מורכב מהמילה "א-" שפירושה
"בלי". "א-מיקרופון" זה "בלי מיקרופון". א-טום הוא בלתי
ניתן לחלוקה. ו"תיאוס". מהו תיאוס? תיאוס זה אל. "תיאוס, הייתי אומר
"דאוס אקס מאכינה", מהמושג הזה, כאילו "האלוהים שיוצא מהמכונה"
- אבל זה כנראה "תיאוס אקס מאכינה". המוחות הטובים ביותר של המין האנושי
ביקשו לחקור תופעות שקשורות בדת, בתופעות הבלתי נתפשות והלא מובנות בטבע. עונות שנה,
זריחה ושקיעה כוכבים, לידה ומוות, סערות, התפרצויות הר געש - והחיפוש התחיל ביוון.
וזו כבר סטייה דתית כי... אסור לחפש. אסור לחקור. יש לשמוע - לקבל ולהאמין.
הרקליטוס האפל, ידעתם שזה כינויו, "האפל". הוא
חי ביוון בערך מ-535, 475 (לפנה"ס) בשנים האלה... הוא סבר, שהשינוי המתמיד הוא
שמציין את החיים. הכל זורם. מכירים את זה? הוא נהג ללמד: אינך יכול לטבול פעמיים באותו
הנהר. למה? כי המים זורמים והם אינם אותם מים. בניגוד לדת שמעדיפה את הבלתי משתנה,
הנהיג הרקליטוס יסוד דינמי, שלגבי כוהני הדת - יסוד שעשה את תורתו חשוכה עד כדי כך
שהם קוראים לו הרקליטוס האפל. החושך, האפלה הקדומה. "האפלה" במרכאות, הייתה
מהפכנית. הדת - תראו כמה מעניין - זו באה להאיר, להוציא אותנו מן האפלה. היא זו המקדשת
את הקבוע והבלתי משתנה.
קסנופנס - חי בערך אותן שנים - נולד 570 לפני הספירה, גם
הוא היה משורר שלעג לרעיון שהאלים דומים לבני תמותה, והוא העיר שאם השוורים היו מסוגלים
לחשוב אז הם היו מכנסים בדמיונם את העולם באלוהים שוורים. הוא עוד טען, שמאחר שזה בלתי
אפשרי לדעת את האמת כולה, בלתי אפשרי, כי היא כל כך מקיפה וכל כך רחבה, שיש לפעול בעזרת
הנחות המתקרבות הכי הרבה אל האמת. רעיון שהשפיע עוד במאה העשרים על ההוגה הבריטי-יהודי
קארל פופר, וזה היה קסנופנס. עד כמה אמיצים היו האנשים האלה, עד כמה הם סיכנו את צווארם
כאשר כתבו את הדברים האלה, לא שמרו אותם בסוד או הרהרו בהם, אלא הטיפו להם.
פרוטגורס, אחד מהענקים, טען שהאדם הוא המידה של כל דבר,
ולא איזה כוח חיצוני שלו חייבים לציית ולהשתעבד. האדם. הוא היה ידידו של פריקלס, מנהיג
הדמוקרטיה האתונאית, ובנוגע לאלים אמר פרוטגורס, בתבונה שאין שנייה לה: אין באפשרותי
לבדוק אם הם קיימים או לא קיימים בשל קוצר חיי אנוש. כלומר, לא אני ולא אף אחד מכם. הוא לא אמר אין אלוהים,
הוא אמר אני לא יכול להיות בטוח כי אני חי מעט זמן.
עכשיו אנחנו באים לאריה שבחבורה, חבורה של אריות. אריסטו.
הוא היה תלמידו של אפלטון, מוח אנציקלופדי מדהים. הוא כתב על נושאים מאוד שונים ומגוונים,
ואשר, בניגוד למורו אפלטון, הוא נטה לחקור את העובדות. הוא לא קיבל שום דבר כנתון שאין
לערער עליו. עובדות רבותי, עובדות נחקרות ומוכחות. אריסטו הגיע מוקדם מאוד למסקנה שמה
שנצחי, הוא החומר. הקביעה הזאת שחררה אותו מספקולציות מיותרות לגבי רוחת ואלילים, ומצביעות.
במה? בחכמה - הנה התשובה. בחכמה, שרק אנשים מאוד מאוד זהירים ונבונים ניחנו בה, אנשים
שלא רוצים לשתוק, אך גם לא להסתכסך עם שלטונות, הכריז
אריסטו שהעיסוק בדת ובאלוהים הוא האצילי שבעיסוקים. אבל אין שום שריד לאצילות
הזו במפעלו... מפעלי החיים האדירים של אריסטו. הוא היה מורו של אלכסנדר, מורו ומדריכו,
אלכסנדר מוקדון, מגיל 13. ובהגיעו למלכות, אלכסנדר מוקדון העמיד למורה האהוב והמשכיל
שלו והשאפתן שלו - הוא העמיד לרשותו את הסמכות על כל הדייגים. זו המשרה שאריסטו התפרנס
ממנה באחרית ימיו. עובדה. על כל הדייגים ועל כל מגדלי העופות בממלכה: "אריסטו
מורי הטוב, אני יודע שאתה לא תקבל ממני שום דבר, אבל אני ממנה אותך אולי בשביל הפנסיה,
אתה... ראש הדייגים." הוא לא מינה את אריסטו לכוהן גדול. הוא לא רצה לפגוע בו.
ההאשמה בזלזול באלים, אשר הופנתה בעבר נגד הפילוסוף אנכסגורס,
בגלל ההרצאה שלו על כוכבי השביט... על הקשת בענן יש לו כתבים, על השמש אשר תוארה על
ידו ככגדולה כמחצית יוון, תארו לכם מה הוא העיז, אותה האשמה אשר הביאה גם להתאבדותו
המאולצת של סוקרטס, הופנתה בשעתו נגד אריסטו אשר עזב את העיר שלו. עזב. האזרח היקר
הזה כאשר אמר, וזה נשאר איתנו עד היום: "לא
אתן לאתונאים לחטוא יותר מפעם אחת נגד
הפילוסופיה". נגד החכמה, נגד התבונה. הירושה הפילוסופית של אריסטו
השפיעה מאוד על היהדות, עלינו ועל מקורותינו ועל החכמים שהורישו לנו חוכמה כתובה ומשכילה..
על הרמב"ם למשל. וגם על הפילוסופיה הערבית הצעירה, איבן-סינה... ייתכן אגב, אני
לא בטוח, שאמו של איבן-סינה הייתה יהודיה, אבל אני מוחק את זה גם מן ההקלטה וגם מן
הזכרון, כי... שלא יגיע משהו מזה לאייתולות.
סוקרטס. אי אפשר בלי סוקרטס. הוא הכחיש שהוא חסר אל. אמרו
לו: "אהה... אתה חסר אל, ודאי ודאי שאתה אשם, ואדם בלתי ראוי." הוא אמר "לא
נכון, יש לי אל. יש לי אל שמדריך אותי בחיים. נכון. ויש לו גם שם... דיימוניון".
אנחנו לא משתמשים בזה, אנחנו בני החופש... "דיימוניון". אבל סוקרטס אמר "זה
שמו של האל שלי". והוא הואשם על ידי אוייביו הרבים בשל עצמאות מחשבתו ובשל הגותו,
ובכתב האישום שנשמר עד ימינו נכתב שהוא חותר נגד האמונה באלוהים, הוא משחית את הנוער,
ונעשה לו גם שימוע, ונתנו לו הזמדנות לחזור בו מדבריו, אפילו ארגנו בריחה מבית הסוהר.
הוא לא הסכים, הוא התאבד. ידוע.
מהתקופה ההיא עוד שם אחד יקר, חשוב לדעת וללמוד אותו: אפיקורוס.
הוא היה מייסד האסכולות הפופולריות ביותר של הפילוסופיה היוונית. על שער ביתו, הבית
שבו לימד, המכללה שלו אולי, האוניברסיטה שלו, היתה כתובת, והיא שמורה איתנו, יש לי
את התרגום העברי שלה: "נכרי העובר העובר ושב,
טוב תעשה אם תתמהמה, כי כאן המידה העליונה היא התענוג". כתובת שראויה
להתנוסס גם בשער משרד האוצר בירושלים. לפי דעתו של אפיקורוס, וזו הסיבה שאני מזכיר
את שמו, האלים אדישים למעשי בני האדם. ולכן מנקודת ראותו של האדם, הם אינם קיימים.
המגמה המהפכנית של החכם הזה מתגלה גם מן העובדה שהוא קיבל גם נשים וגם עבדים לאוניברסיטה
שלו כתלמידים. המידה שבה הרגיז את שמרני זמנו עדיין מורגשת בספרות התלמודית היהודית,
שבה כל סוטה מן הדרך הישר קרוי על שמו - אפיקורוס.
אנחנו עם עוד שם, חשוב מאוד, ברבעון האחרון (ברוח הרבעונים
של הבנקים) של ההרצאה שלנו: לוקרטיוס. מה תרומתו לענייננו. הוא העביר את מחשבתו של
אפיקורוס לעולם הרומאי. חיבורו העיקרי של לוקרטיוס נקרא השירה הגדולה על טבע הדברים:
"De Natura Rerum" - טבע הדברים. החיבור המקסים הזה, לפי עדות המשורר הפילוסוף,
חובר כדי להילחם באמונות התפלות, וכדי להילחם, בפחד המוות. שנים פחדו ממוות, אז הוא
אמר: יש לי ספר שמונע ממך לפחד מהמוות. כמו אפיקורוס, הוא ייחס את השינויים ואת התופעות
בעולם, לא למעשה של אלים, לא לאלוהות אלא - כמה נפלא - לתנועות של אטומים. תנועות של
אטומים כל כך קטנות, שאיננו מבחינים בהם והן זזות. גם כשהדבר מוצק, קיימות תנועות.
האם אפשר להצביע על נבואה מדוייקת מזו? 49 לפני הספירה.
נפילת האימפריה הרומית הנחיתה מכה קשה מאוד על התפתחות הפילוסופיה.
אנחנו בימי הביניים. בימי הביניים היו קבוצות גדולות של בני אדם, מאוד מאוד נפחדות,
שנרדפו על ידי הכנסייה שהאשימה אותם במה שאנחנו קוראים לו היום אתאיזם. בימי הביניים
כינוס כמו שלנו פה בבית יד-לבנים היה מסתיים במוות גם למארגנים, גם לכם ובודאי גם לי...
מוות לא היה בהכרח הנורא בעונשים. פייר אבלרד - פילוסוף צרפתי, מרצה מפורסם בנוטרדם,
בפריז, הוא התאהב באחייניתו של בעל משרה רמה שהתנגד לקשר הרומנטי הזה. האהבה הזו הביאה
להריון וכדי להעניש את אבלר, סירסו אותו. אבל השאירו אותו בחיים. בספרו "Sic et
Non", ההוגה הזה,
אבלר, מעמיד אלה מול אלה את הסתירות שנמצאות בשפע בספרי הקודש, הוא העיז, כי כבר סירסו
אותו... בעיקר כתב על הסתירות ההפכים, ואי-ההגיון, אי-הקונסיסטניות של ראשי הכנסייה.
הספר הזה עירער את הדוגמות הדתיות אבל היה מאוד פופולרי, וההוכחה לפופולריות שלו שיש
לנו 11 כתבי יד אותנטיים, מקוריים, של הספר הזה, והוא מן המאה ה-12, כלומר שמרו אותו.
ה-"דקמרון" של בוקאצ'יו, שנכתב ב-1347 - שם מצויין
הרבה כאחד הגיבורים, משורר איטלקי, קוואלקנטי. גואידו קוואלקנטי. הוא חי כמאה שנים
וחיפש בכתבי אפיקורוס הוכחות לאתאיזם. הוא רצה להתחזק באמונה הייחודית שלו. המשורר
הזה נשא את בתו של המנהיג הפוליטי, וההערות המרגיזות שלו הביאו לפתיחת קברו, ב-1283
אכן פתחו את הקבר, והשליכו את העצמות, או מה שמצאו שם, שלו ושל אשתו, לפח האשפה. עד
כדי כך, הם הולכים גם אחורנית, במותר ואסור.
גילויים אלה של אנטי דתיות בחושך של ימי הביניים לא חייבים
להפתיע את מי שזוכר שב-1250 נפטר הקיסר הרומאי הקדוש, פרידריך השני. פרידריך השני,
שהעדיף לגור בסיציליה וכתב חיבור מקסים, אין זמן לתרגם אותו לשפתינו, אבל אפשר למצוא
אותו בספריות: ספר "שלושת הרמאים". איזה ספר... "De Tribus
Impostoribus".
שלושת הרמאים, עוד מעט אגיד לכם את שמותיהם. הספר הכי פופולרי באותה תקופה, והוא נשמר
במחתרת עד המאה ה-18, במחתרת. ומי הם שלושת הרמאים: משה רבנו, ישו הנוצרי והנביא מוחמד.
מסוכן עד היום בשביל עצמותיו של פרידריך השני. [1]
שפינוזה, ברוך שפינוזה.
הוא הגדיר את אלוהים כמזוהה עם הטבע, שם סימן "שווה"
אלוהים וטבע, "Deus sive Natura". יהודים ונוצרים ראו בו אתאיסט מפני
שלא האמין באל התנ"כי. הוא לא האמין בנצח הנשמה. החרימו אותו, נידו אותו, אבל
מייסד הציונות בנימין זאב הרצל, ראה את עצמו כאיש ציוני, וכשפינוזי. גם דוד בן גוריון,
הגדיר את עצמו בשיחות פרטיות וגם בכתביו כ"שפינוזי". [2]
ההסטוריה האנושית היצירתית הכתובה פשוט רצופה באנשים מאוד
מאוד אמיצים. דניס דידרו, סופר ופילוסוף, עורך האנציקלופדיה. תארו לכם להתקיים בעולם
שאין בו אנציקלופדיה. הוא מצביע על עצמו בכתביו כעל חלוץ רעיון הסלקציה הטבעית. פעם
ראשונה ששמעו על זה. סלקציה טבעית, מה שקדם לתגלית הגדולה של דארווין שחי מאה שנים
אחריו. הוא כתב את המכתב אל העיוורים. הוא ביקש להוכיח שכל הידוע לנו בא אלינו דרך
חושינו בלבד, אין שום ידע אחר ולא יכול להיות ידע אחר. אין דבר כזה שנקרא רעיון נצחי,
שאותו רעיון שטבע בנו כביכול האל, וגם אם אתם מרגישים שגיבורים כאלו היו יותר מדי עבור
השלטונות, אתם צודקים. השליכו אותו לתוך כלא מאוד נחמד שנקרא ווינסן (Vincennes), אבל לא הרגו אותו ולא הביאו אותו לשגעון
או להתאבדות, ואחרי שהוא שוחרר דווקא הוא ניגש לערוך את האנציקלופדיה - המילון הרציונלי
של כל הידע בעולם. או של המדעים, האומנויות והמקצועות. למעלה מ-200 משתפי פעולה נטלו
חלק ביצירה הזו שלא היתה כמותה, ואין עדיין כמותה התקפה או ביזוי גדול יותר לאמונה
באלוהים. לא בגלל שהיא אומרת שאין אלוהים. לא לא, זה פשוט מדי. זה בגלל שאתה מוצא ערך
ואתה מחפש ערך ומוצא את ההגדרה שלו. זה לא מתיישב. המפעל הזה שינה את פני המערב. אשתו
של המלך לואי ה-15, קתולית פולניה קנאית, התנגדה להופעת האנציקלופדיה ועשתה כל שביכולתה
כדי להפסיק אותה, או לעצור להם את ההקצבות, או לעצור אותם, או להפריע להם, אבל אהובתו
של לואי ה-15, הגברת דה-פומפדור, היא מאוד אהבה את האנציקלופדיה, ובזכותה היא יצאה
לאור. היא מנעה את כל ההתנכלויות. רק 4000 איש בכל רחבי אירופה יכלו להרשות לעצמם לשלם
את המחיר שעלה החיבור הזה שנקרא "האנציקלופדיה של דידרו". כל מי שמחזיק אנציקלופדיה
בידיו שיידע שהיא לא ניתנה במעמד הר סיני.
האנציקלופדיה הזו איימה על המעמד השליט בצרפת. אני לא אכנס
לזה למה אבל זה כל כך... מתעמקים בזה קצת ופתאום אתה מבין, איימה על האצולה... באנציקלופדיה,
כאשר הופיע ערך למשל, "לואי ה-11", אז אפשר היה לקרוא באופן מדעי, שיטתי,
עם מובאות, את השיטות, ואת הנכלים ואת הרציחות שבעזרתן הצליח שליט זה או אחר להגיע
אל מתחת לכתר. פשוט ההיסטוריה הייתה כתובה שם, עם עדויות. היא איימה על הכנסיה הקתולית
וגם על הכנסיות האחרות מפני ש... היתה בה מגמה של סובלנות דתית. היא התייחסה אל הדברים
לא כאל קדושים. האנציקלופדיה חיסלה את הדעה שדת אחת יותר נכונה מדת אחרת ושאלוהים אחד
הוא קולונל והשני רק סגן אלוף. למעשה, האנציקלופדיה חתרה תחת הדעה שהדת בכלל חשובה
לקיום האנושי. עקרון חופש המחשבה היה לזרא לאלה שחיו באוירה של דוגמות מוכתבות מלמעלה.
בנוסף לזאת האנציקלופדיה העלתה מעלה מעלה את ערך המדע, את התעשיה, את המקצועות, את
המקצוענות. שטחים שזרים בשביל האצולה. היא השרישה את המושג שהשלטון בחשבון אחרון שייך...
לעם. כלומר האנציקלופדיה עודדה ונטעה את הזרעים של המשטר הדמוקרטי, היא טיפחה את העקרונות
של המהפכה הצרפתית הגדולה. עקרונות שהם בסך הכל שלוש מילים: חירות, שיוויון, אחווה
בין בני אדם. איזה מילים.
הוגה חשוב מאוד... ואתם שואלים את עצמכם עוד כמה יש? עד
שתשתכנעו... הוגה חשוב מאוד לנושא שלנו, הוא ההוגה הגרמני לודוויג פויירבאך. הוא כתב
ספר שנקרא "מוות, ועל מוות", והוא תקף את הריקנות ואת האמונה המופצת על ידי
מאמינים ברוב הדתות.
קארל מארקס. איך הוא כאן מצטרף לרשימה? הוא למד הרבה ממחבר
"תמצית הנצרות". ספר שהוא עבר בו ולמד ממנו, והיה תמיד ספון במדף הספרים
שלו, של קארל מארקס. "תמצית הנצרות" זה ספר שקובע שאלוהים הוא האדם, אשר
מקרין החוצה את הטבע הפנימי שלו. אדם שמקרין החוצה את הטבע הפנימי שלו - אלוהים לטוב
ולרע. הוא כותב, הספר הזה גם כותב, ב"תמצית הנצרות", שהאדם ברא את אלוהים
בצלמו ולא להפך, ועל כן האדם אינו זקוק למוסדות דתיים ולמתווכים עם השמיים. עכשיו,
קארל מארקס למד הרבה מתמצית הנצרות והוא הוסיף טקסטים נהדרים משלו, רק 2-3 ציטוטים
לתזכורת: "הדת היא אנחת הכאב של הייצור האנושי המדוכא". "הדת היא ליבו
של העולם חסר הלב". "הנשימה של אדם בתנאים חסרי נשימה". והמפורסם מכולם:
"הדת היא אופיום להמונים". [3]
אני עוצר כאן ומגיע למשפט הסיכום. האתאיזם, אי-האמונה או
אי קבלת נוכחותו של אלוהים בעולמנו, בחיינו, הוא ענף של השקפת עולם, רציונליסטית, כלומר
תבונית, כלומר פרי השכל החוקר והחושב, השמה דגש על השכל ככלי היחידי להבנת העולם, ולא
על השראה מיסטית והגיגים ודמיונות ואמונות. לא על התגלות דתית או על אגודות עתיקות,
ולא על מסורת אבות שעוברת מדורי דורות, וגם לא, בסוגריים, לא על סמים. אתאיזם. זה מושג
מודרני, הצאצא הגאה, המכובד, היפה, הראוי להערכה וראוי להיות מופת של שורה ארוכה של
בני אדם מקוריים ואמיצים שרצו להרים את האדם ממעמד של חרקים המתרוצצים על רצפת הכנסייה,
או רצפת המקדש, או רצפת בית הכנסת. אין ביטוי יפה יותר למצב שיכלו של האדם המודרני
מאותו קטע עתיק מספר איוב, המתאר את הכורה היורד למכרה, המכרה המואר באמצעים של אותם
זמנים: "קץ שם לחושך, ולכל תכלית הוא חוקר". תודה רבה לכם.
[1] אנשים נוספים חשובים לאותה תקופה:
"הדוקטור השדי",
דיאג'יו פלאקאן. הוא מת ב-1416. לחשו עליו שאת האתאיזם הוא למד בשיעורים פרטיים
מהשטן. הוא היה גם אסטרולוג, אבל מאחר שהיה חביבם של אנשים גדולים, כי הוא כנראה
היה אינטליגנטי והומני בצורה בלתי רגילה, לא נגעו בו. הוא הותיר אחריו ספר שנקרא
"על מצבו הנוכחי של העולם", "דה סטאטו מונדי אקטואל". נרמז שם
לראשונה הרעיון שאותו יביע במאה ה-19 ניטשה, וזעזע את העולם ברעיון שלו. ניטשה
מפורסם אבל לא המקור ממנו הוא שאב את הדעה. הוא כתב: "דאוס אסט מורטוס" - אלוהים מת. מה מהפכני
באמירה "אלוהים מת"? אני לא אומר שהוא לא קיים, אבל הוא מת.
ב-1375 בכיכר המרכזית של
עיר שדה באנגליה - העדויות סותרות - נשרף אדם, שהיה ידוע בכינויו לופלר. הוא פנה
אל האנשים שעמדו סביבו בין הקהל ואמר: "תשרפו אותי אם רצונכם, אבל כל העצים
שבעולם לא יוכלו לשרוף את המקרה
השולט בעולם". הוא בטח אמר את זה בטון אחר...
חזרה למאמר
[2] אנשים נוספים חשובים לאותה תקופה:
פילוסוף צרפתי נוסף נקרא
פייר בייל (Pierre Bayle).
הוא היה קרוע בין האמונה הפרוטסטנטית הקלוויניסטית של משפחתו והחינוך הקתולי
שקיבל, עד שנמלט מן המוסד היישועי להולנד, ופירסם ספר חשוב מאוד ומעניין שנקרא:
"מחשבות על כוכב שביט". הוא מוכיח בספר הזה, לרגל הופעת כוכב שביט
בשמיים, שהגרסאות של התופעה הן כל כך רבות וכל כך שונות, ובכל מקום זה נראה אחרת, ולכן
אין ואסור ולא נכון לסמוך על מסורות שאינן נבדקות על פי שיטה מדעית, והוכחות
רשומות. הספר גרם לשערוריה אדירה. הוא נתפס כהתקפה על האמת הנגלית והכתובה בכתבי
הקודש. בהמשך הוא הוציא עוד ספר מעניין שנקרא "המילון ההיסטורי
והביקורתי". יצירה שהיתה המפתח, היא היתה על סף הפתיחה של עידן האורות של
המאה ה-18. זאת יצירה גדולה, ביקורתית מאוד, והיא תקפה את רוב האמונות התפלות בכל
הדתות. היא גם קבעה ועשתה רשימה של כל כך הרבה דתות, שזה הדהים את המאמינים.
פול ד'ולבך (Paul D'Holbach, 1723-1789) היה הוגה דעות גרמני שהעדיף
לגור בצרפת. הוא חיבר הרבה יצירות שפורסמו בהולנד ללא ציון שמו, כי הוא היה אתאיסט
גלוי ומאתאיסט אף אחד לא היה מדפיס ומפרסם. הוא חיבר ספרים שנקראו "רעיונות
טבעיים כנגד רעיונות על-טבעיים". הוא חיבר ספר נוסף שנקרא "שיטת
הטבע" - הוא ניסה להוכיח באמצעות חייו שלו עצמו כי אפשר להיות גם אתאיסט וגם
אדם מוסרי ואהוב, בניגוד גמור למה שלימדה הכנסייה.
חזרה למאמר
[3] עוד לאותה תקופה:
מי שהמציא את המושג
"הישרדות", "Survival",
לא היה דארווין אלא הרברט ספנסר (Herbert
Spencer,
1820-1903). הוא, דארווין, עם הופעתו ועם אוצר המילים שלו, הדגיש את העדר הבורא מן
העולם, וזה מה שהרגיז את הכנסייה.
חזרה למאמר
אינדקס המאמרים
לגירסת הדפסה
