אתאיזם כתאוריה מדעית

הרצאה שהועברה בכנס ה-9 של פורום מכללת ספיר לדיון ולחקר תרבות "בחיפוש אחר הנשגב: החוויה הדתית בעולם מחולן" - מאי 2013

מאת: ד"ר דן בונה

אני שמח להציג כאן תאוריה אתאיסטית הקוראת תגר על קיומו של אלוהים וטוענת שהאתאיזם כיום הינו תאוריה מדעית. למושג "אתאיזם" יש כמה גרסאות של "אי-דתיות" כגון: נטורליזם, פנתיאיזם, אגנוסטיציזם, דאיזם, והומניזם - אך הגישה הישירה כלפי אתאיזם, גורסת כי משמעותו הבסיסית נובעת מעצם השם: אתאיזם כשלילת התאיזם, שלילת קיומו של אלוהים כגורם, הוויה, גוף או ישות, כאמת המתקיימת בעולם. אם דתיות הינה "תאיזם", הרי שאתאיזם הוא שלילתה. במילים אחרות, ראיית האמונה באלוהים כאי-אמת. כשקר. האתאיזם האידאולוגי מכונה לעיתים מיליטנטי מכיוון שהוא קורא תגר ומתריס את עמדת האתאיזם: אין אלוהים. זוהי בדיה אנושית טרגית שעלינו להוציאה אחת ולתמיד מחיינו.

על מהותה של תיאוריה

המילה השנייה בכותרת המאמר הינה תאוריה. וחשוב להבין שתאוריה מדעית היא הרבה יותר מאשר היפותזה או איזה השערה שאפשר לפתור אותה כ"סתם תיאוריה" כפי שעשה בזמנו נשיא ארה"ב רונלד רייגן. בוויכוח האמריקאי על הוראת אבולוציה בבתי ספר, רייגן פתר את האבולוציה כ"סתם תאוריה" או "רק תאוריה". במדע המודרני תאוריה מדעית הינה מכלול קוהרנטי של טענות שמטרתן להסביר עובדות בעולם. על פי מילון אוקספורד לשפה האנגלית תאוריה הינה: "טענה לגבי מה שנחשב לחוקים כלליים, עקרונות או סיבות לקיומו של דבר מוכר או נבחן". במדע, תאוריה הינה הרבה יותר מאשר ספקולציה לגבי כיצד דברים מתרחשים, אלא מכלול של טענות שמטרתן להסביר עובדות לגבי המציאות בעולם. תאוריה מתקבלת כ"אמת" רק כאשר טענותיה נבחנות שוב ושוב ונמצאות נכונות. תיאוריה בתחום מסוים תהיה תקיפה ומקובלת ע"י מדענים, בתנאי שהניסיונות להפריכה אינן צולחים והיא צריכה להתקבל כאמת מדעית שאי אפשר להתכחש לה. תאוריית האטום היא אמנם רק תיאוריה אך היא אמת מדעית כי יש אטומים במציאות שאפשר לבחון בעדשות המיקרוסקופ. כל הדברים בעולמינו עשויים מאטומים. גם התאוריה המדעית הטוענת שבקטריות וחיידקים גורמים למחלות היא תאוריה מדעית שאנו מקבלים אותה כאמת. מדע הרפואה בכללותו מבוסס עליה כמו גם תעשיית התרופות. זוהי תאוריה הקובעת אמיתות שעל פיהן אנו חיים (ומתים). גם תאוריית האבולוציה בה אדון בהמשך היא אמת מדעית כל עוד היא מגובה בראיות וניתן להוכיח אותה, או על פי גישת הפרגמטיזם השלילי, אם אי אפשר לערער עליה או להוכיח שהיא לא נכונה.

על מהותה של האמת

מה שמוביל אותי לדיון קצר במהותה של האמת העומדת בלב ליבו של המדע. אמת הינה מושג אנושי מופשט השואף להגדיר את נכונותם האמפירית של תופעות, דברים, אירועים, פריטים, מעשים וכיוצא באלו אובייקטים של תשומת לב אנושית. מושג האמת הינו מהות מרכזית בחיי אדם. כל ההתנהלויות האנושיות נעשות, בדרך זו או אחרת, תחת המטרייה של מושג האמת. כל קניה בשוק, כל מערכת יחסים, כל סוג של שיתוף פעולה בין בני אדם, למעשה כמעט כל דבר שבני אדם עושים, חושבים, יוצרים - בקיצור, כל היבט של ההוויה האנושית, קשור בדרך כלשהיא למושג האמת: מדע, משפט, מודיעין, תקשורת, בטחון, שלטון, מסחר, נישואים, אומנות, בריאות - כולם עוסקים דרך כלשהיא במושג האמת. המדע - על כל זרועותיו, והדיסציפלינות שבו, עוסק למעשה באמת מדעית, בחקר המציאות, בהגעה להבנות לגבי מה קיים ומה לא קיים. כל מה שאנו עושים במדע הינו יצירת טיעונים כלפי האמת - claims to the truth - אמת שהמדע שואף לבסס, לגבות בראיות, לשקול היבטים שונים, ולבסוף להכריע בין מה אמיתי לבין מה שאינו אמיתי. מה קיים ומה לא קיים. הזהות הזו, שבין מדע לבין האמת (או חיפוש האמת) אינה אלא צדדים של אותה מטבע. ישנן גרסאות שונות של "אמת מדעית" אך אציג כאן את העיקריות שבהן המקובלות ע"י רוב המדענים. העיקרית שבהן נקראת תאוריית התאימות - correspondence theory of truth הגורסת שטענה הינה אמת אם קיימת הוויה תואמת - עובדה כלשהיא, אשר עמה מתקיימת תאימות. הדוגמא המפורסמת לכך היא: "המשפט 'שלג הוא לבן' הינו אמת, אם ורק אם, צבעו של שלג הוא לבן." אמיתות המשפט הופכת לכזו ע"י הטבע. או כפי שמדגים זאת הפילוסוף האמריקאי דונלד דיווידסון באומרו: " אני יכול להאמין שעכשיו יורד שלג מכיוון שאני יודע שהשאלה האם יורד שלג או לא, אינה תלויה באמונתי, או באמונתם של אחרים, או עד כמה כדאי לי להאמין בה; ירידת השלג תלויה בטבע, לא בי או בחברה בה אני חי, או בשפה בה אני מדבר או בכל ההיסטוריה של המין האנושי, אמונתי בכך שיורד כרגע שלג, אם אמת היא, אזי היא נעשתה כזו ע"י הטבע."[1] בהקשר לעניינו בחיפוש אחר אלוהים, ביכולתנו לבחון את המציאות כדי להכריע האם מתקיימת תאימות עם תופעת האלוהים - האם אלוהים הוא דבר אמיתי או תאוריה אנושית שגויה? האם ישנן תופעות תואמות בטבע המקנות לקיומו של אלוהים ממשות כאמת במציאות האמפירית?

גישה אלטרנטיבית למהותה של האמת מיושמת באמצעות הגישה הפרגמטית, Pragmatic theory of truth הרואה את האמת כנמצאת במבחן מתמיד - עליה לענות על דרישות המתקיימות בעולם העצמאי. חשובה במיוחד לעניינו גרסה שנבעה מהגישה הפרגמטית הנקראת פרגמטיזם-שלילי שטענתו היא: "מה שעובד בפועל יכול להיות אמת או לא אמת, אך מה שנכשל בפועל (לא עובד במציאות), לא יכול להיות אמת מכיוון שהאמת תמיד תהיה תקיפה במציאות." ציטטה זו לקוחה מאבחנותיו של הפרופ' ריצ'רד פיינמן שזכה בפרס נובל לפיזיקה ב-1965 בתחום האלקטרודינמיקה הקוונטית. פיינמן ציין, ברוח משנתו של הפילוסוף קרל פופר ש- "אנו אף פעם לא יודעים אם אנחנו צודקים באופן מוחלט, אנו יכולים רק להיות בטוחים כאשר אנו טועים." או בגרסה אחרת: "אם זה לא מסתדר עם הניסוי, זה לא נכון." לפרגמטיזם השלילי ישנן השלכות מתודולוגיות כגון זו המיושמת בניתוחים סטטיסטיים המחפשים קשר או קשרים בין משתנים - למשל מבדק חי בריבוע המבוסס על הנחת אי-הקשר - the null hypothesis שהוא ביטוי מתודולוגי של פרגמטיזם שלילי. המבדק מעלה את השערת האפס, שאין קשר בין משתנים ושואף לאשש אותה או להפריכה. הפרגמטיזם השלילי טומן בחובו אם כך גישה מדעית לאתאיזם מבחינה זו שהאתאיזם אינו גורס מה יש, אלא מטיח שאין. על פי מסד מורכב של ראיות השאובות כולן מהמדע המודרני העכשווי, אנחנו יכולים לבחון את הראיות כדי להגיע לשלילת קיומם של טענות כלפי האמת - אם אלוהים נטען כאמת אמפירית, אזי המתודולוגיה של הפרגמטיזם השלילי תשאף להדגים כיצד אלוהים לא מסתדר עם הניסוי, עם המציאות בטבע, עם ממצאי המדע ואבחנותיו. אלו אינם נותנים שום תוקף להשערת קיומו של אלוהים. מכיוון שאלוהים "לא עובד במציאות", עלינו לראותו כטעות אנושית, תוצר פסיכולוגי הנובע ממצוקת האדם, התלבטויותיו או משאלות ליבו. אינינו יודעים לבטח כיצד כל הדברים בעולם עובדים, אך ביכולתנו להיות בטוחים בכך שאלוהים כישות אמפירית, כדבר אמיתי במציאות, לא קיים.

על המדע

ומעצם היות המדע המאמץ האנושי להבנת הטבע וכל המצוי בו, הוא מניב היום את ההוכחות הדרושות להפרכה מוחלטת של השערת קיומו של אלוהים. המאמץ המדעי בעולם הוא כביר וחובק עולם. צבי ינאי כתב על כך ספר בשם חיפוש האינסופי בו הוא מהלל את המאה ה-20 כמאה המדעית.[2] 90% מכלל המדענים שחיו אי-פעם חיו במאה ה-20. קצב ההוצאה של מאמרים מדעיים בסוף המאה ה-20 - כ-20 אלף מאמרים ביום. בחזית המדע נמצאים 12 תחומים מדעיים עיקריים העוסקים בתחומי היסוד של הקיום. אלו נחקרו ונחשפו במאמץ המדעי של המאה ה-20:התבצעה הטיסה הראשונה של מכונה כבדה מהאוויר, פוענח מבנה האטום, נבקע גרעין האטום, פוצח הקוד הגנטי, פותח המחשב האלקטרוני, נחשף אילן היוחסין של המין האנושי (מיפוי הגנום האנושי), אדם הונחת על הירח, חללית הוצאה אל מחוץ למערכת השמש, שובטו יונקים, נפרצו מחסומים גנטיים בין החי לצומח, נחשפו ממדיו האדירים של היקום ועובדת התפשטותו המתמדת. ובכל התחומים לעיל ובכל ענפי הכימיה, הביולוגיה, המתמטיקה, הרפואה, הפיזיקה, הגנטיקה, הגיאולוגיה, הפאליאונוטולוגיה, האלקטרוניקה והמחשבים אין שום עדות מדעית אחת לקיומו של כוח אלוהי. אך מה שחשוב יותר הינם אותם תחומים מדעיים שתגליותיהם מספקים ראיות לחוסר ההיתכנות של אלוהים, לכך שאלוהים לא יכול להיות קיים, אם ממצאים אלו תקפים ונכונים. מדובר בתחומי הקוד הגנטי של האדם, ה-DNA, הגנום האנושי, שיבוט יונקים, התפשטות היקום ועצם היווצרותו - שבעצם תגליותיהם וממצאיהם שוללים את אפשרות קיומו של אלוהים, נכון יותר, הם הופכים את סבירות קיומו של אלוהים לבלתי אפשרית.

הוכחות מתחום הגיאולוגיה

ניקח לדוגמא את ההסבר הגיאולוגי הטוען לקשר ההיסטורי שבין התנודות הטקטוניות של היבשות הקדומות, או יותר נכון תנודות של הפלטות הטקטוניות המצויות מתחת ליבשות, לבין היציבות האקלימית שאפשרה את ראשית החיים, את הפוטוסינתזה ואת האבולוציה של החי והצומח, כמו גם את האבולוציה שלנו כבני אדם. ההיסטוריה הביולוגית של העולם מצביעה על כי ניצנים ראשונים של יצורים חיים רב-תאיים ניכרים בסביבות לפני כ-620 מיליון שנה והם מתפתחים לאיטם במשך כ-80 מיליון שנה עד לתקופה הידועה כ"ההתפוצצות הקאמבריאנית" שהתרחשה לאורך 47 מיליון שנה מלפני 542 ועד 495 מיליון שנה. במשך כל תקופה זו כדור הארץ היה בנוי מיבשת ענק אחת גדולה הנקראת בשם פנגאה אך זו מתפוצצת ומתפרקת לשני גושים ענקיים בסוף תקופת הטיראסיק בין לפני 235 ועד 195 מיליון שנה, לשתי יבשות הנקראות גאוונדוונה (שכללה את אנטרקטיקה, דרום אמריקה, אפריקה, הודו, ניו-זילנד, מדגסקר ואוסטרליה) ולאורסיה שכללה את כל השאר. בסוף התקופה הג'ורסית (בין לפני 195 מיליון ועד 144 מיליון שנה) מתפצלת יבשת גאונדוונה ליבשות המוכרת לנו כיום אך תהליכי פיצול כאלו ממשיכים עד לפני בין 40-50 מיליון שנה שבהן התפצלה אנטרקטיקה מיבשת אוסטרליה.

ההסבר הטקטוני, ההתנגשויות בין הפלטות הינו הסבר מדעי אמפירי הנשען על ממצאים מוכחים שבגינן יש להתייחס אליו כאל אמת. כי אפשר לבדוק את ההוכחות, לבחון מחקרים גיאולוגים על היבשות הקדומות ועל מה שעבר עליהן בתקופות קדם. מציאת מאובני דגים ויצורים מימיים אחרים בהרי האנדים בפרו אינם אלא הוכחה כי מה שהיום הינה שרשרת הרים גבוהה, היה פעם ים. ההסברים הטקטוניים מסבירים את היווצרותם וקיומן של יבשות העולם, את עצם צורתן הפיזית, את דפוסי האקלים בעולם שעברו שינויים אדירים בעבר הקדמוני וממשיכים להשתנות גם היום. הודות לטכנולוגיות Global Positioning Satellite (GPS) שיש לנו היום ניתן לראות כיצד יבשות העולם ממשיכות לזוז ולהתרחק אחת מהשנייה ב- 5-10 סנטימטר בשנה כמצוין ע"י החיצים במפת העולם לעיל. רעידות אדמה קטלניות, כמו זו שהכתה ביפן לפני שנה, מיוחסות כולן לתופעה זו.

מכל אלו נוצרת שלילה של אפשרות קיומו של אלוהים - במובן זה שלא גורם-על אבסטרקטי ייצר את היבשות כפי שהן, או אחראי להתנהגות הפלטות ולכמות רעידות האדמה בעולם, אלא שהם נוצרו כתוצאה מתהליכים גיאולוגים מוכרים שמתחילים להיות יותר ויותר מובנים ע"י המדע. וככל שהפאזל הזה הולך ונרקם, נוצרת שלילה של אפשרותה של בריאה, של קיומו של אלוהים. וחשוב להדגיש, כי לגיאולוגים אין אינטרס אנטי-אלוהי כאן, הם מתעניינים בדבר אחד בלבד: באמת. מה באמת קרה בהיסטוריה הקדומה של העולם? מה גרם ליציבות האקלימית השוררת בכדור הארץ? זו שמאפשרת את החיים. וההסברים שהם מקנים לנו, שוללים הסברים אחרים. ובל לא נשכח שההסבר האלוהי הוא אנושי כמו כל הסבר אחר - רק שממצאי הגיאולוגיה שוללים את ההסבר האלוהי. הם אינם מאפשרים הסבר אלוהי. אם הם נכונים, אז אין אלוהים.

הוכחות מתחום הפליאונטולוגיה

טענה דומה ניתן לייחס לממצאים הפליאונטולוגים של מאובני יצורי קדם-אדם, הומינידים קדומים, כפי שמציג אותם פרופ' יואל רק מאוניברסיטת ת"א בהרצאותיו.[3] אלו הם ממצאים קדומים מאד הנוגעים לאבות אבותינו. לא אברהם, יצחק ויעקב, אלא אסטרולופיטיקוס אפריקנוס, הומו-הביליס, הומו-ארקטוס ואחרים - והם אמתיים לחלוטין. מאובנים ועצמות שנמצאו ע"י פליאונטולוגים רבים שתוארכו באמצעות שיטות תיארוך מתוחכמות ביותר. אפשר לראותם ולגעת בהם ולבחון את התהליכים השונים של התפתחות גוף האדם במהלך האבולוציה: שינויים במבנה הלסת וגודל השיניים, אורך הידיים וצורת האצבעות (במיוחד הגידול המתמשך של הבוהן ביד האנושית שאפשר אחיזה מדויקת שאפשרה יצור ושימוש בכלים), ובעיקר קופסת המוח ההולכת וגדלה במהלך תהליך האבולוציה של האדם מבערך 500 סמ"ק בקרב אסטרולופיטיקוס, ועד לכדי 1400 סמ"ק בממוצע בקרב הומו סאפיינס. ההשלכות האתיאיסטיות של עדויות פליאונטולוגיות אלו ברורות. הממצאים האלו, העצמות והגולגולות מצפון אתיופיה, מראות שבריאה של האדם לא הייתה כאן. ממילא גם אין בורא, אין אלוהים. הפרדיגמה המדעית גורסת שהתרחשה אבולוציה קדומה שמקורה בפיצול מזן השימפנזים הקדום, המתוארך לכלפני 6 מיליון שנים, ושמאז באו לעולם מעל ל-20 יצורי קדם-אדם שונים המתוארכים החל מלפני 5 מיליון שנה (משפחת אסטרולופיטיקוס), דרך משפחות הומו שונות החל מלפני 3.6 מיליון שנה עד שמגיע לזירה הומו-סאפיינס המודרני, בסביבות לפני כ-100,000 שנה. בני אדם שהמציאו לעצמם את אלוהים חיו, ככל הנראה, לפני כ- 4,000-5,000 שנה והחליטו שההיסטוריה של העולם התחילה, פחות או יותר איתם, או קצת לפניהם. זה לא מיקרי שדתיים יהודים סופרים את מנין שנות העולם מאז בריאתו כ-5,773 שנים (ה'תשע"ג) שהיא שנה אחת לפני בריאת האדם הראשון. מניין זה התקבל בהלכה ואין חילוקי דעות לגביו בקרב הפוסקים. אך לוח הזמנים האבולוציוני, זה שהמדע מכיר בו, מתייחס ל-6,000 שנה כאל פיסת זמן זניחה וזעירה. לוח הזמנים הגיאולוגי מתריס מיליארדי שנים, והאבולוציוני מפגין עומק זמן של מיליוני שנים. הופעתו הראשונה של הומו-סאפיינס לפני כ-100,000 שנה מדגישה את היותנו, במרבית שנות ההיסטוריה שלנו כבני אדם, ציידים לקטים, חסרי כתב במשך רוב שנות קיומנו. ניתן לצפות בלוח הזמנים האבולוציוני במקורות שונים, אחד המעניינים נמצא כאן.

תרשים אבולוציוני של התפתחות ההומינידים

שיחזור של אסטרולופיטיקוס אפריקנוס (לוסי)

ויש להדגיש כי האוסף הענק של מאובני יצורים חיים שנאספו בעולם אינו מראה ולו הוכחה אחת להסבר הדתי שעל פיו היצורים החיים בעולם (יותר מ-10 מיליון) הופיעו באופן פתאומי ונשארו בצורתם הנוכחית מאז "בריאתם" ע"י אלוהים ועד היום. צורות שונות של חיים הופיעו ברצפים אבולוציוניים, כאשר הם מתפתחים ומשתנים כל הזמן.

הוכחות מתחום הגנום - הקוד הגנטי

חשוב להבין שיצורים חיים מהווים ארכיב של ההיסטוריה האבולוציונית של עצמם. במפות הגנום של יצורים שונים ניכרים רצפים ארוכים של תכונות גנטיות שאינן באות לידי ביטוי בחייהם מכיוון שהם כבר לא פונקציונליים אך הם עדיין קיימים ברצף הגנטי. זוהי הסיבה שלבת-היענה יש כנפיים למרות שחיה זו אינה יכולה לעוף. בעבר היא יכלה לעוף אך שינויים אבולוציוניים בעבר הקדמוני גרמו לפונקציה זו להעלם. הרצפים הגנטיים לייצור כנפיים עדיין קיימים אצל החיה והיא משתמשת כיום בכנפיים למטרות אחרות כגון איום נגד תוקפים, שמירה על איזון, חיזור וייצור צל מהשמש להגנה על אפרוחים). תכונות שכאלו, שתיפקדו בעבר אך אינן מתפקדות כיום נקראות "תכונות שרידותיות" - vestigial traits. גם לבני אדם יש תכונות כאלו המוכיחות שהתפתחנו כבני אדם בתהליך האבולוציה. למשל התוספתן (אפנדיציט) שאינו אלא גליל תאים בגודל עיפרון הנמצא בציר שבין המעיים, שתפקד בעבר האבולוציוני שלנו כאיבר המאפשר עיכול של עלי עצים, המרכיב התזונתי העיקרי של קופים מזנים שונים. התוספתן הינו שריד של יכולת זו שהייתה לנו בגרסה האבולוציונית הקדומה שלנו. אך מכיוון שהתזונה האנושית השתנתה ובעקבותיה מערכת העיכול האנושית, התוספתן אינו דרוש לנו יותר וכתוצאה מכך הוא הלך וקטן והפך לבלתי פונקציונלי. בני אדם אינם מסוגלים לעכל עלים אבל התוספתן עדיין שם (למעט בקרב מספר זעום של בני אדם שנולדים ללא תוספתן בכלל) והוא גורם לצרות לא מעטות המחייבות חולים בניתוח שבלעדיו הם ימותו. (לפני ניתוחי האפנדיציט, שיעור המתים מזיהומים ודלקות בתוספתן היה בסביבות 20%). תכונה שרידותית נוספת היא תופעת "עור הברווז" goose bumps שחשים בה במיוחד בטמפרטורה קרה. ב" עור ברווז" מופעלים שרירים זעירים הנמצאים מתחת לכל שערה בעור. אצל בני אדם אין לתופעה הזאת שום תפקיד, אך בקרב יונקים רבים, (חתולים הם הדוגמא המוכרת ביותר), השרירים הזעירים זוקפים את שערות הפרווה ומשפרים את ההגנה מפני קור כמו גם גורמים לחיה להראות גדולה ומאיימת במקרים של איום או של פחד. התמונה להלן היא של "עור ברווז" מכתף של גבר.

ישנם גם בני אדם (לא רבים) המסוגלים להזיז את האוזניים שלהם קדימה ואחורה. הם עושים זאת בעזרת שלושה שרירים הנמצאים מאחורי האוזן, אך שרירים אלו איבדו את תפקודם אצל בני אדם ורובינו לא מסוגלים להזיז את האוזן באמצעותם. הם קיימים אצל יונקים רבים בטבע המסוגלים להזיז את האוזניים שלהם לכיוון אשר ממנו מגיע הקול. תכונות שרידותיות אחרות ניכרות דווקא בקרב עוברים אנושיים. כל עובר אנושי מתחיל את חייו עם זנב קטן הקרוי coccyx, אותו אנו מאבדים לאחר כחודשיים מתחילת ההיריון. בתמונת התפתחות העובר להלן נראה הזנב הקטן בבירור בתמונה השנייה משמאל. מה שנשאר לנו זו רק עצם הזנב המוכרת לכל.

אך ישנם גם מקרים נדירים של תינוקות הנולדים עם זנב אותו ניתן לכרות ללא בעיות.

וישנה גם התכונה השרידותית של פרווה אנושית אותה אפשר לבחון בכל עובר אנושי המפתח, בערך בסביבות החודש השישי להיריון, שכבת שער פרוותי הנקראת "לנוגו" lanugo המכסה את גוף העובר בשיער עדין שנעלם בתוך חודש. אך ישנם תינוקות, במיוחד כאלו הנולדים לפני תום ההיריון, שיוצאים אל העולם מכוסים בשכבת שיער הלנוגו. זה נושר די מהר ומאפשר לנו לכנות את עצמינו "הקוף הערום" כשם סיפרו המפורסם של הזואולוג דזמונד מוריס.

לאחר הלידה, יש לכל התינוקות האנושיים רפלקס תפיסה באמצעות האצבעות שנעלם לאחר כמה חודשים לאחר הלידה. ברפלקס זה, מסוגל התינוק לאחוז בחוזקה ולהיתפס באצבע או במקל למשך דקות ארוכות מבלי להרפות. זהו ממילא רפלקס קופי ששרד מימי האבולוציה הקדומים שלנו ואנחנו מאבדים אותו כי אין בו צורך.

אז מדוע קיימות התכונות האלו ברצף הגנטי של בני אדם? התשובה היא הוכחות נכונותה של האבולוציה. הגנום האנושי מכיל עדיין את תכניות ההתפתחות לתכונות האלו בארכיב האבולוציוני, אלא שהתכונות הללו אינן נדרשות יותר ולכן אינן פעילות. האבולוציה מפסיקה את פעולתן אך לא מוחקת אותם מהקוד הגנטי. הם נקראים בדרך כלל Junk DNA, מכיוון שאינם פונקציונליים. אך לעניינו קיומם בגנום מעיד על האבולוציה שלנו.

הסיפור האבולוציוני הזה וקיומן של תכונות שרידותיות, בין אם עיסוקו מוצא האדם, או ראשית התהוות החיים, שולל את עצם קיומו של אלוהים. אי אפשר לכנס את האבולוציה עם הסיפור המקראי של בריאת העולם, עם קיומו של כוח עליון הקובע את הדברים. האבולוציה אינה מאפשרת זאת ולפיכך מאששת את הטיעון האתיאיסטי - אין אלוהים, לא היה ולא נברא.

צ'רלס דארווין, הצדיק שהגיע אל האמת, יצא למסע בספינת הביגל כאיש חברה ורוח, חברו של הקפטן. ומכיוון שהיה ביולוג שחקר חיות (במיוחד יונים וחרקים שונים), הוא אסף ותיעד את כל הממצאים הרבים בהם נתקל במהלך מסעו - והוא, במקורו איש דתי שהיה נשוי לאישה מאמינה שהיה לה מאד קשה לקבל את תוצאות מחקריו - אחד הגורמים שבגללן הוא חיכה עם פרסום מוצא המינים, 20 שנה - עד שהוא הבין שאם הוא לא מפרסם, יפרסם זאת אלפרד ראסל וואלס ויגנוב לו את ההיסטוריה. מי שקורא בעיון את מוצא המינים ולאחר מכן את מוצא האדם - מבין שדארווין הבין, שתאוריית האבולוציה שוללת את אלוהים. האבולוציה היא מטה-תאוריה שמסבירה את העולם הביולוגי על כל ענפיו ולמעשה מסבירה את ההיסטוריה של העולם ואת רוב התהליכים המתרחשים ומקנה הסברים לתופעות, דפוסי התנהגות והתכונות של יצורים חיים. והיא שוללת את הבריאה וממילא את קיומו של אלוהים לחלוטין. לאחרונה יצא בתרגום לעברית ספרו של הפרופ' לביולוגיה מאוניברסיטת שיקגו, ג'רמי קוין בשם "למה האבולוציה נכונה" [4] - ויש בו הוכחה אחר הוכחה, ממצא אחר ממצא, שמגבה את האבולוציה ושולל את אלוהים. כך הוא בנה את הספר, בכל פרק הוא מדגים את ממצאי האבולוציה, ומיד מראה כיצד הממצאים שוללים את אפשרות קיומו של אלוהים או תכנון תבוני (ID), או "בריאתנות". אני לא יכול להבין כיצד יכול אדם רציונלי, דתי, להמשיך להאמין באלוהים אחרי קריאת ספר כזה. עובדות לא מפסיקות להתקיים בגלל שמתעלמים מהם ולאמת לא אכפת מה שאנו חושבים עליה.

תורת האבולוציה היא הפרדיגמה המדעית המרכזית על פיה מתנהל כיום המדע המודרני. תאוריית האבולוציה היא אמת מדעית. האבולוציה התרחשה בפועל. ישנן ראיות למכביר וממצאים שאפשר לבחון, והיא ממשיכה להתרחש, בהדרגה, באיטיות, ומתרחשים גם תהליכים של פיצול מינים, הכחדת מינים ועוד. וכולם אמת שאי אפשר לערער עליה. והאמת הזאת שוללת את אלוהים. ישנה התנגשות חזיתית בין אלוהות לבין אבולוציה. אי אפשר לכנס את שניהן תחת מטריה אחת. אם אדם מקבל את נכונותה של האבולוציה, אזי חייב הוא או היא, לשלול את אפשרותה של בריאה ובכך לשלול את קיומו של אלוהים כעובדה אמפירית, כאמת. המדע, מעצם הסתמכותו על תורת האבולוציה של דארווין והתובנות שהתפתחו ממנה, שולל את אפשרות קיומו של אל מונותיאיסטי כלשהו.

על אמונה ויכולתה להשתנות

דתיים שאתם אני מדי פעם מתווכח ממהרים לציין שאמונה באלוהים היא אמונה ולא ידיעה ולכן אין למדע ולכל הטענות כלפי האמת שום משחק כאן. להאמין זה להאמין, לא לדעת ולא להוכיח - זה לקבל דבר גם אם אין הוכחות לאמתותו. אין לי אלא להעלות הסתייגויות מגישה כזו. עצם העלאת טענה כזו, כבר מלמדת לדעתי על נסיגה אל עבר המיתולוגיה. אמונה באלוהים זו לא סתם איזה אמונה באסטרולוגיה, או בקיומה של מפלצת באגם לוך-נס בסקוטלנד, או בחייזרים. האמונה באלוהים היא דבר שאנו משלמים עליו מחירים גבוהים מאד. מלחמות, טרור, מהפכות, רציחות, אפליה, גזענות, הדרת נשים - נעשים רובם בשם אלוהים, ומפלגות פוליטיות משחדות את בוחריהן עם אלוהים. אלוהים הוא שחקן פוליטי כמעט בכל מקום, וכל הנכסים הדתיים בעולם, והאנרגיה הענקית הזאת, ההוצאה הכספית הבלתי ניתנת לתפיסה, המוקדשת לאלוהים ובמיוחד לעושי דבריו של אלוהים. אנרגיה מבוזבזת שהייתה יכולה לשרת בני אדם, להילחם בעוני ובמחלות. והשאלה שעולה כאן היא האם עלינו לשלם מחיר גבוה באופן מודע על אמונה בדבר שלא קיים? אני לא מסוגל לקבל את הטענה של דתיים שאומרים שבני ישיבה שמתפללים בחדרים בבני ברק ובמאה שערים, מגנים על מדינת ישראל בתפילה שלהם כמו שחיילי צה"ל מגנים עליה בשירות הצבאי. זוהי שטות מוחלטת שנובעת מאמונה בקיומו של דבר שאינו קיים.

העולם השתנה והלהט הדתי הולך ומתפשט. הוא ניכר במיוחד במזרח התיכון ובעולם המוסלמי, והוא סוחף את ההמונים. בישראל הוא הולך ומתעצם עד כדי כך שמבחינה דמוגרפית, מדינת ישראל, כבר היום, היא מדינה מאד דתית, עם מרכיב דמוגרפי דתי גדול ההולך ומתעצם, חלקו הניכר אורתודוכסי, בשעורים שלא היו מוכרים לנו בעבר, והעתיד נראה עוד יותר דתי, ועוד יותר חרדי. אנחנו במלחמת תרבות כאשר האתאיזם האידאולוגי, הנשען הן על מדעים מדויקים (ביולוגיה אבולוציונית, פליאונטולוגיה, גיאולוגיה, גנטיקה) והן על טיעונים רוחניים (פילוסופיה, לוגיקה ומוסר) טומן בחובו קריאה נואשת למאמינים, לאחינו בני העם היהודי, להתנער מהמונותיאיזם השגוי, לחיות על פי האמת ולא על פי דבר שיקרי.

בוויכוח עם דתיים יש לשים במרכז את אלוהים ולטעון לאי קיומו. ההנחה היא שמאמין מונותיאיסטי, על אף ההישענות האמוציונלית שלו או שלה, על אלוהים, על אף התועלות שמקנה האמונה, אינו יכול/ה להישאר אדיש/ה לקריאת התגר הבסיסית הזאת, שאין אלוהים. לא לחינם הפך עניין הכפירה לדבר שאסור לאדם דתי לעסוק בו - עליו לקבל את קיומו של אלוהים כעובדה חסרת עוררין - ולשם בדיוק עלינו לכוון את החץ. כל אדם, אמוציונלי ככל שיהיה, אם יוכיחו לו טבין ותקילין, אם יטיחו בו טיעונים לוגים, טיעונים רציונליים, הוכחות מדעיות, ידע מבוסס - עובדות אמפיריות, ממצאים שאפשר לראות ולבחון - לא יכול להישאר אדיש לנוכח מתקפה כזו. לכן דתיים נמנעים ככל האפשר מלעסוק בנושא אי קיומו של אלוהים, הם בורחים מטיעונים כאלו והרבה פעמים מעבירים אותם לרבנים הגדולים מהם או לאמנון יצחק.

זיגמונד פרויד, אבי הפסיכיאטריה, התייחס לתהליך הזה של שינוי עמדות אותו הוא מתאר לגבי אדם הנתקל בדבר חדש המנוגד למה שהוא מאמין, ואפילו "מעליב" אמונות מסוימות היקרות לו.

אדם זה יתמהמה, יבקש נימוקים לערער בהם את החדש, ויתלבט במשך זמן מה, עד שלבסוף יודה: אכן, הדבר הוא בכל זאת כך, אף שלא קל לי לקבלו, אף שההכרח להאמין בדבר זה מצער אותי. מתוך כך לומדים אנו, כי עובר זמן-מה עד שעבודתו השכלית של ה"אני" מתגברת על הערעורים, שתומכים בהם כוחות רגשיים חזקים [5]

כותב פרויד: "השכל האנושי מצטיין בחוש דק לגילוי האמת. חיי הנפש של בני האדם נוטים דווקא להודאה באמת." בני אדם המכירים בהגיון כקו המנחה שלהם, יאמינו בדברים הנראים להם הגיוניים וישללו דברים הסותרים את ההיגיון. הלוגיקה של המשפט "בראשית ברא אלוהים" היא מעגלית. אם מערערים על נכונות המשפט, גם קיומו של אלוהים מוטל בספק.

זוהי הסיבה שמאמינים מונותיאיסטים, שאמונתם באלוהים היא תוצר אמוציונלי, יחפשו הסבר הנראה להם גם הגיוני, ולא רק רגשי. זו הסיבה שתיאולוגים רבים בהיסטוריה שאפו תמיד להגדיר מחדש את אלוהים, לצקת תכנים חדשים במושג האבסטרקטי, ולהפוך אותו הגיוני לעצמם ולצאן מרעיתם; אלוהים שמאמינים בו רגשית, אך קיומו חייב לעבור את מבחן ההיגיון. אם אינו הגיוני, אי אפשר להאמין בו. זוהי הסיבה שהרבה מאתנו שמעו מאנשים דתיים שיש להם לפעמים משברי אמונה, שלפעמים הם חושבים על הדברים ולא בטוחים בצדקת אמונתם. בגלל זה הם משתמשים במילה "להתחזק" - כי יש להם גם נפילות, יש משהו בפנימיות שלהם שמציק להם וגורס: "אולי אין אלוהים?" - אולי זה כמו שהאתאיסטים אומרים? שהוא פשוט לא קיים?

האמונה, כמושג, היא קבלת אמיתות של טענה למרות שאין סימוכין לנכונותה, ואפילו כאשר העובדות סותרות אותה. עצם השימוש במושג "אמונה" הוא הודאה בכך, שטענות הדת אינן יכולות לעמוד איתן על רגליהן. אחרת לא הייתה נדרשת אמונה, לא היינו מאמינים באלוהים, אלא מקבלים אותו כעובדה קיימת.

"האמונות בהן אנו מחזיקים מגדירות את השקפת העולם שלנו, מכתיבות את התנהגותנו וקובעות מה תהיינה תגובותינו הרגשיות כלפי אחרים" מציין סם הריס בספרו מהומת אלוהים, (כתר, 2006, תרגום: יעל-סלע שפירו.): הזיקה בין אמונה לבין הצורך להאמין בנכונותה, היא נקודת העוגן שלה אך גם היכולת שלה להשתנות. המילה האנגלית because (בגלל) בנויה מהמילים 'by' (על ידי) ו'cause' (סיבה) ומרמזת על קשר סיבתי בין היותה של הטענה נכונה לבין אמונתו של אדם שהיא אכן נכונה. זהו ההסבר לחשיבות שאנו מייחסים בדרך כלל לראיות: ראיות הן ההסבר לקשר הסיבתי בין מצבים בעולם לבין אמונותינו לגביהם. להאמין שאלוהים קיים משמעו להאמין שיש יחס כלשהו ביני לבין הקיום שלו, שעצם קיומו של היחס הוא הסיבה לאמונתי. כלומר, כדי שאמונות דתיות תהיינה אמונות בקשר להתנהלותו של העולם, הן חייבות להיות מגובות בראיות, כמו כל אמונה אחרת. כל עוד אדם מתעקש שאמונותיו מייצגות מצב אמיתי בעולם, אין לו ברירה אלא להאמין שאמונותיו הן תוצאה של אופן פעולתו של העולם. כתוצאה מכך, אמונותיו חשופות מעצם הגדרתן, ואפילו "פגיעות", לראיות חדשות.

הפילוסוף ז'אן פול סארטר אמר בהקשר זה: "להאמין זה לדעת שאתה מאמין, אך לדעת שאתה מאמין זה לא להאמין." זהו ה"סאפיינס" שבהומו סאפיינס, האדם החושב: הצד שבו כל אדם מתדיין בינו לבין עצמו ומגיע למסקנה שהוא מאמין בדבר כלשהו מכיוון שדבר כזה קיים, אמיתי, סביר והגיוני. הקונפליקט בין המערכת הרציונלית והאמוציונלית אינו יכול להימשך לנצח. כדי שאדם יאמין באלוהים באמת עליו להיראות לו, בסופו של דבר, כדבר הגיוני. אומר הסופר צ'נדלר בר: "בפילוסופיה אין נתונים חדשים, במדע יש. וזו הנקודה: שכאשר יש לנו נתונים חדשים וממצאים חדשים, אנו משנים את דעתנו."[6]

אפשר להוביל את הוויכוח שיש לנו עם הדתיים לכיוונים שונים: "שוויון בנטל", הדרת נשים, דמוקרטיה וכיוצא באלו, כולם נושאים חשובים ובכולם יש לנו טענות חמורות כלפי אחינו הדתיים. אך ה"קייס" שלנו הוא הכי חזק בטענת הבסיס: אין אלוהים - אנו כאחיכם הישראלים, החיים אתכם כאן על פני האדמה הזאת, איננו מקבלים את קיומו ופועליו של הגורם לו אתם קוראים אלוהים. איננו מסכימים להשערת היסוד שעל פיה אתם חיים. יש לנו אתכם ויכוח מהותי, חד ערכי וחסר פשרות - ואי אפשר להגיע כאן להסכמה או לפשרה. אנחנו כאתיאיסטים לא מכירים בקיומו של אלוהים וטוענים שהכרת האמת היא הדבר החשוב כאן - חשוב לכולנו - גם לכם, בסופו של דבר, יש צורך לדעת האם החיים, שלכם, של כולנו, של העולם, אכן מתנהלים על פי אמת אלוהית? או שזה, כפי שאנו טוענים, הכל שקר וכזב - וזהו האתגר האתאיסטי שאנו מציבים בפניכם. אין אלוהים. לא היה ולא נברא.[7] זוהי המצאה אנושית שאינה אלא אשליה מסוכנת - ועלינו להוציא אותה מחיינו ככל האפשר וככל המוקדם. אמן כן יהי רצון מלפניך בן אדם.

ציין הסופר הנבואי הבריטי ג'ורג' אורוול: "בזמנים של הונאה אוניברסלית, לספר את האמת הינו מעשה מהפכני."

[1] Davidson, D. 2000. Truth Rehabilitated. In Rorty and his Critics. R. Brandom, (ed.) Oxford: Blackwell:65-74.

[2] צבי ינאי, חיפוש האינסופי, עם עובד, 2000, עמ' 9.

[3] פרופ' יואל רק הוא פרופסור לאנטומיה ואבולוציה של האדם במחלקה לאנטומיה ואנתרופולוגיה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת תל אביב.

[4] למה האבולוציה נכונה מאת ג'רי א.קוין בהוצאת ספרי עליית הגג, סדרת פילוסופיה ומדע, תרגמה מאנגלית: עדי מרקוזה-הס.

[5] זיגמונד פרויד, משה האיש ואמונת הייחוד, דביר, 1978 (במקור 1939), תרגום: משה אטר, עמ' 69.

[6] Chandler Burr, The Emperor of Scent, Arrow books, 2002, p.164.

[7] ספרו של דן בונה "לא היה ולא נברא - משנה אתאיסטית סדורה" עם הקדמה מאת פרופ' מיכאל הרסגור, יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב-2011 והודפס עד היום ב-3 מהדורות.