הספינה של אמנון

סייברדין

אינני זוכר איך בדיוק הגעתי לשם, אך מצאתי את עצמי במרכזו של אולם גדול ומפואר, נטול חלונות. כמה אנשים עמדו פה ושם בקבוצות ודיברו ביניהם. החלטתי לגשת ולשמוע על מה הם מדברים, אך ברגע שהתחלתי ללכת, צץ פתאום משום-מקום בחור תימני חביב לבוש בגדים מעט מוזרים, וחסם את דרכי.

"שלום לך, אחי היקר," אמר לי.
"שלום," עניתי, "אפשר בבקשה לעבור?"
"בשמחה," ענה לי בקול עליז, אך לא זז מילימטר.
"אני רוצה לעבור, אם אפשר" הבהרתי.
"אין לי שום בעיה עם זה," השיב התימני "להיפך, אני אוהב אותך ורוצה שיהיה לך רק טוב".
"אז למה אתה לא נותן לי לעבור?" שאלתי.
"כי זה מפר את שיווי המשקל של הספינה".
"איזו ספינה בראש שלך?"
"אנחנו על ספינה, אחי" אמר בקול מתרונן.

הסתכלתי סביבי, מנסה לחפש אישור כלשהו לדבריו. "אתה בטוח?" שאלתי משלא מצאתי.
"בוודאי! ווי, אחי, אתה ממש חי בדמיונות, אה?" גיחך "הרי הכל כתוב בספר!" "איזה ספר?"

הבחור שלף ספר עבה והראה לי את הכריכה, ועליה הכותרת 'ספר הספינה'. "אני לא מאמין שאתה לא מכיר את הספר הזה," אמר לי "באיזה מין עולם אנחנו חיים, שנוסעים על הספינה לא מכירים את הספר שלה".
"יופי," אמרתי לו, "אני אשמח לקרוא את הספר בהזדמנות, ועכשיו אני רוצה, אם לא אכפת לך, להגיע אל המזנון שנמצא שם בפינה, כי נהייתי קצת רעב".

ניסיתי לעקוף אותו, אך הוא זינק לפניי ושוב חסם את דרכי, עצבני. "זה כל מה שיש לך בראש? אוכל?!" זעק "מה אתה, מיקסר? זה הייעוד שלך בחיים? אני נותן לך פה את הספר של הספינה ואתה חושב לי על אוכל!".
"כל אחד צריך לאכול לפעמים," השבתי בקוצר רוח.
"כן, בוודאי, זה טבעי, אין לי שום בעיה עם זה, זה אפילו כתוב בספר" אמר התימני בקול מפייס והצביע על מזנון אחר "הנה, תאכל שם".

המזנון עליו הצביע נראה עלוב למדי. הצבעתי על המזנון השני, שאליו כיוונתי קודם. "למה לא שם?" שאלתי.
"אם תיגש לשם, זה יפר את שיווי המשקל של הספינה" אמר.
"אתה בטוח?" וידאתי, למרות התחושה שאני כבר יודע מה הוא עומד לומר.
"כן, הרי זה כתוב בספר!"
החלטתי שהגיע הזמן להפסיק עם המשחקים. "תגיד לי בבקשה," אמרתי לו "איזו מין ספינה זו, שיש בה מזנונים שאסור לגשת אליהם?"
"אף אחד לא אמר שאסור. הבחירה שלך" היתמם.
"אבל אתה מונע ממני," הבהרתי.
"בוודאי, כי בסוף אתה תטביע את שנינו, ואת זה אני רוצה למנוע".
"אז אסור לי לגשת אליהם!"
"מה פתאום? מותר לך לעשות מה שאתה רוצה! אם אתה מתעקש להמיט על עצמך אסון, מי אני שאגיד לך אחרת, אבל תשאיר אותי מחוץ לעסק"
"אז מותר לי ללכת?"
"בטח, זו ספינה חופשית וכל אחד בוחר לעצמו"
"טוב, אז אני הולך"
"לא!!!"

נטלתי את 'ספר הספינה' מידו והתחלתי לעיין בו. די מהר מצאתי את הקטע העוסק במזנונים. "תשמע," אמרתי "לא כתוב פה שאסור ללכת למזנון ההוא. מה אתה רוצה מהחיים שלי?"
הבחור חטף את הספר מידי בזעם "אתה לא יודע בכלל איך לקרוא אותו!" התעצבן "מה אתה חושב, שזה בא כל-כך בקלות? אנשים לומדים אותו שנים ולא מגיעים לאלפית ממה שיש בו!"
"ואתה הגעת?" חקרתי.
"לא, אבל שמעתי מאנשים שכן העמיקו בספר, ואני אומר לך, אל תיגש למזנון ההוא".
"תגיד לי," נאנחתי "אפשר לפחות ללכת לשבת על אחד הכיסאות?"
"כמובן," חייך "הבחירה תמיד שלך".

אבל איך שהתחלתי ללכת אל הכיסאות, נעמד הטרדן שוב בדרכי.
"מה עכשיו?" שאלתי אותו.
"אתה מפר את שיווי המשקל של הספינה"
"אני חייב לומר לך," התוודיתי, "שהרצפה כאן נראית לי יציבה לחלוטין, ממש כמו על קרקע מוצקה".
"זו אשליה," אמר לי "תצא מהדמיונות, אחי, תקרא בספר".
"אבל לא הרשית לי".
"כי אסור לך לקרוא סתם ככה. אתה צריך לקרוא בדרך הנכונה"
"ומה הדרך הנכונה? איך שאתה קורא?"

התימני חייך חיוך רחב ולא פירש.

החלטתי לנסות גישה אחרת. "תגיד לי בבקשה," שאלתי "מה כן מותר לי לעשות?"
"אמרתי לך כבר, אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה. אתה אדם חופשי ואני מכבד את זה".
"אבל אם אני אעשה מה שבא לי, לטענתך, הספינה תטבע"
"כן"
"אז אני לא חופשי"
"בוודאי שכן, בתור אדם. אבל בתור נוסע בספינה, יש לך אחריות. אני לא בא אליך ואומר: תשתנה בתור אדם. חס וחלילה. אבל אתה נוסע בספינה יחד איתי ואני לא יכול להרשות לך להטביע אותה בחוסר-זהירות שכזה".
"אז מה ההבדל?"
"אם לא היינו על אותה ספינה, באמת שלא היה אכפת לי שתעשה מה שאתה רוצה".
"אבל זו לא אופציה עכשיו".
"לא, זה מה יש, אנחנו פה ביחד לטוב ולרע".
"אז מה מותר לי לעשות שלא יטביע את הספינה?"
"תעשה כמוני," אמר.
"אהה," אמרתי "וכל הנוסעים האחרים גם כן עושים כמוך?"
"לצערי לא כולם," חייך "אבל הם בדרך. אי אפשר לעצור אותי. אוטוטו כולם יהיו בדיוק כמו שאני - סליחה, הספר - דורש ואתה תישאר היחיד. ישימו אותך במוזיאון".
"אז למרות כל הדיבורים, השורה התחתונה היא שאין לי שום חופש. אתה רוצה להשתלט על הספינה כולה ושכולם יעשו בדיוק כמוך".
"מה אכפת לי מהספינה?" שאל התימני בתמימות "מה לי ולהשטת ספינות? מה, חסר לי כאב ראש בחיים? תאמין לי שזה לא מעניין אותי בכלל. כל מה שאני רוצה זה שהנוסעים יתנהגו כמו שנוסעים צריכים להתנהג בזמנים קשים כאלה. אני אומר לך עוד משהו: יש אנשים פה בספינה שמפיצים שמועות כאילו אני רוצה להשתלט על הספינה. הם עושים את זה כי הם מפחדים. הם רוצים להתנהג כמו בהמות, לא כמו נוסעים בספינה, אז הם מעלילים עליי כל מיני עלילות. אל תאמין להם. אני רוצה רק בטובתך האישית".
"אם כל האנשים בספינה יעשו מה שאתה אומר, זה בדיוק אותו הדבר כמו להשתלט על הספינה עצמה" הסברתי לו בסבלנות.
"אני? מה פתאום אני?" נזעק "צריך לעשות מה שהספר אומר!"
"ורק אתה יודע לקרוא אותו כמו שצריך," הזכרתי לו.
"נו, מה לעשות שכל הנוסעים היום לא אכפת להם משום דבר והם זונחים את המסורת של קריאת ספר הספינה?"

החלטתי שנמאס לי. הסתובבתי אליו בגבי והמשכתי לעמוד כך סתם, ידיי שלובות, מהמהם מנגינה כלשהי ומקווה שישתעמם ויסתלק. הוא לא. הוא הלך סביבי והתייצב שוב מולי.

"מה אתה עושה עכשיו?" שאל אותי.
"חושב מה עוד אפשר לעשות עם אווזים וקונפטי" עניתי סתמית.
"אתה השתגעת?!" התרעם, מנופף בידיו.
"מה קרה?" שאלתי.
"אווזים! כל שנייה הספינה יכולה להתהפך ואתה שקוע לך בדמיונות ושטויות! אתה צריך כל הזמן להיות מרוכז במה שקורה סביבך! להקפיד על כל צעד ותנועה! להגות בספר הספינה יומם ולילה! איך אפשר להצליח בזה אם חושבים על אווזים? תאמין לי, אם לא היית נוסע בספינה מזמן הייתי מתייאש ממך".
"האמת היא שלי כבר נמאס לגמרי ממך," עניתי בעצבים "ומכל הסיפורים האלה על ספינה. אנחנו בתוך אולם על הארץ, שום דבר לא עומד לטבוע ותן לי כבר לחיות איך שאני רוצה!"

התימני השתתק והסתכל בי במבט עצוב-מה. "הים קר מאד, אתה יודע, ויש בו כרישים".
"אם יהיה צורך אקח סירת הצלה," אמרתי.
"אין סירות הצלה," השיב.
"אהה!" נזעקתי "אם זו הייתה באמת ספינה, איך יכול להיות שאין בה סירות הצלה?"
"מי שתכנן אותה" הסביר לי "היה מתכנן מעולה. הוא ידע שכל עוד הנוסעים יתנהגו כמו שצריך, שום דבר שבעולם לא יכול לפגוע בה. מצד שני, אם הנוסעים יתנהגו כמו בהמות, אז מגיע להם שיטבעו".
"ובכל זאת," אמרתי, "אם רק כמה נוסעים בודדים מתנהגים לא לפי הספר, אז הספינה טובעת כולה, יחד עם כל הנוסעים שעשו בדיוק מה שהספר אמר להם. לי זה נשמע כמו תכנון מטופש ואפילו מרושע למדי".

בשלב זה התימני איבד את העשתונות והתחיל לצרוח עליי, מאיים חליפות שאני אטבע, אשרף, אתפצפץ כמו יתוש על המנורה הסגולה וכיוצא באלה איחולים כיד הדמיון הטובה. כשהוא התחיל גם להשליך עליי קלטות, התעוררתי.

כשהתאוששתי מעט מהסיוט ההזוי הזה, הבנתי מאיפה הוא בא: ממאמר של הרב אמנון יצחק שקראתי אתמול באתר של אמנון. אז גם הבנתי שזה בכלל לא היה הזוי. תראו בעצמכם:

עתון השבוע מאת: הרב אמנון יצחק 07/11/2002

בס"ד

מנסיוני הלא מועט בתחום הדו-שיח עם חילוניים, למדתי שאחד הנושאים שמטרידים אותם יותר מכל, זה החשש שמא אנחנו מתכננים "לגנוב" להם את המדינה, ולעשות אותה "מדינת הלכה". הפעם אני מבקש להביא תמצית מהתשובה שגיבשתי כאשר מועלית טענה זו [...] ובכן, קודם כל אתה צריך להבין שהיהדות היא סובלנית מאד לכל הדתות, ולכל העמים הגזעים וכו'. וכך גם בארץ שלה, גם במדינה היהודית, היהדות היא סובלנית. ככלל, לא משנה המדינה אלא היהודי. לא משנה אם היהודי נמצא באוסטרליה, באמריקה או בארץ ישראל, זה אותו יהודי, ואותה תורה מחייבת אותו [...]

הם לא חייבים לקבל וגם אנחנו לא מכריחים אותם, אין אצלנו מצב כמו ג'יהאד או מסעי צלב, להכריח את האחרים ולכפות את הדת שלנו עליהם, אנחנו אפילו לא מכריחים את העם שלנו, את היהודים עצמם. כי יש לאדם בחירה ועליו מוטל לבחור בטוב או ברע. בעיקרון אם אדם רוצה להיות חילוני נאור משכיל הוא לא מפריע לי. אבל כאן יש בעיה, כי אמנם אותו חילוני אינו מפריע לי, אבל הוא מטביע אותי! כי אנחנו בסירה אחת וערבים זה לזה. תחושה זו אינה דווקא נגד חילונים, היא תופסת גם בחרדים [...] אם יש ביניהם שעוברים עבירות לא משנה איזו עבירה [...] גם הם מטביעים זה את זה, כשהם קודחים חור בסירה המשותפת. לא קשור לחילוני וחרדי, זה קשור ליהודי, יהודים ערבים זה לזה.

ומי קובע מה עושה חור בספינה ומה לא, תורת ישראל. היא קובעת מה מחורר את הספינה, ולא משנה מי עושה זאת, חילוני, חרדי, שחום עור, בהיר עור, זה לא משנה. יהודי זה יהודי, אם אתה יהודי ולא נוהג כיהודי אתה קודח חור בספינה! זאת תחושת המפתח. כי אם אתה יהודי, אין מה לעשות, אתה ממילא שייך לעם הזה ולא תוכל להתנער. לכן גם אם בתור אדם, לא מעניין אותי מה אתה עושה, איך אתה חי ואיזה לבוש תלבוש. מצידי תלך עם ג'ינס, תלך עם קוקו, תלך עם ליפה על הראש, מה זה מעניין אותי, אבל כן משנה לי אם אתה לא גורם נזק לכל אלה שנמצאים יחד איתך בסירה, אם לא תוריד אותם למצולות, על ידי חור שתקדח בספינה שבה כולנו נוסעים, ושוב, בתור אדם אתה לא מפריע לי, אך בתור יהודי, התורה אומרת שאני ואתה, החילוני מפריעים זה לזה. וגם אם אני "הדתי", עושה עבירות גם אני פוגע בך, אם אתה חילוני ועושה עבירות, אתה פוגע בי ואם שנינו חלילה עוברי עבירה, אנחנו פוגעים אחד בשני. זה לא קבעתי, זה לא אני ואתה במישור האישי, שבו אינני מתערב בחייך. זה לא קשור ליהדות. היהדות רק אומרת מה גורם טוב ומה עושה רע. ורע אסור לך לעשות לי בגלל שאין לך זכות לעשות זאת. ממש כשם שמי שקודח חור בספינה שכולם נוסעים בה הוא פושע, וכל נוסעי הספינה יעשו הכל כדי למנוע ממנו לעשות זאת.

[...] התורה שוויונית, לכן יש גויים שהם נקראים חסידי אומות העולם ויש להם חלק לעוה"ב ויש יהודים טובים ונחמדים שיהיו בגיהינום. מה זה טובים? טובים לחברה, טובים למשפחה, ידידותיים לסביבה, אבל עוברים עבירות, לא מקיימים מצוות, ומה לעשות, רק הקב"ה קובע מי יקבל מה, ולא אנחנו אלה שנעשה זאת. גוי ששומר שבע מצוות בני נח הוא בן עולם הבא, יהודי שלא שומר את המצוות שלו הוא לא בן עוה"ב. תורת ישראל לא כפתה דבר עליך, אתה רוצה תעשה, אתה לא רוצה אל תעשה. בעולם יש בחירה ולאחריה יש שכר ועונש. אנחנו לא כופים, אנחנו רק רוצים למנוע לחפור בקרקעית הספינה כי אז כולנו נרד למצולות.

התשקורת טוענת השכם וערב, שיש בכנסת אנשים שרוצים שהמדינה לא תהיה דמוקרטית, שמדינת ישראל תתנהל ע"פ ההלכה, הם מפרסמים זאת בכדי להחדיר פחד. אבל זה כמובן לא נכון. כי אנחנו לא מבקשים שהמדינה תהיה מדינה יהודית, ותתנהל ע"פ חוקי התורה, אנחנו רק רוצים שהיהודים יקיימו את התורה. המדינה כמדינה לא מדברת אלינו. קובע רק מה עושה העם היהודי, ויהודי יכול לשבת בא"י, ירדן, במצרים, באירופה, איפה שהוא רוצה, ובכל מקום מושבו הוא מחויב לתורה. מדינת ישראל לא מחויבת לתורה. היא לא קבלה את התורה עליה. ואף אחד מאתנו אינו מעוניין שהמדינה הזאת תהיה מדינה יהודית. כי המדינה קמה כדי שלא תהיה פה יהדות ולא כדי שכן תהיה. אנחנו יודעים זאת, ואיננו רוצים לשנות את המצב. אנחנו רוצים רק לשנות את מצב היהודים.

[...]

הר המוריה זה מקום שממנו נלקח עפרו של אדם הראשון, שם נעקד יצחק אבינו, שם היה בית המקדש, משם יורדות הנשמות לעולם, זה לא מקום פשוט. הקב"ה נתן בא"י, המקום היחידי בעולם, עשר קדושות, זה לא דבר פשוט. אבל כל הדברים הגדולים האלה, עדיין לא קובעים אם תגיע לגן עדן או לא. להיפך, יש חוב גדול עליך, בגלל שאתה בא"י ולא עושה מצוות. חוב גדול יותר מאשר בחו"ל כי אתה מלכלך בתוך הפלטרין של המלך. אדם שמלכלך מחוץ לארמונו של המלך זה גם כן בזיון למלך, אבל כמובן שאדם שנכנס לחצרו של המלך ומלכלך בפנים, בפתח היכלו, זה הרבה יותר גרוע. וכמובן יגיע לו עונש חמור. ואם הוא נכנס לתוך הארמון ומלכלך, גרוע עוד יותר, ואם הוא ניצב לפני כסא המלכות ומלכלך עוד יותר קשה.

[...]

וזה מחזיר אותנו לנושא, מדינה יהודית לא תהיה, כי יש מי שלא יתן להקים אותה כאן. גם אם מישהו חולם על הקמת מדינה כזו, זה לא ילך, כי אושיות המדינה כפי שהונחו, לא יתנו לקיים מדינה יהודית. לכן אין במה להפחיד את הציבור הישראלי, במושגים של מדינת הלכה, ובסיסמאות של "מדינת הלכה - הלכה המדינה", ועוד קשקושים, מנסים להעמיד את שומרי התורה והמצוות כמו עיראק כמו טליבנים כמו חומיינים, זו שיטה דמגוגית שהשתמשו בה אנטישמים בחו"ל כדי לפגוע ביהודים. אבל היהדות יותר מכל השיטות הנאורות אינה כופה עצמה על המדינה, אינה מבקשת מדינה 'יהודית', אלא רק רוצה יהודים יהודיים.

אמנון יצחק הוא איש טוב. לא כמו שמספרים המלעיזים. הוא אינו רוצה מדינת הלכה. למה לו מדינת הלכה? זה הכל הפחדות של חילוניים קיצוניים. הוא בסך הכל רוצה שכל יהודי יתנהג כמו יהודי, כי מי שלא עושה זאת כאילו קודח חור בקרקעית הסירה שכולנו נמצאים בה.

הוא אינו מעוניין במדינת הלכה. הוא מודה אמנם שאין לו ברירה, כי "יש מי שלא ייתן להקים אותה כאן" - אבל בגדול היהדות, שהוא מכתיר את עצמו במרומז כנציגה, אינה מעוניינת בה.

הוא לא רוצה שכל הפעילות הציבורית כולה תשתתק, על פי חוק, בשבת: הוא רוצה שאתה, הקורא, ואת, הקוראת, לא תעשו כלום בשבת.

הוא לא רוצה לאסור מכירת אוכל לא-כשר בארץ. הוא רוצה שאתה, הקורא, ואת, הקוראת, לא תאכלו בפרטיות ביתכם חלב ובשר ביחד.

הוא לא רוצה להכניס תורה וגמרא לתוכנית לימודי החובה בבתי הספר. הוא רוצה שאתה, הקורא, ואת, הקוראת, תשליכו מביתכם ותשמידו את כל ספרי המדע וה"כפירה", ותשכחו את כל מה שכתוב בהם.

הוא לא רוצה לחייב על פי חוק לבוש צנוע לנשים ברחוב ובמקומות העבודה. הוא רוצה שאתה, הקורא, ואת, הקוראת, לא תעיזו בכלל לגעת זה בזו במשך ימים רבים כל חודש.

הוא איש טוב, אמנון יצחק, הוא לא רוצה לכפות עלינו שום חוקים. הוא רק רוצה לחנך אותנו מחדש, מהיסוד, עד שנהיה כפילים שלו. הוא בסך הכול רוצה שנמחק לצמיתות כל מחשבה חילונית, חופשית, ושנקבל עלינו את אוסף ההבלים שלו ושל דומיו במלואו. מי שחושב שאני מגזים, מוזמן לקרוא שוב את דבריו ולהיזכר שיש לו גם מעריצים רבים, המקבלים את כל מוצא פיו כתורה מסיני ומפיצים את בשורתו בכל הארץ.

הסיבה שהדברים עוד לא מתרחשים בסדר גודל שכזה היא, שאמנון יצחק ואנשיו, עם כל הרעש והצלצולים, הם עדיין לא יותר מפסיק, אך טיבם של כאלה לגדול ולהתפשט. אם אנחנו לא נעצור את הרעיונות המזיקים האלה, אף אחד לא יעשה את זה במקומנו.