|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
אינדקס המאמרים
1 דברי פתיחה 1.1 מבוא העולם בו אנו חיים הוא מורכב מאד. אנו הולכים ולומדים זאת ככל שאנו גדלים. החיים פשוטים למדי לרוב הילדים; יש לנו צעצועים, יש אנשים שאומרים לנו מה לעשות, יש אוכל טעים ואוכל פויה. כמה שנים מאוחר יותר אנו מגלים שהעולם אינו רק שחור ולבן, ובעקבות כך מתחילים לתהות על החיים. מי אני? מה אני עושה פה? האם יש משמעות לחיי ואם כן מהי? ואיך אוכל למשוך את תשומת הלב של החתיך/ה של הכיתה? הדת נותנת תשובות מסודרות לשאלות האלה. היא מסבירה איך התחיל העולם ואיך הוא פועל; היא מפרטת את מטרתנו בחיים ומהם בכלל אותם חיים; היא מעניקה דרך חיים מסודרת, מוסר, כללים מפורטים ביותר להתנהגות (לדוגמא, איזה דברים מותר או אסור לך להכניס לכל חור בגוף שלך ומתי) וכיוצא בהללו. מי שחי בתוך הדת יודע מאיפה בא הכל ולאן הכל הולך. הספר הקדוש שלו יאמר לו זאת. למעשה אין הוא צריך לחשוב בעצמו. עליו רק ללכת לפי החוקים הכתובים בספר, או על פי פירושים, שינויים וביטולים שנעשו בהם על ידי אנשים חכמים מאד. אכן החיים יפים כשיש דת, אלא שיש בדת חיסרון אחד בולט. היא שגויה לחלוטין. ובכוונתי להוכיח זאת. אברהם אבינו, מספרת האגדה, חי במערה עד שהיה בן שלוש שנים. כשיצא החוצה לראשונה החל לתהות מי ברא את השמים ואת הארץ ובכלל. אז התפלל לשמש כל היום. בסוף היום שקעה השמש, ועלו הירח והכוכבים. "וואללה" אמר אברהם "טעיתי" והתחיל להתפלל לירח. בסוף הלילה שקע הירח והשמש עלתה שוב . "אאוריקה" הבריק העולל "אין ביד אלו כוח. אדון יש עליהם, אליו אתפלל ואליו אשתחווה". ומאז ועד היום, הטיעונים הטובים ביותר בזכות הדת הם אלו הפשוטים ביותר. לא גימטרייה, לא נבואות מעורפלות מכל מיני ספרים קטנים שם בסוף, לא תשליך, תשמיש וכל הבוג'רס. איך הכל התחיל, זו השאלה האמיתית. 1.2 אלוהים: הגדרה הבעיה היא פשוטה. האם יש אלוהים או אין. כאן הכל מתחיל ונגמר. אם אין אלוהים, אפשר לקחת את כל הכתבים הקדושים ולשים אותם לאחר כבוד במדף "מדע בדיוני". אם יש אלוהים, יכול להיות שבכל זאת יש בהם משהו. אז כמובן חשוב מאד לברר את הנושא ובהקדם. כמה בחורים נמרצים (ותמימים) כבר יצאו לשטח והתחילו לחפש את אלוהים, אבל אז נודע להם שאי אפשר לראות אותו, כי הוא לא עשוי חומר, כמו דברים שכן רואים בדרך כלל, ולא רק זאת אלא שמי שרואה אותו מת מייד. אז התחילו לחפש סימנים שאלוהים אכן היה כאן בסביבה, אבל אז אמרו להם שהסביבה עצמה נעשתה על ידי אלוהים. "אז תגידו לנו אתם מי זה האלוהים הזה ואיך נמצא אותו ונסגור עניין" ביקשו המחפשים העייפים. "פשוט מאד," חייכו החכמים "אנחנו, כלומר אתם, טיפשים מכדי להבין את מהותו של האלוהים. אמת שאנו מסוגלים להסביר כל דבר בעולם, כולל את אלוהים - ע"ע קבלה - אבל אי אפשר להבין אותו". אבל לרוע המזל, כדי לקבוע אם יש אלוהים או אין, אנו חייבים לדעת מהו אותו אלוהים. למה? אדגים זאת בשאלה. הגידו לי, אם יש קרציפלוחים בישראל, או שאין. "כדי שנוכל לענות לך," תגידו ובצדק "עליך לומר לנו קודם מה זה קרציפלוחים". יפה. אז הגידו לי מהו אלוהים, ואומר לכם אם יש או אין. אפצח לפיכך בהגדרה של אלוהים, שתהיה מקובלת על כולם. בכוונה תהיה ההגדרה כללית ככל האפשר כדי שלא יתפסו אותי במילה פלגים ודתות מסוימים. אז ככה: אלוהים הוא ישות, "דבר" מודע ובעל מחשבה שיצר את היקום הידוע לנו מתוך תכנון וכוונה מוקדמים, ולמען מטרה. האם זה מספיק? לא בטוח שאם יש אלוהים שיצר את העולם אז אסור לנו לאכול חזירים או לחטט באף בשבת; הקשר בין הדברים הללו הוא רופף למדי, בלשון המעטה. אבל צריך להתחיל באיזשהו מקום, לא? אז יאללה, לעבודה. 2 האם ניתן לסמוך על לוגיקה 2.1 על מה אנחנו מדברים כשהייתי קטן עלה בכיתה, משום מה, הנושא של אלוהים. אמרתי למורה שאיני מאמין באלוהים, אז הוא שאל אותי למה. אמרתי שאף פעם לא ראיתי אותו. המורה זרח "את המוח שלך ראית פעם?" "לא," הודיתי. "אז איך אתה יודע שהוא קיים? אה?" זו תשובה שתרשים אולי ילד תמים בן עשר, אבל למעשה היא פגומה ממספר סיבות שונות. אציין שתיים מהן. ראשית, אם נניח שזו אכן הוכחה שיש אלוהים, אנו חייבים לטעון שזו גם הוכחה לקיומם של דרקונים, פיות, פילים ורודים המרחפים גבוה מעל ראשינו וכולי, כי גם אותם כמובן לא ראינו (לפחות לא אני). הבעיה השניה מורכבת מעט יותר, וכדי להסבירה אמשיך כעת את השיחה באופן תיאורטי.
כשעוסקים בלוגיקה טהורה, זו הנקראת פורמלית, שואלים אך ורק אם טיעון מסוים הוא תקף. למשל, לוגיקן אחד יכול לומר לחברו "רק לקופים יש זנב". החבר יאמר "גם לחלק מבני אדם יש זנב", ולכך ישיב הלוגיקן "מכאן שישנם בני אדם שהם קופים". אלו הן שטויות כמובן, אלא מה? מבחינה פורמלית הלוגיקן צדק. אם מקבלים כנכונות את ההנחות (שני המשפטים הראשונים שנאמרו), המסקנה הנובעת מהן (במשפט השלישי) היא תקפה. מבחינה לוגית טהורה לא ניתן להתווכח אתה. המהדרין יוסיפו שהיא נכונה גם במציאות, אבל זה עניין שונה לגמרי. למזלנו, זהו רק הבסיס של הלוגיקה. אל בסיס זה נוסף נדבך עצום; הבה נקרא לו "נכונות". לדוגמא, המסקנה שישנם בני אדם שהם קופים היא מוטעית, משום שהטענה שרק לקופים יש זנב היא לא נכונה - כלומר חסרת "נכונות" (למתעניינים, הטענה השניה נכונה - אכן נולדו אנשים עם זנב, אם כי לא מרשים במיוחד). אבל העניינים עדיין אינם פשוטים כלל ועיקר; איך אפשר לדעת אם טענה היא נכונה או לא? נבהיר זאת בצורה אבסורדית. "אני חוזר ומתעקש שרק לקופים יש זנב, וזוהי עובדה" מצהיר הלוגיקן הראשון. "טעות בידך," מתקנו השני "יש לי כלב ולו יש זנב". "אם כך הוא קוף," אומר הראשון "קוף משונה מאד, אני מודה, אך עדיין קוף". עד כמה שזה נשמע טיפשי, איך אפשר להוכיח שהוא טועה? איך תוכיחו שכלב אינו סוג של קוף? אם תאמרו שקופים חיים על העצים וכלבים לא, אפשר לומר בתגובה שכלב הוא פשוט סוג מיוחד של קוף שאינו חי על העצים. קופים אוכלים בננות? כנ"ל. בקיצור, כל עדות שלא תביאו להפרדה בין קופים וכלבים לא תתקבל, כי הכלב הוא סוג מאד מיוחד ושונה של קוף. זה הכל עניין של הגדרה. לא, אין זו התפלספות סתם. אלו הם דברים חשובים ובסיסיים מאד, והסיבה שאיננו מבחינים בהם בחיי היום-יום היא שבדרך כלל הם אינם מוצגים בפנינו בצורה כזו. עם זאת לא הכל אבוד. יש דרכים לבדוק נכונות של טענות מבלי להיכנס להגדרות מפולפלות. הלוגיקן שלנו עובר כעת לנושא אחר. "אני טוען שכל החום בכדור הארץ מגיע כקרני אור מהשמש; רק כשאור זה פוגע בדברים הם מתחממים". "יופי," משיב השני "אך האם הטענה שלך היא נכונה?" "למה אתה מתכוון?" מתעצבן הראשון "בוודאי!" הוא חושף את כף ידו לאור השמש "הנה האור נופל עליה, וחם לי". "זו לא הוכחה" מתרעם השני ולוקח אותו אל תוך מכרה עמוק. בתוך מכרה, אתם יודעים, חם מאד וגם חשוך מאד. "אתה רואה? אין כאן אור ועם זאת חם כאן ומכאן נובע שהתיאוריה שלך שגויה". "באסה," רוטן הלוגיקן הראשון. בואו ונראה מה קרה כאן. הלוגיקן הראשון הציג טענה שניתן לפשט אותה לכדי "רק A גורם ל- B" (כש-A מסמל פגיעת אור בחפצים ו-B מסמל את חימומם). השני הראה לו מצב בו יש B, מבלי שיהיה קודם A. זה סותר את הקביעה שרק A גורם ל-B. יש, מסתבר, עוד גורמים. מדברים שכאלה בנויה הלוגיקה, והיא נותנת לנו כלים להבחין בין דברים אמיתיים ושקריים; גם מבחינה פורמלית טהורה וגם מבחינה מעשית. הבדיקה הלוגית של עניינים מעשיים היא עניין רציני מאד שאף זכה לשם: מדע. אין זה אומר שמהיותו לוגי אין המדע טועה אף פעם; בכל זאת העוסקים בו הם רק בני אדם. ועם זאת אין לנו כלי טוב יותר לדעת מהי המציאות. היו כמה חכמולוגים שאמרו שהלוגיקה אינה נכונה, או שהיא יחסית. הם טועים. מדוע? כי הם מנסים להוכיח את טענתם. הוכחה אמיתית פרושה שימוש בלוגיקה; כלומר הם משתמשים בלוגיקה כדי להוכיח שללוגיקה אין כל ערך... המשמעות של זה היא שלעצם ההוכחה שלהם, מהיותה לוגית, אין כל ערך ולפיכך הלוגיקה היא כן נכונה. זה משפט ששווה לקרא פעמיים לפחות. לוגיקה, או בשפת היום-יום היגיון, היא כל מה שיש לנו כדי להבדיל בין מציאות ודמיון. 2.2 טאוטולוגיה יהודי אחד נכנס למסעדה בחוץ לארץ. הסתכל בתפריט אך לא זיהה את המאכלים בשמותיהם. מהיותו מקפיד בנושאי כשרות קרא למלצר. "אמור נא לי, מה מכיל מאכל זה?" המלצר הסתכל. "אה, זה," השיב "יש בזה חזיר, או שאין בזה חזיר - אחד משניהם". לא, אל תעקמו את הפנים - זאת לא הייתה אמורה להיות בדיחה. חישבו על היהודי המסכן. התשובה שנתן לו המלצר היא נכונה ואמיתית לחלוטין באופן הנכון והאמיתי ביותר שיכול להיות. זוהי תשובה נכונה. תחשבו על זה טוב טוב. מלצר אחר שהיה עונה שאין במאכל זה חזיר יכול היה לטעות - אם הטבח התבלבל למשל. אבל המלצר הנדון צודק וימשיך לצדוק בכל מקרה. או שיש שם חזיר, או שאין שם, אחד משניהם. ועם זאת, למרות הנכונות המוחלטת של התשובה, היה היהודי היקר יכול להסתדר מצוין בלעדיה. היא לא סיפקה לו שום אינפורמציה, היא לא הסבירה שום דבר, היא לא הועילה לו במאום. מצדו היא יכלה לא להתקיים כלל ולא הייתה לו שום בעיה עם זה. ואף יותר מזאת - הוא היה מרגיש הרבה יותר טוב לולא ניתנה לו מלכתחילה. נכון? תשובה מסוג זה נקראת טאוטולוגיה. אמירה שאומרת הכל ולפיכך בהכרח גם לא אומרת כלום. נניח שמגיע הטבח שהכין את המנה ואומר ליהודי שלנו "אני מתנצל על הגסות של המלצר; אני הכנתי את המנה תוך השגחה של משגיח כשרות מומחה, ואתה יכול להיות סמוך ובטוח שאין במנה זו חזיר". כשמידע זה בידו, האם מה שאמר המלצר קודם הועיל במשהו? בוודאי שלא, אם כי כמו שאמרנו היה זה נכון לחלוטין. יפה. הבה נעבור לשלב הבא. איש אחד עומד בשוק וצועק "אני יודע הכל; הכל ידוע לי. תמורת שקל אחד אגלה לכם את התשובה לכל שאלה שתשאלו - אבל יש שאלות שאיני מוכן לענות עליהן כי זה עלול להזיק לכם". מה שאיש זה מציג הוא טאוטולוגיה. הוא טוען שהוא יודע הכל. איך תוכלו לבדוק אם הוא אומר אמת? תשאלו שאלות; על חלק מהן הוא יענה ועל אחרות ישיב "אני יודע את התשובה, אך אינני מוכן לענות לך". איך אפשר לדעת אם הוא באמת יודע את התשובה או לא? והתשובה לזה היא - אי אפשר. פשוט אי אפשר. אך בואו נחזור רגע לאחור. מה שאמר האיש הוא טאוטולוגיה; כל תשובה שייתן מנומקת על ידי טאוטולוגיה זאת (הערה חשובה: טאוטולוגיות הן נכונות לחלוטין רק מבחינה לוגית-פורמלית! לעתים הן יכולות להיות נכונות גם מעשית, כמו במקרה היהודי והחזיר, אבל במקרים רבים אין בינן ובין המציאות המעשית ולא כלום, כמו במקרה זה. מי יאמין שהאיש ההוא באמת יודע הכל?). הכל מוסבר על ידי מה שאמר; אך האם יש לזה משמעות מבחינתנו? לא. זו טאוטולוגיה. היא חסרת משמעות. היינו יכולים להסתדר יופי בלעדיה ולמעשה יכול להיות שהיא בכלל שגויה מיסודה, אלא שאין לנו דרך לבדוק את זה. עלינו פשוט להתעלם ממנה. וכדרך אגב, האם נשמע לכם מוכר הרעיון, של אנשים שיודעים את התשובה לכל דבר? ויש שאלות מספר שעליהן הם עונים "יש דברים שהם נכונים, אך אנו איננו מסוגלים להבין אותם ולכן לא תקבל תשובה לשאלה זאת-וזאת"? האם רואים אתם את הקשר? 2.3 פרדוקסים וחורים בהיגיון בעיר אחת היה מושל אכזר מאד שלא רצה שיבואו מבקרים לעירו. לכן יצא בחוק מוזר. כל מי שנכנס לעיר חייב להצהיר מה עיסוקיו בביקור זה ולאן הוא מתכוון ללכת. לאחר הביקור בודקים אותו. אם התברר ששיקר, תולים אותו מייד. אם אמר אמת, לעומת זאת, משליכים אותו לתנינים. החוק עבד יפה במשך כמה זמן, אלא שיום אחד הגיע לעיר חכם אחד שידע על החוק. שאלו אותו בכניסה לאן הוא מתכוון ללכת. "אני מתכוון להגיע לעמוד התלייה ולהיתלות שם" השיב. השומרים ההמומים נתנו לו להיכנס. כשביקש לצאת תפסו אותו והביאו אותו לבית המשפט. "הוא אמר שהוא רוצה להגיע לעמוד התלייה, אך כלל לא התקרב לשם" אמר השופט "ולפיכך דינו תלייה". לקחוהו את התליין. "חכו," אמר החכם "הנה הגעתי אל עמוד התלייה; אם תתלו אותי הרי שאמרתי אמת - הרי לזאת רציתי להגיע, לא?". השופט נוכח בנכונות דבריו ופסק בעקבות כך שעליו להיזרק לתנינים, בתור דובר אמת. אלא שכאן צחק החכם "רגע - אמרתי שאני מתכוון להיתלות, אך הנה אני מושלך לתנינים. אתם רואים? שיקרתי, ובתור שקרן עליכם לתלות אותי". ככה חזר על עצמו כל הסיפור שוב ושוב, עד שנמאס להם ולא הייתה להם ברירה אלא לשחררו. היגיון, מה לעשות, הוא לא דבר מושלם. יש בו חורים, פרדוקסים, דרכים ללא מוצא, שאלות ללא תשובה. יש אפילו הוכחה לכך שחייבים להיות חורים בלוגיקה, אם היא רוצה להישאר עקבית כפי שהיא. האם זה אומר שההיגיון אינו מושלם? כן. האם זה אומר שההיגיון אינו נכון? כלל וכלל לא. קחו חייט מומחה במלאכתו. הוא עושה בגדים מושלמים בכל פעם. תנו לו לתקן מחשב, ותראו שהוא הורס אותו לחלוטין. יש דברים שהוא יודע ויש דברים שאינו יודע, מסתבר. אך האם זה אומר שמה שהוא יודע אינו נכון? אין שום קשר בין הדברים. יש דברים שההגיון לא יכול להסתדר אתם, אך אין שום קשר בינם לבין נכונותו של אותו ההיגיון. במאמר מוסגר אעיר שצריך לחפש בנרות דברים שההיגיון הלוגי אינו מסוגל להתמודד עימם; זה מצב נדיר ביותר, ונדיר עוד יותר במציאות המעשית. מישהו חיפש בנרות ומצא מצב כזה. הוא שאל את השאלה הבאה: "האם יכול אלוהים ליצור סלע שיהיה כבד כל כך עד שאלוהים בעצמו לא יוכל להרים אותו?". מה יכול אדם דתי לענות על שאלה שכזו? זו שאלה של כן ולא, אך כל תשובה שייתן תסבך אותו. תראו למה: אם אלוהים יכול ליצור סלע כזה, הרי שלא יוכל להרים אותו - זה נובע מעצם ההגדרה של הסלע. אבל אלוהים, טוענים רוב הדתיים, הוא כל יכול. אז איך ייתכן שלא יהיה מסוגל להרים סלע? אבל אם כל סלע שייצור מסוגל הוא גם להרים, אזי אין הוא מסוגל ליצור סלע שאינו יכול להרים - ושוב מסתבר שאינו כל יכול. אם תענו כן ואם תענו לא, יוצא שאלוהים אינו כל יכול. התשובה שרוב הדתיים עונים על שאלה כזו היא "מה פתאום שאלוהים ירצה לעשות סלע משונה שכזה?" אל תתנו לזה להטעות אתכם. השאלה היא לא אם הוא רוצה, אלא אם הוא יכול. זה משהו אחר לגמרי. במקרה זה חוזרים על השאלה שוב ושוב תוך הדגשה של המילה "יכול", עד שהנשאל יבין מה רוצים ממנו. כעת יש שתי תשובות אפשריות:
לעת עתה נשאיר את העניין הזה פתוח. אנו עוד נשוב לשתי התשובות האלה, מאוחר יותר. רק שימו לב, שבהגדרת האלוהים שהצעתי קודם לא הוזכרו כל-יכולות או מוגבלות לוגית כלשהי, בדיוק בגלל השאלה האפיקורסית הזאת. 2.4 אמונה ותחושות פנימיות פילוסוף יווני אחד אמר פעם למאזיניו "יש דברים שלא צריך להוכיח". אמרו לו: "תוכיח" קורה שחילונים מתווכחים בנושאים כאלה עם אנשים דתיים. לעתים יעלה איזה אדם מאמין את הטיעון הבא: "תגיד, אתה אוהב את אישתך/חברה שלך/הכלב שלך?" "כן," יענה החילוני. "אתה יכול להוכיח את זה? לוגית?" לא אסבך אתכם בתשובות ובשאלות שיבואו בעקבות כך; הן כולן מובילות למסקנה אחת. לא ניתן להוכיח לוגית אף אחד מהרגשות האינדיבידואליים שלנו. עזבו, אל תנסו לחשוב על הוכחה.. טוב, נסו, אני אשמח לשמוע אם תצליחו. בכל אופן, המסקנה הזו משמשת את אותם דתיים לנגח את החילוני החוצפן, בדרך הבאה "טוב, אז נניח שאי אפשר להוכיח לוגית שאלוהים קיים, האם זה אומר שהוא אכן לא קיים? אם תאמר שזה המצב, אוכל לומר לך בחזרה שאתה לא אוהב את מי שאמרת, ולהיות צודק, כי גם את זה אי אפשר להוכיח". הטיעון הזה הוא מגוחך. אבסורדי. במבט ראשון הוא לא נראה כזה, אמנם, צריך להתאמץ קצת יותר. המלכודת נמצאת כאן: ישאל החילוני "תגיד, אתה שונא את התורה?" "חס ושלום," יתעצבן הדתי "כופר גועלי שכמוך, איך אתה בכלל יכול להעלות זאת על דל שפתיך, תתבייש וגו'.. לא אינני שונא את התורה". החילוני יחייך ברשעות; "תוכיח" יגיד. הדתי כמובן לא יכול להוכיח שהוא לא שונא את התורה, בדיוק כפי שהחילוני אינו יכול להוכיח שהוא אוהב את הכלב שלו. כשאתה דורש הוכחה לכל דבר שהוא, ובהינתן שאין הוכחה להמון דברים, תיאלץ לעבור את הדרך הלוגית הבאה:
לכן, בכל פעם שמישהו יאמר לכם שהוא מאמין במשהו, או שהוא חש במשהו מבפנים שאינו יכול להסביר שחזק יותר מכל היגיון, ולא משנה אם המישהו הזה הוא חילוני או דתי, קחו את דבריו בעירבון מוגבל ביותר. אין שום קשר בין אמונה או תחושה פנימית למה שיש באמת! לדוגמא, אתאיסט אחד, נוצרי לשעבר, סיפר שכשהיה ילד ניגן בעוגב הכנסייה, ומדי פעם בעודו מנגן הייתה מפעמת בו פתאום תחושה חזקה של התעלות ואושר, והוא האמין שזו רוח האלוהים שנכנסה בו. כשגדל ונהיה אתאיסט, הקשיב פעם לסימפוניה של בטהובן, ואז חזרה אליו שוב התחושה הזו. המסקנה היא כמובן שהתחושה מקורה היה במוסיקה, ולא באיזו ישות אלוהית. לפני שנעבור לחלק הבא של המאמר, יש להסביר עוד נושא אחד. אמרתי שאם אי אפשר להוכיח משהו, זה לא אומר כלום לגבי קיומו או אי קיומו במציאות. כמו כן, את רוב הדברים בעולם אי אפשר להוכיח לוגית מבלי להניח הנחות קודמות מסוימות (למשל, כדי להוכיח ש- 2 + 2 = 4, עליך להניח קודם ש- 1 + 1 = 2. את זה, עד כמה שידוע לי, אף אחד לא הוכיח לוגית. זאת הנחה, מה שקוראים אקסיומה. ככה זה ואל תתווכח). אז איך בכל זאת אנו חיים ומסתדרים בעולם לא וודאי זה? והתשובה כבר הוצגה בשאלה: יש לנו אקסיומות. האקסיומות שלנו לגבי העולם הן כל כך בסיסיות ופשוטות שאנחנו מוצאים זאת בלתי אפשרי למעשה להתווכח איתן. מי ינסה להתנגד לטענה ש- 1 + 1 = 2? ייתכן שחלק מהאקסיומות האלה טבועות בגנים שלנו. דוגמאות לכמה אקסיומות בסיסיות לגבי החיים הן אלה; שדברים ממשיכים להתקיים גם כשאנו לא שמים לב אליהם; שאנשים אחרים חושבים ומרגישים פחות או יותר כמונו; שאי אפשר לעבור דרך דברים מוצקים. אי אפשר להוכיח את אלה לוגית בלי להניח קודם כמה הנחות, שאותן עצמן אי אפשר להוכיח לוגית אלא אם מניחים קודם כמה הנחות.. וחוזר חלילה. עכשיו דמיינו לעצמכם איזה חמור קופץ בראש שיגיד את הדבר הבא: "אז אני מניח כאקסיומה שיש אלוהים, ולא עוד אלא שזו אקסיומה סופר שימושית, שכן היא מסבירה לי את היקום כולו". הוא טועה. ולמה? כי כל האקסיומות שאנו מאמינים בהן חייבות להיות תואמות זו לזו. כשיש אקסיומות סותרות אנו בהכרח בבעיה רצינית. ועוד משהו; אקסיומה בנוגע לחיים שלא כל, ואני מדגיש כל בני האדם מאמינים בה, היא חשודה ביותר כמוטעית. יש את הפילוסופים בפרוטה שיגידו שאינם מאמינים באקסיומה האומרת שאי אפשר לעבור דרך חפצים מוצקים. אם אתם פוגשים אחד כזה, נסו להטיח את ראשו בקיר. אם הוא מתנגד, סימן שעמוק בלבו הוא כן מאמין, והוא סתם מעמיד פנים. אז אם יש אנשים שטוענים שאקסיומת האלוהים היא מוטעית, ואין שום דרך להטיח, באופן מטפורי, את ראשם בקיר, יש מקום לפקפק בנכונות האקסיומה. רעיון זה של האקסיומות הוא החבל שיוציא אותנו מהבוץ של הויכוחים האינסופיים שבין דתיים לחילוניים בנושא האלוהות, שמידרדרים תמיד לשאלות של מה זה היגיון, האם אפשר לעבור מעליו ומתחתיו, מה הוא יכול בכלל להוכיח ואפילו אם כן אז אם להאמין לו. לא עוד! מעתה אמור - ננהל את הויכוח תחת האקסיומות המקובלות על כולנו ושאין לערער עליהן, ומהן נתקדם ונראה אם יש אלוהים או אין. שלב ראשון יהיה להגדיר את האקסיומות. ואם אחד הצדדים מתחכם ומתחמק מהגדרות, נסו להטיח את ראשו בקיר. שימו לב, שכשמחזירים בתשובה מדברים, הם נוטים לומר "על מה אתה מדבר בכלל" או "באיזה מין עולם של דמיונות אתה חי". מה שהם באמת עושים זה לנסות ולהגדיר את אקסיומות הויכוח כך שיתאימו לצד שלהם. זה לא אומר שהאקסיומות שלהם נכונות. ולסיום, האם האקסיומה האומרת שיש אלוהים סותרת אקסיומות בסיסיות אחרות? זאת נראה בהמשך המאמר. או שלא. 3 טיעוני סיבתיות 3.1 מבוא לטיעונים אם עברתם בהצלחה את הטירונות של הסעיפים הקודמים, הרי שזה הזמן להשתרע לאחור, לקחת כמה נשימות עמוקות ובאופן כללי להירגע. מבחינת סדר הדברים במציאות, היו הסעיפים הבאים אמורים להופיע ראשונים, שכן טיעונים לוגיים-לכאורה בעד ונגד קיומו של אלוהים היו קיימים זמן רב לפני שאנשים התחילו לנתח את טיבו ומגבלותיו של ההיגיון. טיעונים אלה אינם מיועדים לחילונים בלבד; הם מיועדים לכל מי שמתחיל לשאול שאלות לא נוחות. קיימים עשרות טיעונים מכל סוג, לפחות, ואף אחד מהם לא היה טוב מספיק כדי לשכנע את כולם; ביקורת מוצדקת באה מצד הדתיים לטיעונים החילוניים ולהפך. למה הדבר דומה? היה הייתה פעם נסיכה יפהפייה, ואביה המלך דאג מאד לתומתה; ועל כן החביא אותה כל ימיה. וכשהתבגרה וביקשה לפגוש אנשים אחרים, ציווה המלך לכלוא אותה במגדל גבוה אליו לא יוכל איש להגיע. שלחו והביאו אבנים חלקות מאד ובנו מהן מגדל. הכניסו במגדל מזון ומשקה, וגם את הנסיכה באין רואים, חתמו אותו באחת מאותן האבנים והציבו שומרים סביבו; ובמגדל אין חלונות ודלתות. יום אחד הגיעו זרים לממלכה וטענו כי מעולם לא הייתה נסיכה במגדל, ושווא השמועה. השומרים ביקשו לטפס על המגדל כדי להוכיח שהנסיכה אכן שם; הזרים ביקשו גם הם לטפס כדי להוכיח שאינה שם. אך גם לאלה וגם לאלה היה המגדל חלקלק והם נפלו ממנו פעם אחר פעם. כך הם מנסים לטפס עד היום, ובין ניסיון לניסיון הם מתקוטטים ביניהם. יש סיבה טובה מאד מדוע כל הטיעונים בעד או נגד קיומו של אלוהים נכשלים ומחליקים מעליו כמו מים מעל גב של ברווז. סיבה מצוינת אפילו; אך כדי לשמור על הרייטינג היא תפורט רק אי שם בסוף המאמר הזה. ובינתיים, לבעלי ובעלות החשיבה היצירתית שבין הקוראים, ישנה כמובן עוד דרך לבדוק האם יש נסיכה במגדל: לחפור באדמה שתחת יסודותיו עד שיתמוטט. ודי לחכימא ברמיזא. ועד שנגלה אם יש נסיכה או אין, הבה ונצפה בכמה מהקטטות שהתרחשו למרגלות המגדל. אין בכוונתי לפרט את כל הטיעונים שהועלו או שאני מכיר. תקצר היריעה מלפרטם, לא כל שכן להסביר מדוע הם שגויים, וממילא רובם שייכים לכמה קבוצות טיעונים בסיסיות. במקום זאת אתרכז בכמה מהטיעונים החזקים והראשוניים יותר, אלו שנמצאים בשימוש נפוץ על ידי מחזירים בתשובה. את הטיעונים החילוניים לא אזכיר כאן. הסיבה הרשמית לכך היא שאין מספיק מקום ושיהיה נחמד אם תחשבו קצת בעצמכם; הסיבה הלא רשמית היא שאינני רוצה לתת נשק בידיהם של האנשים שכנגדם אני טוען. שימצאו את התשובות להם בעצמם, אני אומר. 3.2 הסיבה הראשונה מכירים את הגיל הזה בו ילדים קטנים מתחילים לשאול "למה"? "אל תכניס אצבע לחשמל" "למה?" "בוא, הולכים למכולת" "למה?" "יש לך לכלוך על החולצה" "איפה?" "פה" "למה?" וכן הלאה. לעתים קרובות ביותר השאלות האלה באות בשרשרת. למה לא להכניס אצבע לשטקר? כי תתחשמל. למה אתחשמל? כי יש שם חשמל. למה יש שם חשמל? כי זה מחובר לחברת החשמל. למה זה מחובר? כדי שיהיה לנו חשמל בבית. למה? כדי שנפעיל את המכשירים. למה? שנוכל לחיות כמו בני אדם. למה? כי אנחנו בני אדם. למה? עצור! כאן יש כבר שתי תשובות; אבולוציה מצד אחד, אלוהים מצד שני. מכאן התשובות מסתעפות ונהיות מופשטות ומסובכות ביותר. אבל הפואנטה היא שנראה שלכל דבר יש סיבה. אפילו לדברים שנראים לכאורה מקריים לגמרי, למשל המקום הספציפי על המדרכה בו כלב מסוים עשה את צרכיו, יש סיבה. כמובן איננו יכולים להגיע אליה בהתחשב בידע הלקוי שלנו לגבי מצב רוחו של אותו כלב באותו רגע, הפסיכולוגיה הכלבית בכלל ומיקומם היחסי של פקחי העירייה, אבל עדיין יש סיבה. אז מה הסיבה שכדור הארץ כאן? מה הסיבה שמערכת השמש או הגלקסיה כאן? מה הסיבה שהיקום כולו כאן? מה הסיבה לקיומנו? חייב להיות איזשהו מקום בו הכל מתחיל. אפילו לזה יש אנאלוגיה. התרגיל הבא ימחיש לכם למה אני מתכוון וכבדרך אגב גם ישפר את השכלתכם הכללית. פיתחו מילון ומצאו מילה מסוימת, כל מילה שהיא. קראו את ההגדרה. עכשיו, מתוך כל המילים שבהגדרה, הניחו שאינכם יודעים את המשמעות של אחת מהן. חפשו אותה במילון. קראו את ההגדרה. גם כאן, בחרו אחת מהמילים בהגדרה והניחו שאינכם יודעים את משמעותה. חפשו אותה במילון, ותמשיכו כך עד שיימאס. מה יוצא מזה? שלמרות שעברתם על כל המילון עדיין לא תדעו את המשמעות של אף מילה. במקרה הטוב ביותר תגיעו להגדרות מעגליות, כמו "כמות: מידה, מידה: כמות". אז איך בכל זאת אפשר להבין משהו מהמילון? צריך עוגן מבחוץ. חוויה בלתי אמצעית עם מילה מסוימת. אחרי שנותנים לך לשחק עם כל מיני כדורים, לא יהיה עוד צורך בהגדרה מילונית של כדור, ואפילו יהיה ביכולתך להבין הגדרה מילונית שמופיעה בה המילה "כדור". יפה. אז אם כל מיני דברים גורמים אחד לשני ויש לנו שרשרת אינסופית לכאורה של סיבות, חייב להיות משהו "מבחוץ" שהתחיל את כל זה.
הבה ניתן לדתי רגע לחשוב על זה. זו בעיה קשה. אתם מוזמנים ללכת לשירותים עכשיו, אם אתם צריכים. מייד נשוב.
3.3 בעיית האינסוף זוכרים את הבעיה מהסעיף הקודם? שחייבת להיות התחלה לכל? בואו ונראה למה זה ככה, או לפחות, למה זה נראה ככה. זה נובע ממושג האינסוף. אינסוף, חשוב לזכור, אינו מספר. אם תספור המון זמן, לא משנה כמה, לא תגיע לאינסוף. אם תרצו, האינסוף הוא כמו האופק של הים. אתם יודעים שיש שם עוד מים, מעבר לו, אבל לא תלכו לבדוק. האינסוף הזה יוצר כמה מצבים משעשעים. למשל, ידוע שיש אינסוף מספרים "טבעיים" (כלומר מספרים יומיומיים, פשוטים, 1, 2 ודומיהם). עכשיו - כמה מספרים זוגיים יש? את המספרים הזוגיים נספור על ידי הצמדת מספר רגיל לכל אחד. כלומר 2 יקבל את מספר 1, 4 - את 2, 6 את 3, 20 את 10, מיליון את חצי מיליון - וכך עד אינסוף. כלומר יש אינסוף מספרים רגילים, ואינסוף זוגיים, וזאת למרות שהיינו מצפים שיהיה רק חצי אינסוף מספרים זוגיים, כי בכל שני מספרים רגילים עוקבים יש רק אחד זוגי. אז זה אינסוף. יש טיעון שמראה, לכאורה, שלא יכול להיות שהיקום היה קיים אינסוף זמן אחורה. הוא הולך ככה. בואו נניח שיש יצור מסוים, נקרא לו איטי, שמנהל יומן. ביומנו הוא כותב מה עבר עליו בכל יום, אך מה לעשות והוא איטי במקצת, ולוקח לו שנה לכתוב מה עבר עליו בכל יום ויום. נניח גם שאיטי זה הוא בן אלמוות, וגילו כגיל היקום. ולקינוח נניח שהיקום היה קיים אינסוף שנים לאחור. אז מה משתמע? כמה שנים עברו על איטי מאז תחילת היקום? אינסוף, כי לא הייתה לו התחלה. כמה ימים עברו עליו? גם כן אינסוף, כי אינסוף כפול 365 הוא עדיין אינסוף. הווה אומר, איטי סיים לכתוב את יומנו. היו לו אמנם אינסוף ימים לכתוב עליהם, אך היו לו גם אינסוף שנים לכתוב זאת. אלו הן כמובן שטויות במיץ, וזה משמש אנשים מסוימים להראות שהיקום לא התקיים אינסוף שנים לאחור, כלומר שבהכרח הייתה לו התחלה. דרך מחשבה כזו נובעת מחוסר הבנה של מושג האינסוף. נוכיח זאת. נסו לתפוס את איטי בנקודת זמן מסוימת בה הוא בדיוק גומר לכתוב על יום אחד בחייו. לכו יום אחד אחורה. האם איטי כתב על יום זה? בוודאי שלא, כיוון שמי יודע באיזה פיגור הוא נמצא כבר. אתם רואים? פשוט מאד. איטי לא סיים לכתוב את היומן, כפי שטען מי שטען. הטיעון הספציפי הזה נגד אינסופיות אחורה בזמן אינו תקף. יש טיעונים אחרים המגיעים מצד בורים בענייני אינסוף המנסים להוכיח שלא ייתכן אינסוף בפועל, בזמן או במרחב, וזה מחייב לטענתם את קיומו של אל שהתחיל את הכל. לא ניכנס לפלפולים שלהם, רק נוכיח שהם טועים. אכילס הגיבור היווני הידוע יוצא לתחרות ריצה עם צב. כדי להיות הוגן הוא נותן לצב להתחיל במרוץ 10 מטרים לפניו. נשמע אות הזינוק והשניים יוצאים לדרך, ואכילס מתקדם במהירות גדולה פי 10 מזו של הצב. בשל מהירות זו, לאכילס ייקח אותו זמן לעבור 10 מטרים שלצב ייקח לעבור מטר בודד. אז כשאכילס מגיע לאיפה שהצב התחיל, הצב מרוחק ממנו מטר אחד. כשאכילס יגיע לשם, הצב יהיה מרוחק ממנו 10 סנטימטר. כשאכילס יגיע למקום הזה, הצב יהיה במרחק סנטימטר אחד. אחר כך מילימטר, עשירית המילימטר וכן הלאה. ומה נובע מכך? שאכילס לעולם לא יעבור את הצב. הצב תמיד יהיה קצת לפניו. עד כמה שזה נשמע מטומטם, ללא ידע מספיק במתמטיקה קשה מאד לראות איך ניתן לפתור את הפרדוקס הזה.
יש לפרדוקס שני פתרונות. לפי האחד (על פי שיטתם של
המותקלמין,
בהתבסס על דמוקריטוס)
המרחב הוא לא רציף כמו שאנחנו חושבים אלא בדיד, כלומר שיש מינימום של מרחק שאנו מסוגלים
לעבור; יש יחידת מרחק שהיא כל כך קטנה שאי אפשר לחלק אותה; ואז ברגע מסוים יגיעו אכילס
והצב אל היחידה הזו, ואז יצליח סוף כל סוף אכילס המסכן לעקוף את הצב. הבעיה עם פתרון זה
היא שהוא נשמע מופרך. הפתרון השני, הרציני, הוא מתמטי וקשור למושג האינסוף.
צעד ראשון: בואו נחשב כמה מרחק צריך אכילס לעבור מתחילת המרוץ כדי לעקוף את הצב.
כמה היה לנו? 10 מטר, אח"כ מטר אחד, עשרה סנטימטר, סנטימטר בודד, מילימטר, עשירית
המילימטר.. המשיכו ככה וחברו את כל המרחקים האלה, עד אינסוף. תקבלו, פחות או יותר, את
המספר הבא: 11.111111111111111111111111111111 מטר. כמה שלא תחברו, יתווספו לכם
ספרות "1" בסוף המספר, אבל בחיים לא תגיעו ל- 11.2. גם לא ל- 11.12, וגם לא ל- 11.112.
המרחק אותו צריך אכילס לעבור הוא סופי, לא אינסופי; הוא פשוט מורכב מאינסוף חתיכות
קטנות של מרחק. מה למדנו מכל הסיפור הזה? שיכול להיות אינסוף במציאות מבלי שתהיה שום בעיה עם זה. אז בפעם הבאה שמישהו אומר לכם שחייב להיות משהו שהתחיל את הכל, תדעו שהוא טועה. מצד שני, יש להיזהר שטיעון זה לא ישמש נגדכם - לדוגמא אם איזה דתי יאמר שאלוהים היה קיים אינסוף זמן לעבר. במקרה כזה אסור לכם להגיד שחייב להיות משהו לפני אלוהים, כי אינסוף הוא, כאמור, אפשרי. 3.4 המפץ הגדול תיאוריית המפץ הגדול היא מכשלה אמיתית של חילונים בויכוחים. ישנם אפילו מטיפים שטוענים, שבאוניברסיטאות היום הפרופסורים צוחקים על מי שמזכיר את המפץ הגדול. המחזירים בתשובה בונים על כך שרוב המאזינים שלהם לא ביקרו מעולם באוניברסיטה, בדיוק כמוהם עצמם, והם מרשים לעצמם להגיד מה שבא להם. אבל זהו שקר מוחלט, כמובן. הם פשוט שמחים שאיזה חילוני מעלה את נקודת המפץ הגדול, כי הם יודעים שהחילוני המצוי יודע בדיוק כמוהם בנושא זה - שום דבר. אז רק לצורך הבהרה, הנה מה שאתם צריכים לדעת על המפץ הגדול. זו לא איזו נקודה שהופיעה באמצע שום מקום בלי סיבה והתפוצצה. לא היה מרחב לפני המפץ הגדול, ולמעשה לא היה כלל "לפני המפץ" שכן גם זמן לא היה. אתם לא מצליחים לתפוס את זה? זבש"כם. המודל הוא תקף מבחינה מתמטית. אמת, לא אני, לא אתם ובטח שלא המחזירים בתשובה יודעים מאית מהמתמטיקה שצריך בשביל להוכיח את זה, אבל זה לא עושה את זה פחות נכון. הזמן והמרחב נוצרו באותו אירוע. דתיים מודרניים אומרים שאלוהים הוא זה שיצר את המרחב והזמן, ככה שגם מבחינתם אין דבר כזה "לפני אלוהים". החליפו את המילה "אלוהים" בדבריהם במילים "המפץ הגדול" ותראו שכמעט אין הבדל. אף אחד לא יכול לדמיין עולם ללא מרחב וללא זמן. מחזירים בתשובה מנגנים על זה, אבל שוב, הם פשוט משחקים לפי הכללים שלהם. הרי עולם ללא מרחב וזמן הוא בדיוק מה שהם מציעים בטרם הבריאה, וגם הם לא יכולים לדמיין זאת. זה שהם מטילים את הבעייתיות על אלוהים, שהוא יסתדר אתה, לא פותר שום דבר; זה פשוט בידוד של הבעיה וסגירתה בתוך קופסה שחורה. כמו להגיד "מכוניות באות מהמפעל; המפעל יוצר מכוניות, ולא היו מכוניות לפני המפעל". טכנית זה נכון, אבל איזה תועלת אנו מפיקים מכך? עלינו להמשיך ולחקור עוד ועוד, עד שנגלה מה יש בתוך אותו מפעל, או לצורך העניין, מה יש בתוך אלוהים. זו בעיה גדולה מכדי להחביאה מתחת לשטיח; אפשר לראות את הבליטה. איך אנחנו יודעים שהיה מפץ גדול? פשוט. היקום סביבנו מתפשט ומתנפח. אנו יודעים זאת מתוך הסתכלות על הגלקסיות סביבנו. הן כולן מתרחקות מאתנו. עכשיו אנחנו מריצים לאחור את הסרט ורואים את הגלקסיות מתקרבות זו לזו במהירות. עורכים כמה חישובים לגבי צפיפות, מהירות, חום וכיוצא באלה, מערבבים קצת תורת יחסות של אינשטיין, מוסיפים קמצוץ מכניקת קוואנטים (כל החישובים האלה הם נכונים; בדקו את נכונותם בהרבה דרכים וזה עובד), ולמה אנחנו מגיעים? המפץ הגדול. זו לא סתם תיאוריה שמישהו מצץ מהאצבע. היא מבוססת על תצפיות והיגיון מתמטי, שני דברים שמחזירים בתשובה מתעלמים מהם באופן עקבי. ועוד התחכמות לסיום, בנוגע לנושא הזמן. ההווה הוא חסר-זמן, נכון? הוא רק מעבר בין העתיד לעבר? עכשיו, העבר כבר איננו, והעתיד עוד לא כאן; אז במה בכלל אנחנו חיים? במעבר בין שני דברים שלא קיימים? כמו הקואנים של חכמי הזן, השאלות חסרות התשובה שמטרתן לפתוח את מוחו של הנשאל לרעיונות שהם מעבר לחשיבה היומיומית הרגילה, השאלה הזו, אם מבינים את משמעותה, מגלה לנו טפח ממהותו האמיתית של ממד הזמן. 4 טיעוני תכליתיות ותכנון 4.1 מקור הסדר והנה אנו מגיעים לטיעון הנפוץ, המקובל והמעצבן ביותר מבחינת החילונים. מה מקור הסדר בעולם? הרי העולם סביבנו הוא מסודר. יש חוקים, חוקי טבע, שמושלים בכל. יש רשת עצומה ומורכבת ביותר של חיות וצמחים שאוכלים את השני. הצמחים לוקחים את אור השמש ואת הפחמן הדו-חמצני ויוצרים פחמימות וחמצן, שחיוניים לחיי שאר היצורים; ואותם היצורים פולטים פחמן דו חמצני שמשמש לצמחים לנשימה. כולם צריכים מים, וברוב המקומות אכן יש מים. כל כוכבי הלכת מסתובבים במסלולים ברורים, ולבני אדם יש שכל שבעזרתו הם מבינים את כל זה. אז איך כל אלה נוצרו? במקרה? עניין ה"מקרה" הוא אחד ההבדלים הבולטים בין הגישה שאומרת שאלוהים יצר את היקום והגישה שאומרת שלא. לפי הראשונה, הכל מסודר כל כך כי ככה התכוון אלוהים. כלומר יש כאן תוכנית. לפי הגישה השניה לא היה שום תכנון. אז איך זה יכול להיות, ישאל המאמין, שהכל עובד כל כך יפה ללא תכנון? המשל הסופר-מפורסם הנוגע לעניין התכנון הוא משל השען. גם אם אתם מכירים את המשל הזה, אבקש לא לדלג על חלק זה מהמאמר, כיוון שהוא חשוב וגם חדשני למדי. המשל עצמו הולך ככה. נגיד שאתם הולכים בשדה ופתאום רואים שעון (מחוגים) מונח על העשב. אתם מסתכלים על השעון, על המנגנון המורכב והעדין שלו, איך הכל שם בפנים מתאים ומסודר ומשולב. ברור לכם שמישהו תכנן את זה, שען כלשהו, נכון? נכון. עכשיו הסתכלו על העולם סביבכם. תראו איזה יופי הכל מסתדר, המערכת האקולוגית העדינה, המוח המופלא של בני האדם, דגים וציפורים, מזג האוויר, כל זה. לא ברור לכם בדיוק באותה מידה שמישהו תכנן גם את זה? ונכון שברור שאף בן אדם לא יכול לתכנן מערכת מורכבת כמו היקום? אז בבקשה. יש מתכנן, והוא אלוהים. חילונים יצאו במאות ביקורות על הטיעון הזה, כולן יפות ומוצדקות. לא אפרט אותן כאן, מקוצר מקום. רובן גם מורכבות למדי ומוכיחות מתמטית שסדר כן יכול לנבוע מתוך מקריות, אלא שהמאמין המצוי, כמו גם החילוני המצוי, לא מסוגלים להבין הסברים מורכבים כאלה. רוב ההסברים מתחילים, אגב, במילים "נכון, אבל..." כמו לדוגמא הטיעון האומר "נכון, אבל אנחנו יודעים שלכל השענים יש אבות - אז גם לאלוהים צריך להיות אבא...". ישנו טיעון אחד שמתחיל במילים "לא נכון!" והוא טיעון אהוב עלי במיוחד. שאלה ראשונה: מה יותר מורכב, שעון מחוגים או חשבונייה? שעון מחוגים כמובן. שאלה שנייה: מה יותר מורכב, שעון מחוגים או מחשב על? מחשב על כמובן. מסקנה: "מורכבות" של שעון מחוגים, או של כל דבר אחר, היא עניין יחסי; תלוי למה אתה משווה את זה. עד כאן אין ויכוח. הבה נסתכל במשל השען פעם נוספת. "אתה הולך בשדה" - כלומר בטבע. אתה מוצא את השעון והוא מורכב מאד. מורכב ביחס למה, שהרי אמרנו שהמורכבות היא עניין יחסי - מורכב ביחס לשדה, כלומר לטבע. חלק זה של המשל טוען אם כך שהשעון מורכב יותר מהטבע סביבו ולכן אנו חייבים להניח שיש תוכנית שגרמה ליצירתו. נעבור לחלק השני. הסתכלו בטבע, עד כמה הוא מורכב. יותר מורכב ממה שבן אדם יכול לתכנן, והרי ראינו שבן אדם יכול לתכנן שעון. אז מזה נובע שהטבע מורכב יותר מהשעון, וזה אומר שיש מתכנן אלוהי. ראיתם את הסתירה? בהתחלה אמרו שהשעון מורכב יותר מהטבע, ומייד אחר כך אמרו שהטבע מורכב יותר מהשעון! איזו סתירה פנימית! לאחר גילוי שכזה ברור שאפשר לזרוק את הטיעון כולו לפח. אבל לפני שייסגר המכסה של הפח, הרשו לי לזרוק עוד קצת לכלוך על הטיעון הזה. דמיינו את עצמכם הולכים בחדר מלא שעוני מחוגים, מסודרים בשורות מדויקות עד המילימטר, כולם מדויקים ומתקתקים בתיאום מושלם. תארו לכם שאתם חיים בחדר הזה כבר עשר שנים. האם תתפעלו מהסדר הזה? לא. סביר להניח שהוא כבר יצא לכם מהאף. עכשיו תארו לכם שאתם נתקלים באחד מהשעונים כשהוא שבור, מנותץ, מעוקם ולגמרי לא עובד. הרי אתם תתמהו על כך שעות. אתם תגידו שלא יכול להיות שזה קרה מעצמו וחייב להיות כוח חיצוני כלשהו שגרם לזה. מה אנו למדים? שכל תשומת הלב שקיבל השעון הבודד בשדה נובעת מהיותו שונה, לא מהיותו מסודר. ותשומת הלב שקיבל השעון השבור גם היא נובעת מהיותו שונה, לא מהיותו שבור. זאת ועוד; בכל אחד מהמקרים, בין אם היה השעון שבור ובין אם היה שלם, הוא קיבל את תשומת ליבנו ואף הנחנו שיש כוח חיצוני שגרם למצב בו היה השעון. כל התירוצים של המופלאות ואי הסבירות של הסדר הם מופרכים; הייתם שמים לב לשעון באותה מידה אילו הוא היה מייצג את אי הסדר בהתגלמותו. עוד טיעון שקשור לטיעון הסדר בעולם הוא זה של התאמת העולם לבני אדם. חוזר-בתשובה אחד שאל אותי פעם "תגיד, איך זה שמה שבני אדם צריכים הכי הרבה - אוויר, מים, מזון - יש בשפע, ומה שאנחנו לא צריכים כדי לחיות - זהב, אורניום וכו' - יש כל כך מעט? תחשוב איזה חיים קשים היו לנו אילו זה היה להפך! זה לא מוכיח לך שיש אלוהים?" איזה טיעון מפגר. אפשר לחשוב שבני האדם נזרקו לפה ממאדים ובמקרה הכל התאים להם. הרי בני האדם נוצרו פה על כדור הארץ! אם דברים לא היו מתאימים להם בדיוק הם היו מתים ישר! דמיינו חמישים עכברים שמוכנסים, כל אחד, למבוך אחר. במבוך הראשון מסתובבים חתולים רעבים. בשני יש גבינה מורעלת. בשלישי נחש; ברביעי אין אוכל ומים בכלל, וכולי. רק במבוך החמישים הכל מסודר - יש אור, אוויר, מים, אוכל, אין אויבים ובכלל הכל עלא-כיפאק. לאחר כמה ימים מסתכל העכבר החמישים סביב ואומר "איזה פלא, איך הכל מתאים לי בדיוק" - אבל הסיבה היחידה שהוא בכלל חי ויכול לדבר היא שהעולם שלו התאים לו! אילו העולם לא היה מתאים לנו, לא היינו פה כדי לדבר עליו. חוץ מזה אפשר לשאול את הילדים המסכנים באפריקה איזה "שפע" של מזון יש להם. 4.2 אתנחתא סטטיסטית הטילו קוביה. מה הסיכוי שתקבלו 6? שישית, נכון. מה הסיכוי שתקבלו 3? גם כן שישית. עכשיו, הטילו את הקוביה פעמיים. מה הסיכוי לקבל 1 בהטלה הראשונה ו- 5 בשניה? שישית לראשון, שישית לשני, נכפיל - יוצא סיכוי של אחד ל- 36. כל הטלה נוספת תקטין את הסיכוי לרצף מסוים פי שש. עכשיו הטילו את הקוביה שמונה פעמים, ורשמו את המספרים שיצאו לכם. הסיכוי שיצא לכם הרצף הספציפי שאמנם יצא הוא אחד למיליון, שש-מאות שבעים ותשע אלף, שש-מאות ושש-עשרה. מדהים נכון? הטלתם את הקוביה כך סתם, ביום בהיר אחד, ויצא רצף שהסיכוי שלו להופיע הוא כל-כך נמוך! נכון שזה נשמע טיפשי מעט, להתפעל מדבר כזה? הרי כל רצף של שמונה הטלות קוביה יש לו אותו סיכוי בדיוק. למה הדבר דומה? המחזירים בתשובה שואלים מה הסיכוי שעולם כמו שלנו ייווצר במקרה. למה זה מרשים מישהו, לעזאזל?! הרי זה אותו מצב בדיוק כמו הקוביה. גם אם העולם היה שונה לגמרי, הם היו שואלים מה הסיכוי שעולם כזה ייווצר במקרה. חוסר ידע מבהיל בסטטיסטיקה הוא רעה חולה של רוב האנשים, והוא זה שמאפשר למטיפים להציג כהוכחות לקיומו של אלוהים דילוגי אותיות בתנ"ך וגימטרייה, והמבין יבין. 4.3 אבולוציה "אתה באת מהקוף?!" לועג המאמין. "לא, מהחול אני באתי" אני עונה. הרי זה מה שהוא עצמו אומר. תשוו בן אדם לקוף, אחר כך תשוו אותו לחול, ותגידו לי מי מהשניים נראה יותר דומה לו. האבולוציה היא עובדה מוכחת, ולא יעזרו כל הלעג והשקרים של מי שטוען אחרת. אמת שלא מדובר בדיוק בניסוח שדארווין ניסח זאת, אבל האבולוציה נכונה. היא נותנת תחזיות שמתגשמות. לא נמצא שום דבר שהצליח להפריך אותה עד כה. אפילו הטיעון הכי משכנע נגד האבולוציה - שאף אחד עוד לא ראה מין חדש נוצר, רק שינויים קטנים במינים קיימים - אינו נכון. נצפו, במעבדה ובטבע, יצירות של מינים חדשים (בינתיים של צמחים ושל חיידקים, אבל זה מספיק). "איך יכול להיות שכל החיות המופלאות שיש היום נוצרו במקרה?" יתפלאו הבורים, אבל זה מוכיח שאין להם צל של מושג מהי אבולוציה. המקריות היא רק חצי מהסיפור; החצי השני הוא מנגנון הברירה הטבעית, שהוא קשוח, מדויק ולא-מקרי מעין כמוהו. הבעיה היחידה בו היא שהוא דינמי, משתנה כל הזמן בתיאום עם אותה מקריות, וזה מקשה על אנשים דלי דמיון לראות כיצד הוא פועל. לא כתבתי את זה כדי להגן על הרעיון של אבולוציה. יהיה זה כמו להגן על הרעיון שבים יש מים. אז למה בכל זאת הזכרתי את האבולוציה? מהסיבה הבאה; אני רוצה להסב את תשומת לבכם לעוד טריק עלוב אך אפקטיבי שמשמש מחזירים בתשובה. כששואלים אותם מה משמעות החיים, הם אומרים שאנו פה לעשות את רצונו של אלוהים. תשאלו למה הוא נתן לנו רצון חופשי, או למה הייתה השואה, או דברים כאלה, ובסופו של דבר הם יגידו לכם שאין להם מספיק ידע באופן אישי, אך הידע קיים ועליכם ללכת לסמינר בו תלמדו אותו. מצד שני, אם תזכירו להם את תורת האבולוציה, את תורת היחסות או את תורת הקוואנטים, הם יבקשו מכם להסביר להם במה מדובר. אתם תגידו שזה מורכב מאד וצריך לדעת הרבה, והם יבקשו מכם להסביר במילים פשוטות. כמובן שאינכם יכולים; איש אינו יכול. ואז הם יגידו שאינכם יודעים על מה אתם מדברים. אל תיכנעו! על משקל הסמינר שלהם, אמרו להם ללכת לאוניברסיטה וללמוד את הדברים האלה. אם אז עדיין תהיה להם בעיה עם התיאוריות האלה, יהיה על מה לדבר. אין זה הוגן שאתם תלכו ללמוד את החכמה שלהם, והם לא ילכו ללמוד את החכמה שלכם. זה רק טבעי, לא? עוד טיעון אחד נפוץ נגד האבולוציה הוא הטיעון הבא: "טוב, אז נגיד שזה נכון לחיות ולצמחים, אבל בני אדם הם שונים. יש לנו נשמה, יש לנו מחשבה.. אתה אומר שכל בעל חיים מותאם לסביבתו, אבל איזה מין התאמה לסביבה יש ביכולת שלנו לעשות חישובים מתמטיים?" כשנתקלים בטיעון כזה, דבר ראשון יש להוביל את הטוען להודאה שלדעתו בני אדם הם עליונים על החיות. זה לא ייקח הרבה זמן, באחריות. כעת קחו סטופר וזרקו אותו לג'ונגל, כשהוא חמוש רק ביכולתו לעשות חישובים מתמטיים. מדדו כמה זמן לוקח לו להיטרף. מה זה מלמד אותנו? שאכן היכולות ה"עליונות" שלנו הן טובות רק לסביבה מסוימת. לנמר שבג'ונגל יכולות אחרות, שהן עליונות בסביבתו שלו. על זה בדיוק מדברת האבולוציה. 4.4 בשביל מה אתה חי? דוגמא ראשונה: איש אחד הלך לתומו ברחוב ומצא שטר של מאה שקל. בא אליו אדם אחר ואמר לו "מצאת מאה שקל" "שמתי לב," אמר הראשון. "נו, אז למה אתה לא קונה משרוקיות?" שאל השני. "מה קשור משרוקיות?!" תמה הראשון. "יש לך כסף," ענה השני "אז למה אתה לא קונה משרוקיות?" דוגמא שניה: איש אחד טען שאין משמעות לחיים. בא חרדי אחד ושאל אותו למה הוא לא מתאבד. "למה לי להתאבד? מה קשור בכלל?" "אין לחיים משמעות, אז למה לא להתאבד?" מה משותף לשתי הדוגמאות? שהן אותו הדבר בדיוק. אין קשר בין היות החיים חסרי משמעות (= מאה שקל ביד) לבין התאבדות (= קניית משרוקיות). "אם בסוף יאכלו אותך התולעים," ידגיש המטיף "למה לך לעבוד? להרוויח כסף? לאהוב? לעשות דברים? הרי בסוף תפסיק להתקיים והכל יהיה כלא היה". "אני נהנה מזה," יענה הלא-מאמין. "אז למה אתה לא רוצח? שודד? או עושה דברים עוד יותר גרועים?" זו הנקודה בה אני הייתי מחייך חיוך רחב ביותר ושואל את שאלת המחץ: "האם לדעתך, אדוני המטיף, רצח זה משהו שנהנים ממנו?" הוא פשוט מניח שכן! איזה דרך חשיבה גועלית! האנשים האלה חושבים שרצח ושוד ואלימות הם דברים שנהנים מהם. הם עצמם היו עושים זאת, בוודאי, אילו אלוהים לא היה אוסר זאת עליהם. אפשר לתרגם את זה כך: "בני אדם, ללא השגחה אלוהית, הם חיות". כמה זה מוזר.. המטיפים חושבים שבני האדם הם בבסיסם כמו חיות, ואילו החילונים מאמינים שבני האדם הם שונים - הם יכולים להסתדר בעצמם. לא מצחיק? הדתיים, מסתבר, הם אלו שאמורים להאמין יותר מכולם באבולוציה. וזה מלמד עד כמה דרך החשיבה של המטיפים אינה עקבית; ולא רק לא עקבית אלא גם חסרת השכלה. חיות לא רוצחות ושודדות אחת את השניה. תחשבו על נאמנות של כלב כדי לראות על מה אני מדבר. הם טועים משני הכיוונים. האם יש משמעות לחיים? נזיר אחד החליט למצוא את משמעות החיים. הלך והתבודד במערה במדבר ארבעים שנה. לבסוף חזר לציויליזציה. "נזיר יקר," אמרו לו האנשים "ארבעים שנה חיית במדבר. התוכל לספר לנו מהי משמעות החיים?" הנזיר הנהן והתיישב. "החיים, רבותיי," אמר "הם כמו רכבת". "רכבת?!" הרימו האנשים גבה. "טוב נו, אז אולי לא" אמר הנזיר. הבעיה בשאלה מהי משמעות החיים היא, שאף אחד אינו יודע בכלל מה משמעות השאלה עצמה. מה זאת אומרת מה משמעות החיים? מה המשמעות של ציפור? מה המשמעות של מים? מה המשמעות של המילה "משמעות"? "משמעות" זו מילה שאפשר להחיל אותה רק בסיטואציות מוגדרות למדי, והחיים באופן כללי הם לא אחת מהן. והמשעשע מכל הוא שאנשים באים עם שאלה זו כשכבר יש להם תשובה מוכנה בראש. לדוגמא, אם מישהו ישאל לשם מה אנחנו חיים, ואני אגיד שאנו חיים כדי להזיז דברים ממקום למקום, הוא יגיד לי שאני אומר שטויות. למה? האם הוא בדק ומצא שמשמעות החיים איננה להזיז דברים ממקום למקום? בסופו של דבר זה מה שאנחנו עושים רוב החיים שלנו. וכמו שאומרים, אם הוא יודע כל-כך טוב, למה הוא שואל אותי? אני נוהג לומר שלחיים יש בדיוק את אותה משמעות שאנו בוחרים בשבילם. אם מישהו מחליט שאת חייו יקדיש לעזרה ליתומים ואלמנות, זו המשמעות של החיים שלו. אם מישהו אחר מחליט לייצר עבודה לאיש הקודם, זו משמעות החיים שלו. המשמעות היא משתנה ותלויה באדם. הדתיים אומרים אותו דבר בדיוק, אם כי הם לא שמים לב שזה מה שהם אומרים. למה אני מתכוון? מה משמעות החיים, לפי הדת? לעשות את רצונו של האל. מה פרוש לעשות את רצונו? למלא אחר המצוות שנתן לנו. אלוהים, ברוב נדיבותו, נתן לנו את זכות וחופש הבחירה. אנו יכולים למלא את מצוותיו או לא, איך שמתחשק לנו. עכשיו הביטו בנקודה המעניינת; משמעות החיים היא למלא אחר המצוות; אנו יכולים לבחור שלא לעשות כן. כלומר משמעות החיים אינה אוניברסלית אלא תלויה בנו. אסביר זאת גם להפך. אילו משמעות החיים לא הייתה נתונה לבחירתנו, היינו כולנו הולכים אחריה כעיוורים, הווה אומר, היינו כולנו ממלאים את מצוות האל. כיוון שלא כולם עושים זאת, אנו חייבים להסיק שמשמעות החיים נתונה לבחירתנו או, לחילופין, שמשמעות החיים היא משהו אחר לגמרי. עכשיו נניח משמעות חיים שהיא כן אוניברסלית: משמעות החיים היא להשתמש בחופש הבחירה שניתן לנו. מה דעתכם? האם אלוהים מעניש אנשים על כך שהם מממשים את משמעות החיים שלהם? בקיצור, אין משמעות אוניברסלית לחיים. הייתי מרחיק לכת ואומר שאפילו משמעות אובייקטיבית אין לחיים, אבל זה כבר עניין לויכוח אחר. בשביל מה אנחנו חיים - בשביל מה שאנחנו רוצים לחיות. יש רצונות מועילים יותר מאחרים, אני מודה, אך זה עדיין תלוי רק בנו. מתבקש כאן דיון בנושא האמרה הסותרת את עצמה ומקובלת כל כך על הדתיים, "הכל צפוי והרשות נתונה", אך אדחה אותו לסעיף המתאים. 5 נסים ונבואות 5.1 נסים לפני כמה שנים, בחנוכה, הופיעה בעיתון ידוע הכותרת הבאה: "ילד בן ארבע נורה בטעות על ידי צייד" ומתחת לזה הופיעה השורה: "אמו: זהו נס חנוכה". התחלתי לחשוב. ממתי כשיורים בילד שלך זה נס? האם הוא היה כזה ילד מעצבן? המשכתי לקרא. התברר שהילד נפצע, וכיוון שלא מת אמו אמרה שזה נס. מקרה דומה אירע פעם כשפוליטיקאי ידוע קיבל מרב ידוע ספר תהילים, ובדרך הביתה התהפכה מכוניתו אך הוא יצא ללא פגע. היו אנשים שראו בכך הוכחה שספר תהילים אכן עובד. מה משותף לשני המקרים האלה? בואו ונחזור בזמן אל אותו חג אומלל ונשאל את האם "תגידי, האם את מעדיפה שהילד שלך ימשיך לחיות כרגיל או שמישהו יירה בו?" לא קשה לנחש מה תהיה התשובה. אז למה בדיעבד היא שמחה כל-כך שירו בו עד כדי הגדרה של כל העניין כ"נס"? פשוט, תאמרו, הילד לא מת. אבל מי אמר שכל מי שיורים בו ישר מת? כשחשבתי על כך לעומק הגעתי לתובנה הבאה; אנשים שמאמינים בנסים הם אנשים שחושבים שהעולם הוא רע. למה אני מתכוון? אם מישהו חושב שהעולם הוא רע, אז הוא יחשוב שאם יורים במישהו אז הוא מת מייד ובהכרח; או שאם מכונית מתהפכת אז מישהו נפגע. מי שלא חושב שהעולם רע, לעומת זאת, יודע שלפעמים אנשים נפגעים ולפעמים לא. הרי מהו נס, במשמעותו היומיומית? דבר שקורה שלא כדרך הטבע ולטובה. לכן כשילד שיורים בו והוא נפצע מוגדר כ"נס" מתכוונים לומר שכדרך הטבע הילד צריך היה למות, וקרה דבר שלא כדרך הטבע. עכשיו תגידו לי אם זה לא מטומטם לחלוטין. ובואו נחשוב על הפוליטיקאי ההוא. מה יכול היה לקרות לו? אחד משלושה דברים: או שהוא יגיע הביתה בלי שום תקלה, או שמכוניתו תתהפך (מה שאכן קרה) אבל הוא לא ייפגע, או שמכוניתו תתהפך והוא ייפגע. מי שמאמין בפעולתו של ספר תהילים במקרה זה מניח מראש שהאפשרות השלישית היא זו שהייתה מתקיימת לולא הספר, והספר הוא שהמתיק את הדין. לעומת זאת אפשר גם להניח שללא הספר דווקא האפשרות הראשונה היא זו שהייתה מתקיימת, ופירוש הדבר שעצם היות הספר במכונית גרם לה להתהפך. זה תקף בדיוק באותה מידה. היה פילוסוף אחד שדיבר על נסים. הוא התכוון לנסים אמיתיים, כמו שמש שעוצרת באמצע השמיים ודברים כאלה. והוא אמר דבר חכם מאד. הנסים האלה הם, בעצם, הפרה של חוקי הטבע. עד כאן אין בעיה. עכשיו היזכרו במשל השען. מה הייתה ההוכחה שיש מתכנן ויוצר ליקום כולו? המורכבות שלו, החוקים שפועלים בו, הסדר. ושוב, מה זה נס? דבר שמפר את הסדר של היקום. אז למה הגענו? הסדר ביקום מוכיח שיש אלוהים (ר' משל השען), ובאותה מידה אי-הסדר של היקום (הנסים) גם כן מוכיח שיש אלוהים! אז נא להחליט מה מוכיח שיש אלוהים - סדר או אי סדר? ועכשיו שאלת המחץ - אם נניח שגם סדר וגם אי סדר מוכיחים שיש אלוהים, אז איזה מין הוכחה זו? נכון, הוכחה טאוטולוגית, או במילים אחרות הוכחה שלא שווה כלום. כי אם אין שום דבר בעולם שלא יכול להוכיח לי שיש אלוהים, הייתי כבר חייב להאמין בו. למה הדבר דומה? אסטרולוגיה.
אתם רואים - מה שלא תגידו, הכל מסתדר בסוף. אין שום דבר שלא יכול להתאים, כמו שאין שום דבר שלא יכול להוכיח שיש אלוהים. וזו טאוטולוגיה. קשקוש אחד גדול, כי אי אפשר לבדוק את זה. אילו היה מישהו אומר "כדי להוכיח שאין אלוהים, צריך להתקיים איזה משהו קטן, X, וזהו; אז נדע שאין אלוהים" ולא היינו מוצאים את ה- X הזה אז היינו מניחים שאכן יש אלוהים. אבל שמעתם פעם דתי כלשהו אומר שאם משהו היה קורה זה היה סימן שאין אלוהים? הרי כל מה שקורה הוא מבחינתו סימן שכן יש אלוהים. ככה פועלת תיאוריה שאי אפשר להפריך אותה; בדיוק כמו אסטרולוגיה, פסיכואנליזה פרוידיאנית, קריאה בכף היד ושאר קשקושים. 5.2 חיזוי העתיד חיזוי של העתיד עומד בסתירה לרעיון של רצון חופשי. אם מגדת עתידות אומרת לי שאקנה אוטו יפני, אני יכול להשתמש ברצוני החופשי ולבחור אוטו אמריקאי רק בשביל הפרינציפ. זו גם הסיבה שהנבואות בתנ"ך לא יכולות להיות רציניות - כי הרי יש לנו רצון חופשי; אם אלוהים קבע מראש מה יהיה בעתידנו, הרי שהוא שולל מאתנו את הרצון החופשי (שוב, לעניין "הכל צפוי והרשות נתונה" אתייחס עוד מעט). ואיזה מין תשובה אנו מקבלים לבעיה זו? שאלוהים נתן נבואות כפולות. כן כן, כמו שאתם שומעים, נבואות כפולות. כל צמד כזה מכיל נבואה אחת שאומרת מה יקרה אם נלך בחוקות השם, ואחת שאומרת מה יקרה אם לא נלך. את האמת המדהימה הזאת שמעתי ממקור מוסמך למדי. עכשיו תארו לכם שמביאים פרשן אסטרטגי לטלוויזיה בנושא משבר במפרץ הפרסי ושואלים אותו אם יפלו טילים על ישראל או לא, והוא עונה "יפלו טילים על ישראל, או שלא יפלו, תלוי". זו לא תשובה. ברור שבדיעבד נראה שהוא צדק כי אכן טילים יפלו או לא יפלו, אבל הוא לא סיפק לנו שום אינפורמציה. טאוטולוגיה. בואו ונראה איך זה מתקשר להוכחות לקיומו של אלוהים דרך הנבואות. בספר זה-וזה הופיעה נבואה לגבי השואה, נניח, וזה משמש כהוכחה שאלוהים ידע מה עומד לקרות. אבל לנבואה זו, לפי האמור לעיל, יש גם נבואת-ראי, שאומרת שהשואה לא קרתה, ודווקא זו הייתה מתגשמת אילו הלכנו (או לא?) בחוקות השם. מזה יוצא שגם אם השואה לא הייתה מתרחשת, אלוהים ניבא שזה מה שיקרה. אלוהים ניבא שני דברים סותרים, שמתם לב? הוא בעצמו לא יודע מה עומד לקרות, ולכן הוא נותן נבואות כפולות, טאוטולוגיות. ישנו עוד טיעון משעשע למדי המנסה להוכיח שיש אלוהים באמצעות שימוש בעתיד, אם כי בדרך שונה לגמרי. "מה הערובה שלך," שואל הדתי "לכך שהעתיד ימשיך באותה דרך כמו העבר? שכל חוקי הטבע לא ישתנו פתאום?" זו שאלה שבמבט ראשון נראית מגוחכת לחלוטין, אחר כך מסתבר שהיא עמוקה מאד ובסוף שוב יוצא שהיא טיפשית. בואו נתייחס קודם לחלק העמוק. האם יש לחילונים ערובה שכל העולם לא ישתנה פתאום ושהעתיד ימשיך להתנהג כמו העבר וההווה? לא, פרט להרגל. פשוט אין. אי אפשר להוכיח שהעתיד ימשיך כרגיל. התשובה החילונית היחידה לדעתי היא זו: כל עבר שלי היה פעם עתיד. היום, למשל, היה לגביי פעם (אתמול) חלק מהעתיד שלי. עכשיו הוא ההווה, ומחר (אם יהיה) הוא יהיה העבר שלי. עכשיו נקפוץ לדוגמא אחרת. אני משחק בקזינו ברולטה, אך צופה בה זמן רב לפני שאני מתחיל להמר. בפעם הראשונה ניצח המספר 17. בפעם השניה 17, בשלישית 17, וכך הלאה. כבר 100 פעם סובבו את הרולטה וכל הזמן המספר 17 מנצח. כעת הגיע תורי להמר. על איזה מספר אהמר? אידיוט מי שישים את כספו על מספר אחר מאשר 17, למרות שאי אפשר להוכיח שאכן מספר זה יעלה בגורל. כמה עוד תצפיות צריך כדי לשכנע את הבנאדם ש- 17 הוא המספר הזוכה? אותו דבר לגבי העתיד באופן כללי. הרי כמו שאמרנו יש כבר המון עתידים מאחורי. אפילו אתמול היה פעם עתיד (זה היה שלשום). וכל אחד ואחד מהעתידים האלה היה בדיוק כמו העבר. שום דבר לא השתנה, השמיים לא נפלו. אז מי יהמר על תוצאה אחרת בעתיד של היום (כלומר מחר)? זה עניין של הגיון פשוט ביותר. ובנוסף, איזו ערובה נותן אלוהים לכך שמחר יהיה כמו היום ואתמול? אינני זוכר פסוק האומר "מחר יהיה כמו היום, בטח בה' ", אם כי יכול להיות שאני טועה. 6 הנשמה 6.1 רוח וחומר זו אולי הבעיה הפילוסופית העתיקה ביותר שקיימת, עוד מלפני שמישהו חשב בכלל על אלוהים. החומר הקיים סביבנו אינו נע, אינו מדבר וכנראה גם אינו חושב. אנחנו כן. מה גורם להבדל הזה? מה מבדיל בין יצור חי ויצור מת? בכוונה אני אומר יצור ולא אדם. בתרבויות עתיקות נטו לייחס גם לחיות נשמה, רוח וחכמה. אומרים לנו שאנו עשויים פחמן, מים ועוד כמה יסודות. מתי בפעם האחרונה ראיתם פחמן ומים חושבים? יש משהו מיוחד ביצורים החיים. איננו יכולים לראות את המשהו הזה, וברור לנו שהוא אינו חומרי. אנו מכנים יסוד זה בשם "רוחני". דמיינו את עצמכם יושבים ומשחקים בקוביה. אתם חשים את הקוביה, רואים אותה, מרגישים את משקלה; הקוביה קיימת באופן חומרי מובהק, וכמו כן אתם חושבים עליה. אתם מרגישים יחס כלשהו לקוביה שהוא מעבר לתחושת החומר על עור הידיים שלכם, או לאור המוחזר מהקוביה לתוך עיניכם. יש לה גם ייצוג פנימי. כעת אתם משליכים את הקוביה, אך ממשיכים לחשוב עליה. הייצוג הפנימי עדיין קיים, למרות שאין עוד שום קוביה חומרית לידכם. תגידו שמדובר בזיכרון? דמיינו אם כן את עצמכם מלטפים חתול שראשו פחית שתייה וזנבו חוט חשמל, ושפרוותו עשויה קוצי קיפוד. דמיינו את התחושה של פרווה זו על ידיכם, ואת הצלילים שהוא עושה כשראשו המתכתי חורק על הקוצים. מעולם לא נתקלתם בחיה שכזו, ועם זאת יש לה ייצוג פנימי אצלכם שהוא מוחשי כמעט באותה מידה כמו הייצוג הפנימי של עצם אמיתי. המסקנה היא שיש משהו נפרד מהחומר, משהו שמתקיים ללא החומר. רוח. כעת אנו עוברים למחשבות שלנו, לרגשות, לרצונות. האם יש להם קיום חומרי? הרי המוח הוא אותו מוח, אותם תאים בדיוק; אז איך זה שפעם הם רוצים כך ופעם אחרת? האם אנו יכולים לראות אותם? למשש אותם? לא. לכן אנו מסיקים שהם אינם חומריים אלא רוחניים. כל זה, כמובן, שטויות במיץ עגבניות. הכל תלוי בארגון של הדברים, של החומר. למשל, אי אפשר להדק מסמרים לעץ עם חתיכה של נייר אלומיניום. לעומת זאת אם מתיכים את האלומיניום לתבנית בצורת תיבה ומצמידים אליו מקל עץ, מקבלים פטיש שמבצע פונקציות שונות לגמרי מאשר אותו נייר האלומיניום. ועוד דוגמא; האם חול ונפט יכולים לעשות חישובים? בוודאי שלא, אך כשעושים מהנפט פלסטיק ומהחול סיליקון ומארגנים אותם בצורה מסוימת, מקבלים מחשב כיס המסוגל לעשות חישובים שאף אדם כמעט אינו מסוגל לעשות, עם או בלי נשמה. אז למה מוכנים לקבל את העובדה שצורות שונות של אותו חומר יכולות לבצע פונקציות שונות לחלוטין, אך דווקא פונקציה מסוימת אחת לא מוכנים לשייך לו? חומר, כידוע, נתון לחוקים של סיבתיות. אם כדור נע מתנגש בכדור נייח, הנייח יתחיל לזוז כתוצאה מאותה התנגשות. אם אני מפעיל כוח על חפץ, החפץ הזה יזוז כתוצאה מאותו הכוח. עד כמה שידוע לי, איש לא ראה מעולם את העיקרון הזה מופר. מהכוכבים עצמם הזזים במסילות המוכתבות על ידי כוחות משיכה ועד אטומים קטנים המתנגשים וזזים, כל החומר פועל לפי סיבתיות זו; אירוע אחד מוביל לאירוע אחר. גם הגוף שלנו, כידוע, הוא חומר. כלומר גם הוא נתון לשרשרת של סיבות ותוצאות. היד זזה כי השריר התכווץ; השריר התכווץ כי העצב הופעל. העצב הופעל כי עצבים אחרים במוח הופעלו; זה קרה כי עצבים בעין הופעלו כשמשהו התקרב אלינו במהירות. כפי שאתם יודעים, כשמשהו מתקרב אלינו במהירות גבוהה אנו נוטים לעצום את העיניים ולהרים את הידיים בתנועה הגנתית מסיבה זו בדיוק. איפה בכל הרצף הזה של סיבות ותוצאות נכנסת הרוח, הנשמה שלנו? התערבות של ישות לא חומרית ברצף מחייבת שמה שקרה לפניה, השפעתו תתבטל ושהיא עצמה תהפוך לסיבה לדבר חדש. איך יכולה הנשמה לבטל סיבתיות חומרית? נסו לעצור אבן שנזרקה לאוויר בזמן מעופה תוך שימוש בנשמה בלבד ותראו שזה בלתי אפשרי. אם זה בלתי אפשרי לגבי אבן, למה זה כן אפשרי לגבי תאי המוח שלנו? הרי הם חומריים בדיוק אותה מידה. האם הנשמה מוגבלת למוח בלבד? זה סותר את הרעיון של קיום נשמה בנפרד מהגוף. 6.2 האני הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט ניסה למצוא מהם הדברים שהוא יודע בוודאות גמורה על העולם. הוא פסל את כל הדברים ששמענו מאחרים, כי יכול להיות שהם שיקרו או שהם עצמם אינם יודעים. הוא פסל את כל מה שלמדנו בעזרת החושים כי יכול להיות שהחושים עצמם מתבלבלים. הוא פסל את כל העולם סביבנו על סמך זה שלפעמים עולם כזה קיים גם בחלום מבלי להיות קיים במציאות. לבסוף הוא פסל את כל המתמטיקה והלוגיקה על סמך זה שיכול להיות שיש איזה שד מוזר שמתעתע בכולנו וגורם לנו להאמין ששניים ועוד שניים הם ארבעה, למרות שבמציאות הם חמישה. הוא הטיל ספק בכל, אך בדבר אחד לא יכול היה להטיל ספק; בו-עצמו. כשניסה לומר "אני לא קיים" הוא מצא שבעצם האמירה "אני" מצויה העובדה שהוא אכן קיים, ולא יעזור כלום. "אני חושב, משמע אני קיים" אמר. היסוד הזה של "אני" הוא דבר שלא ניתן להטיל בו ספק, לא משנה כמה התחכמויות בונים כדי לעקוף את זה. ל"אני" יש סטטוס שונה מזה של כל שאר הידע שלנו. זה משהו מיוחד. דקארט לקח את זה הלאה וניסה להוכיח מכך את קיומו של אלוהים עצמו. הוא טעה כמובן, אך לא זה המקום להוכיח זאת. מספיק שנדע שעד היום ישנם דתיים המשתמשים בווריאציות של ההוכחה הזו שלו. (כמה זה מוזר, כשנוח להם הם משתמשים בהוכחה של גויים, וכשלא נוח פוסלים את הטיעונים של אדם מסוים, דארווין נניח, על סמך זה שלא היה יהודי!). זוכרים את משל הסלע שלא ניתן להרים? זה שאמר שאו שאלוהים מוגבל על ידי הלוגיקה או שהוא מעבר ללוגיקה? אז עוד היה אפשר לומר שאולי אנחנו לא מסוגלים להבין זאת, אבל אלוהים יכול לפתור את הפרדוקס. כאן גם אלוהים עצמו לא יכול לגרום לנו לאשליה שאנחנו קיימים. לא משנה כמה ינסה, אין פה שום דבר שאפשר לפקפק בו. אני קיים. אלוהים לא יכול לתת למישהו אחר את האשליה כך שיחשוב שאני-עצמי קיים. רק אני יכול לחוש זאת. אלוהים עצמו מוגבל בתחום זה ואפילו דקארט בעצמו הודה בכך. אלוהים מוגבל על ידי ההיגיון. הוא אינו מסוגל לעקוף אותו או לצאת מתחומו. כשבתחום ההיגיון עסקינן, אנו רואים שישנם אינספור דברים המיוחסים לאלוהים ושאינם יכולים להיות על פי ההיגיון; למשל כל יכולתו, יכולתו לחזות את העתיד, "הכל צפוי והרשות נתונה", יכולתו להשפיע על רצף הסיבתיות בעולם וכו'. הכרה במוגבלות אלוהים על ידי היגיון פרושה חתימה על הודאה באי-קיומו. "אבל בכל זאת," יאמר האדם הפשוט "יש בי מחשבות, משהו שלא יכול להיות בחומר; חומר לא חושב. אני חש זאת בפנים. אי אפשר להסביר זאת במילים". יפה. גם איני מעוניין שתסביר, כל מה שאני רוצה לדעת הוא מאיפה אתה יודע שחומר לא חושב. האם היית פעם חומר? האם תקשרת עם חומר בצורה טלפתית? אתה סתם מניח מראש שחומר לא חושב, ועל סמך זה מסיק שאתה לא חומר. אבל מי אמר שבאמת חומר לא חושב? עד כמה שאני יודע חומר כן חושב - ולהוכחה הסתכלו במוחו של בן אדם. והטיעון האחרון שעולה בויכוח כזה הוא "אז אם אנחנו סתם חומר, אז למה לא להתחיל להרוג זה את זה? למה זה שונה מסתם לשבור איזה קרש?" מובלעת כאן ההנחה שהאדם הוא יותר מחומר ולכן זכאי ליחס מיוחד. למה הדבר דומה? לאדם צדיק שמאמין שהוא מלאך. הוא עושה רק טוב לאחרים, נותן צדקה בסתר וכל זה, ומשוכנע שהוא מלאך אמיתי. יום אחד בא אליו מישהו ומראה לו שאין לו כנפיים ולכן לא יכול להיות שהוא מלאך. אותו אדם מתחיל להתנהג ברשעות לאנשים אחרים, כי התברר לו שאינו מלאך אלא סתם אדם. אבל ברור שהוא טועה, כי גם קודם היה רק אדם ובכל זאת התנהג למופת. כך גם בעניין החומר; כל הזמן היינו חומר, אך זה לא מנע מאתנו להתנהג כאילו יש לנו נשמה. למה ההודאה באי קיומה של הנשמה צריכה לגרום לנו להתנהג אחרת? זה קשור לתפיסה הדתית המוטעית כאילו החומר הוא "חומרי", כלומר נחות יותר מה"רוחני". אבל הרי זו אבחנה ללא בסיס כי הכל חומר. מכך נובע לא שהכל נחות, אלא שחלק מהחומר הוא עליון - מה שפעם נהגנו לכנות בטעות "רוחני". 6.3 רצון חופשי והנה הגענו אל הבעיה החביבה עלי. האם קיים דבר כזה, רצון חופשי? הבה נגדיר אותו. רצון חופשי הוא יכולת אנושית לבחור בין חלופות, שאינה מושפעת משום גורם חיצוני, או פיזי-דטרמיניסטי. איך אפשר להוכיח דבר כזה? אם נרצה להוכיח שהחלטות הן תהליך פיזי גרידא נצטרך לחפור בתוך המוח של מקבל ההחלטה ולהסתכל בתאים הפועלים שם; אם נוכל לראות איך כל תא שולח מסרים לתאים אחרים באמצעים חשמליים או כימיים ולעקוב אחרי כל התהליך, נדע שאכן החלטה מתבצעת בצורה מכאנית. אם, לעומת זאת, נראה פתאום פעולות לא מוסברות של תאים או תוצאות שלא נובעות מתוך התהליכים הפיזיים, נדע שהתערב כאן משהו שאינו פיזי. אלא מה? כשחופרים בתוך מוח של מישהו, המוח נהרס. אין מה לעשות; פשוט אי אפשר להסתכל על מה שקורה בפנים, כי עצם ההסתכלות משבשת את כל התהליך. אז גם אם נניח שאין רצון חופשי, אי אפשר להוכיח את זה בגלל אותה בעיית המדידה. וויליאם היה פילוסוף ונזיר שחי במאה ה- 14 באוקאם. הוא נהג להשתמש לעתים קרובות בעיקרון מסוים (שלא הוא המציא) ושימוש זה גרם לאותו עיקרון להיקרא על שמו - תער אוקאם. לתער אוקאם יש מספר ניסוחים ופרשנויות, אך זו המקובלת והנפוצה ביותר היא זו: כשיש שני הסברים שונים לאותו הדבר, ושניהם מסבירים אותו באותה מידה של הצלחה, יש להעדיף את ההסבר הפשוט יותר. למעשה אין הרבה מקרים בהם ניתן ליישם את העיקרון הזה; במציאות המדעית כשיש שני הסברים שונים לאותו דבר בדרך כלל מובן כבר מראש שאחד מהם הוא טוב יותר מהאחר בלי קשר לפשטות שלו. אבל במקרה של הרצון החופשי התער הוא ישים ושימושי ביותר. בואו ונראה: איך הבנאדם מקבל החלטות? קיימים שני הסברים: אחד הוא שישנם תהליכים פיזיקליים שקובעים מה ההחלטה שתתקבל, אך אי אפשר למדוד אותם ישירות (כפי שראינו). השני הוא, שישנם תהליכים פיזיקליים שאולי משנים קצת, ואי אפשר למדוד אותם, וכמו כן יש רכיב לא חומרי שגם אותו אי אפשר למדוד. שני ההסברים מסבירים את אותו הדבר ופחות-או-יותר באותה מידה של הצלחה. מי מהם פשוט יותר? בראשון יש דבר אחד שאי אפשר למדוד, בשני יש שני דברים שאי אפשר למדוד. אחד פשוט יותר משניים, ולכן עלינו לקבל את האפשרות הראשונה. עד כדי כך זה פשוט. תשאלו ובצדק, האם התער של אוקאם הוא עיקרון נכון? שימו לב לדרך החשיבה הבאה: לכל דבר חייב להיות אך ורק הסבר אחד שהוא נכון, אם בכלל. אם יש שני הסברים שונים, לפחות אחד מהם אינו נכון. איך יודעים מי מהם נכון? זה שמסביר טוב יותר, בלי קשר למידת הפשטות שלו ביחס לשני. יש לבדוק ולפשפש עד שמוצאים מקום בו אחד ההסברים נכשל ואז יודעים שהשני הוא הנכון. כבר בשלב זה יש לציין שנעשו ניסויים רבים בקבלת החלטות, בהיפנוזה ובמדידות של פעילות המוח שמראים באופן חד משמעי שהרצון החופשי שלנו הוא אשליה. אזכיר לדוגמא ניסוי אחד ובו שמו לפני נשים, בשורה, חמישה זוגות גרביים וביקשו מהן לבחור זוג אחד אותו ייקחו במתנה. כל הזוגות היו זהים לחלוטין. הנשים מיששו, מתחו, הסתכלו, בדקו ובחרו זוג אחד. כשנשאלו מדוע בחרו דווקא זוג זה ולא אחר טענו שהזוג שבחרו היה יפה יותר, או נעים יותר למגע, וכן הלאה. לכאורה פעל כאן רצון חופשי. אלא שבניתוח לאחר מעשה התברר שרוב גדול מאד של הנשים בחרו דווקא את הזוג הימני ביותר בשורה. ברור שהזוג הימני לא היה הטוב ביותר, כי כולם היו זהים. פעל כאן משהו אחר, ואף אחת מהנבדקות לא הייתה מודעת לו. זה מוכיח שהרצון החופשי שפעל כאן הוא אשליה. נחזור לתער של אוקאם: מה קורה כששני ההסברים לא ניתנים לבדיקה מדוקדקת, כיוון שהם לא ניתנים למדידה? כלומר שאי אפשר לפסוק ביניהם על סמך ניסויים או בדיקות תיאורטיות? בוחרים את זה שמסתדר הכי טוב עם דברים אחרים שידועים לנו, היות ואנו יודעים שהמציאות היא אחת ולכן יש רק אמת אחת, וברור שכל הדברים קשורים זה לזה במידה זו או אחרת. קחו לדוגמא אדם שמסביר מדוע דברים נופלים למטה על ידי זה שהוא מניח קיומו של אל מיוחד, הבה ונקרא לו "למטאל", שכל תפקידו הוא לדחוף דברים כלפי מטה. האם זה מסתדר עם דברים אחרים שאנחנו יודעים? לא. אף פעם לא ראינו מין אל ספציפי שכזה, וקיומו גם לא מסתדר עם קיומן של ציפורים. אדם אחר, ניוטון נגיד, יסביר זאת על ידי חוק מתמטי שקשור למשקל של אותם דברים שנופלים והמקום שאליו הם נופלים. האם זה מסתדר עם מה שאנחנו יודעים? ועוד איך, כיוון שהחוק הוא מתמטי ואנו מכירים את המתמטיקה, ולא זו בלבד אלא שהחוק גם מסביר לנו כל מיני דברים שגם עולים, למשל הגאות בים. גם בשלב זה אפשר להיפטר מהסבר הרצון החופשי הלא-חומרי, כיוון שאנחנו מכירים היטב פעולות פיזיקליות ומצד שני אנו לא מכירים ישויות לא-חומריות. הן פשוט מסבכות את העסק. וכעת נסגור את המעגל; איך יוצא שדווקא הטיעון שמסתדר טוב יותר עם שאר הדברים שאנחנו יודעים הוא גם זה הפשוט יותר? כיוון שהוא מכיל יותר דברים שאנחנו כבר יודעים! מה שנשאר בו שעדיין לא ידענו הוא פחות מאשר בהסבר השני! עד כדי כך העניין מובן מאליו. כך אנו יודעים שהתער של אוקאם הוא הגיוני בצורה שאינה ניתנת לערעור. אבל תמיד יש לזכור שלפני שבוחרים את ההסבר הפשוט יותר יש לבדוק אם אכן איכותו שווה לזו של המורכב יותר. למשל, תורת הגרוויטציה של ניוטון פשוטה הרבה יותר מתורת היחסות של אינשטיין, אך אנו משתמשים כיום דווקא בתורת היחסות כי היא מסבירה המון דברים שתורת הגרוויטציה לא מסבירה. ישנם גם אנשים שטוענים שתער אוקאם מחייב את קיומו של אלוהים, כיוון שההסבר "אלוהים עשה את הכל" הוא הרבה יותר פשוט מכל התיאוריות המתמטיות והפילוסופיות שיש לנו. אבל שוב, הסבר זה אינו טוב כיוון שהוא פותח בפנינו בעיה שהיא מורכבת פי אלף - מהו אלוהים, מה טיבו, מאיפה הוא בא, למה הוא עשה את היקום, איך עשה זאת וכו'. זו הסיבה שתער אוקאם לא יישומי בהוכחת קיומו של אלוהים, לפחות לא בדרך זו. הערה חשובה בנושא זה; אי קיומו של רצון חופשי אינה תירוץ להתחמקות מאחריות. ההוכחה האמיתית לכך היא מורכבת ומבוססת על התועלת אישית של כל אחד מאתנו, אך לא אתאר אותה כאן מפאת חוסר מקום. רק אזכיר את השאלה והתשובה המתבקשות:
הנאשם לשופט: "איך אתה יכול למצוא אותי אשם? הרי אין לי רצון חופשי - לא עשיתי זאת מרצוני" האם הכל צפוי והרשות נתונה? מה זה אמור בכלל להביע? אם הכל צפוי באופן מוחלט, לא ייתכן שהרשות נתונה; אני חייב ללכת במסלול הצפוי. אם הרשות נתונה, לא יכול להיות שהכל צפוי מאותה סיבה בדיוק. אם אלוהים צופה הכל בכל זאת, פרוש הדבר שהוא צופה גם מה שיקרה וגם מה שלא יקרה, כך שבעצם אין לו מושג מה מהם יקרה. האם המטרה הסופית צפויה וכל מה שאנחנו עושים בדרך אליה נתון לבחירתו? אף אדם דתי לא יאמין בזה כי פרוש הדבר הוא, שוב, שיש דברים שאלוהים אינו יודע. בקיצור, האמירה הזו היא שטותית מאין כמותה. 6.4 מקור המוסר כללי המוסר נלקחו לא פעם כהוכחה לקיומו של אלוהים. הטיעונים האלה לובשים פחות או יותר את הצורה הבאה: מאיפה בא המוסר? אם הוא בא מבני האדם עצמם, הרי שהוא סובייקטיבי - אין לו ערך אמיתי. כל אחד יכול להגדיר אותו איך שהוא רוצה. לכן אם יש מישהו שתחביבו הוא להרביץ לילדים קטנים, אין לך כל זכות לגנות אותו, כיוון שהוא בן אדם בדיוק כמוך ולפיכך למוסר שלו יש בדיוק אותו תוקף כמו למוסר שלך. ובכל זאת יש חוקי מוסר שכמעט כל בני האדם מסכימים לגביהם, וגם יש את התחושה החזקה מאד שאסור להרביץ לילדים קטנים, שהיא חזקה מכדי לנבוע מחוקים שהמצאת בעצמך. כלומר שיש מוסר אובייקטיבי. מאיפה דבר כזה יכול להגיע? רק מאלוהים. הרי אין מוסר בתוך החומר שסביבנו. התשובה לכך היא שניתן בהחלט להסביר את מקור המוסר בבני האדם ללא צורך באלוהים. לשם כך נשתמש בשני העקרונות הבסיסיים של האבולוציה - מקריות וברירה טבעית. הבה נניח שהתפתחו, משום מה, שלושה סוגים של בני אדם. סוג אחד הוא חסר מוסר לחלוטין - כל אחד עושה מה שבראש שלו. הסוג השני הוא מעט חכם יותר ומחליט, בשביל עצמו, על כמה כללים שאסור לאף אחד לעבור עליהם, והסוג השלישי התפתח ככה שכללים אלו טבועים באישיותו ואין לו כל דרך לברוח מהם גם אם ירצה. כעת תארו שיש שבט שלם של אנשים מכל סוג, ושלושת השבטים מגיעים לאותו מקום, ויש שם מים ומזון בכמות שמספיקה רק לשבט אחד. מי מהם ישרוד? המהירים שבאנשי השבט הראשון ירוצו מיד אל המים והאוכל וישמרו עליהם בקנאות מפני אחרים, כולל אנשי השבט שלהם עצמם. החלשים והאיטיים לא יקבלו כלום ויגוועו ברעב. גם המהירים עצמם יסתבכו כי הם יפחדו לעזוב את עמדותיהם מפחד שמישהו אחר ישתלט במקומם. חוסר האמון הזה יוביל בהכרח לסכסוכים ולפירוד. אז יגיעו אנשי השבט השני, שהסכימו ביניהם לעזור אחד לשני כצו מוסרי, ויתנפלו על אנשי השבט הראשון, אחד אחד. אף אחד לא יעזור לאיש המסכן, כיוון שכל האחרים מהשבט הראשון יודעים שברגע שילכו לעזור לו מישהו אחר יתפוס את מקומם. הוא ייאלץ להתמודד לבדו מול כל השבט השני המאוחד ויפסיד, וזה מה שיקרה לכולם. כעת שולט השבט השני. החיים יפים, יש מזון לכולם. אך כיוון שההסכמה המוסרית נעשתה במודע, ייתכן שמישהו יחליט שכעת כשאין אויבים עדיף לו להיות אנוכי מעט יותר. הוא ינסה להרחיב את שליטתו במקורות על חשבון אחרים כדי לצבור חשיבות ומנהיגות. אחרים יקנאו בו וינסו לעשות כך גם הם. סכסוכים יפרצו ועם הזמן המצב ידרדר בדיוק לזה שהיה בשבט הראשון. כשיגיע השבט השלישי, לא תהיה לו כל בעיה להשתלט על השני ולנצח, בדיוק מאותן סיבות שהשני ניצח בזמנו את הראשון. ועוד יותר מזה, בשבט השלישי לא יהיה לעולם פירוד אמיתי, כי המוסר טבוע בהם והם לא יכולים להתנתק ממנו לתועלתם האישית. מזה ניתן להסיק שגם אם מוסר הוא עניין מקרי, שיכול פעם להיות ופעם לא להיות, אלו שיש להם אותו יסתדרו טוב יותר ויועדפו על ידי תהליך הברירה הטבעית. וזה מה שקרה עם בני האדם. הבעיה היא שבני האדם הם משהו שבין השבט השני לשלישי. יש הרבה אנשים שאינם מוסריים, גם בקרב הדתיים. מוסר הוא דבר שיש לחזק וללמד כל הזמן. דמיינו אדם שמרביץ לילדיו. האם הוא יודע שמה שהוא עושה הוא לא מוסרי? ואם כן, האם זה בגלל שהוא מרגיש את צו המוסר האלוהי או בגלל שהוא קורא בעיתון ושומע מאחרים שאסור לעשות דברים כאלה? גם בנושא המוסר ניתן להפעיל את תער אוקאם. שני ההסברים להתנהגות המוסרית הם אלה:
מוסר, כידוע, זה טוב וחוסר מוסר זה רע. המוסר, נאמר לנו, מקורו באלוהים. כלומר שהטוב עצמו מקורו באלוהים - רוצה לומר, אלוהים הוא זה שמחליט מה טוב ומה רע. כעת דמיינו לעצמכם מסר מאלוהים שגם הספקן שבספקנים לא יוכל להכחישו; לילה אחד כל כוכבי השמים ינועו ממקומם ויצטרפו לכדי אותיות עבריות שישתרעו מאופק אל אופק ויהיה כתוב שם - "מהיום והלאה עליכם להרביץ לילדיכם נאום ה' ". אף אחד לא יוכל להכחיש שמסר כזה אכן בא מאלוהים. אבל עלינו לשאול את עצמנו, האם לאחר מסר כזה נתחיל להרביץ לילדים? נכון שאתם מרגישים שמשהו כאן לא בסדר? רבים יאמרו בוודאי שאלוהים אף פעם לא יכתוב דבר כזה, ואותם הייתי רוצה לשאול איך הם יודעים מה אלוהים יכתוב ומה לא - הרי בסופו של דבר הוא זה שמחליט, לא הם. ואם הוא אומר זה חייב להיות טוב, נכון? בבקשה. המוסר הוא מעבר לאלוהים. גם אם אלוהים בכבודו ובעצמו יגיד לפעול בצורה לא מוסרית רוב האנשים יתקשו לעשות זאת. ומי שאומר שאלוהים לא מסוגל לכתוב דבר כזה מודה שאלוהים הוא מוגבל. כלומר גם טיעון המוסר מתמוטט בקלות יחסית בפני מעט חשיבה הגיונית, בדיוק כמו כל טיעון אחר בעד קיומו של אלוהים. 7 דברי סיכום 7.1 למה אין טעם בוויכוחים את הויכוח הממוצע בין חילונים לדתיים בנושא קיומו של אלוהים ניתן להמשיל לקרב בין שני מצביאים לא מוכשרים במיוחד, המתנהל בתוך שדה מלא בוץ. כל אחד מהמצביאים הללו בטוח שהוא יכול לנצח, כיוון שלמד בבית הספר לפיקוד כמה תמרונים שהבטיחו לו שם שיעבדו בכל מקרה. כל אחד מהם מנסה תמרון, אך השני למד גם הוא את אותם תמרונים בדיוק ולכן יכול לצפות מה יעשה השני וגם איך להדוף את התקפתו. מדי פעם נתקעים גם כמה חיילים בתוך הבוץ, דבר המשבש את ההתקפות ואת ההגנות, ולבסוף מותשים המצביאים האומללים ועוזבים את שדה הקרב תוך הבטחה שבפעם הבאה ינצחו, בלי שום ספק. היתרון היחסי של דתיים בויכוחים כאלה הוא שאמנם כל הטיעונים בעד קיומו של אלוהים, כמו גם הטיעונים נגד הטיעונים שנגד קיומו של אלוהים כבר נאמרו להם, אי-פעם בעבר. אין הם צריכים לחשוב ולהיות מקוריים בנושא זה. התשובה מוכנה אצלם לשליפה מיידית. החילוני הממוצע הנכנס לוויכוחים כאלה בא, מצד שני, חדור כולו רוח קרב אך ללא מידע בסיסי ביותר בנושא. שוב ניתן להשוות זאת למפקד שתחושת הניצחון מפעמת בו עד כדי כך שהוא פותח בהסתערות רבתי קדימה מבלי לברר כלל מי האויב העומד נגדו והיכן הוא נמצא. כפי שראיתם, וזו הייתה מטרתו של כל המאמר הזה, ההדיפה של כל הטיעונים בעד קיומו של אלוהים היא קלילה ופשוטה מאד. אין צורך ללמוד לוגיקה ברמה גבוהה כדי להבין את הטעויות שבהם; ואף על פי כן קשה לחשוב על הנימוקים הפשוטים כאלה בלהט הויכוח, ולא כל שכן כשאין מכירים אותם מקודם. כעת נניח שהמתווכח החילוני הוא ברמה גבוהה קצת יותר, כלומר הוא מכיר את כל הטיעונים האלה ואת התשובות להם. מה שקורה כעת הוא שהתחמושת של שני הצדדים אוזלת, מבלי שאף אחד מהם הצליח לפגוע בשני. זה הרגע בו על החיילים לצאת מהחפירות, להשליך לצד את הרובים חסרי התועלת ולהתחיל בקרב פנים-אל-פנים מול האויב. החוקים הם הרבה פחות ברורים כאן, אין שום תוכנית מסודרת - כולם נסחפים לכיוונים שונים תוך זמן קצר ביותר והגרוע מכל - הקרב נהיה מלוכלך ביותר. כשחומת המגן שהקימו לנו אחרים מתמוטטת ומתגלה כחסרת יעילות, אנו נבהלים ומשתמשים כל האמצעים שבידינו, כולל אלו שאינם כשרים. כל עוד התשובות כתובות לנו על פתק בכיס, אנו רגועים ונינוחים והויכוח יכול להיות ידידותי ומעניין מאד (תמיד נחמד לראות איך אנשים שונים מנסחים את אותם הדברים בדיוק). אבל כאותו תלמיד שהפתק שהכין עם הנוסחאות לקראת הבחינה נעלם לו, מתחילה הפאניקה, האיום האמיתי על העמדה בה אנו מחזיקים. זה השלב בו מתחילים להעליב זה את זה, לדבר בשם האחר דברים שמעולם לא התכוון אליהם, וכן - גם לסגת לטיעונים שאינם לוגיים והם חסרי משמעות. מתחילים להתווכח על משמעות של מילים או על מילים שאין להן משמעות, מאשימים את האחר בגישה מוטה מלכתחילה לכל הוויכוח וכן הלאה. בסוף כולם מותשים ורוגזים ואין ברירה אלא ללכת הביתה מתוך תחושה שהאחר אטום לחלוטין ולעולם לא יבין את האמת הנצחית שרצינו להציג בפניו. ויכוחים כאלו ברור שאין בהם תועלת. כל צד מתבצר בעמדתו חזק עוד יותר ומסוגל פחות ופחות לחשיבה הגיונית בנושא. ויכוח אמיתי מצריך ששני הצדדים יהיו מיודעים היטב בתורת ההיגיון. אין צורך להכיר מראש את התלמוד או את כתבי ניטשה; התשובה "למען השם, התשובה לזה כבר נכתבה בגמרא לפני המון זמן" אינה מועילה לויכוח. יש להעלות את התשובה הזו ברוגע ובבהירות ולבחון אותה על פי כללי ההיגיון. לפני שמתחילים בכלל ויכוח יש לקבוע כמה אקסיומות בסיסיות ששני הצדדים מסכימים עליהן ולפיהן לשפוט את הטיעונים העולים - האם הם מתאימים להן או מפירים אותן. כל שאלה או הנחה יש לשקול הגיונית. אם הדתי אומר "נניח לרגע שיש אלוהים; אז אם..." אסור בשום פנים לחילוני לומר לעצמו "אבל ברור שאין אלוהים"; הוא חייב להקשיב, לבדוק אם הכל מסתדר - האם הטיעון הוא עקבי, עם עצמו ועם ההנחות הקודמות. וכנ"ל לגבי הדתי. לרוע המזל ישנם אנשים ספורים ביותר המסוגלים לנהל ויכוח כזה - משני הצדדים. ברוב הויכוחים משתתפים אנשים חסרי ידע, נמהרים או סתם טיפשים שגורמים לתוצאות הרסניות. אוסיף ואומר שקשה יותר למצוא אנשים דתיים המוכשרים לנהל ויכוח ענייני, ולא משום שהם פחות חכמים אלא משום שתוצאות אפשריות של ויכוח כזה פירושן התמוטטות של כל תפיסת העולם שלהם. חילוני שיתחיל להאמין באל לא חייב להפסיק להאמין במה שהאמין קודם, למשל חוקי הפיזיקה או המוסר; אם כבר, החיים נראים לו פתאום פשוטים ומובנים יותר. לעומת זאת דתי המגלה שאין אלוהים, פירוש הדבר תהום הנפערת לרגליו, כשהיסוד לכל מה שהכיר נעלם ועליו למצוא יסודות חדשים; ובודדים הם האנשים המסוגלים להתמודד עם שינוי שכזה. אך התוצאות של ויכוח רציני, ענייני ושקול גם הן ידועות מראש. אנשים העלו טיעונים במשך מאות שנים, בעד ונגד. אפשר לראות זאת כוויכוח שנמשך בפועל מאות בשנים, והשתתפו בו החכמים שבבני האדם, משני עברי המתרס. ומה התוצאות שלו? איש לא הוכיח שיש אלוהים. איש לא הוכיח שאין אלוהים. אלא מה? ההתקפות על רעיון האלוהים היו נמרצות עד כדי כך שכדי להגן עליו היה צורך להקים מערכת עצומה של רעיונות והסברים, שקל מאד לאבד בה את הידיים ואת הרגליים. מערכת זו, אם מצליחים לחדור מבעד לערפל שהיא יוצרת, היא טאוטולוגית. היא מסבירה הכל ולכן אינה מסבירה דבר. אי אפשר להפריך אותה, אפילו לא בתיאוריה; ודבר שאי אפשר להפריך אפילו בתיאוריה אינו יכול להיות נכון. אי אפשר לבדוק אותו; בה מידה שהוא יכול להיות נכון הוא יכול גם להיות לא נכון ואין שום דרך לדעת מה הוא באמת. וכיוון שהכל מוסבר על ידו, אפילו דברים סותרים בעליל, אין הוא מעניק לנו כל ניבוי שהוא לגבי העתיד. למשל, גם אם תהיה צדיק כל החיים שלך לא בטוח שתעבור מן העולם בשיבה טובה, כי אולי נשמתך צריכה תיקון, או שאתה מכפר על חטאי אחרים או אלוהים יודע מה. ומשום שאין בהסבר זה שום ניבוי אין לנו צורך בו. הוא איננו שימושי. אלוהים, מהיותו טאוטולוגיה, הוא חסר משמעות. ישנם חילונים הטוענים בלהט שאין אלוהים. רובם מבינים את האמירה הזאת בצורה מוטעית ולכן הם עצמם טועים. אלוהים איננו קיים במובן שונה לגמרי מאשר, למשל, ספר מסוים שלא נמצא בספריה שלי או שמיים שאין בהם עננים. מסורת הזן המזרחית קוראת למצב כזה בשם "מו" (כן, כמו שעושה פרה). זהו מצב שאינו כן ואינו לא; אין הוא ניתן לבדיקה של כן ולא. לדוגמא, מה התשובה לשאלה "האם עננים יבשים מדברים בכחול"? ברור שהתשובה אינה כן, אבל גם אינה לא (מה זה לעזאזל עננים יבשים?). השאלה עצמה אינה טובה. זו שאלה שהתשובה היחידה עליה היא "מו". אין לה משמעות. כך גם אלוהים. המושג אלוהים אינו טוב. הוא חסר משמעות אמיתית. אי אפשר לומר שהוא קיים אבל גם אי אפשר לומר שהוא איננו. אפשר לומר שהגדרתו היא מלכתחילה בלתי אפשרית, סותרת את עצמה, בלתי ניתנת לתשובה של כן ולא - ובקיצור "מו". הייתי רוצה פעם לדבר עם דתי, וכשנגיע לעניין האלוהים אגיד לו "מו". מן הסתם הוא לא יבין למה אני מתכוון, אבל מה שבטוח, זה בהחלט יהיה שינוי מרענן ביחס לאותם ויכוחים אינסופיים החוזרים על עצמם. 7.2 אז מה כן בחלק זה של המאמר תוסבר בפירוט הפואנטה של המאמר - מדוע הויכוחים הם חסרי תועלת ומה כן אפשר לעשות כדי להפיץ את הבשורה בקרב בני האדם. כולנו מכירים בעובדה שמדי פעם נוחת עלינו מין מצב רוח משונה שאיננו מסוגלים להסבירו בצורה הגיונית. בואו ונניח שמישהו טוען שיש לו הסבר לכך. לטענתו, מרחפים מעל ראשי כולנו, מרגע לידתנו ועד רגע מותנו, פילים שקופים ואווריריים. פילים אלו אינם עושים דבר פרט לצפייה בנו, אך מדי פעם הם מאבדים את שיווי משקלם, נופלים לנו על הראש וזה גורם לאותם מצבי רוח מוזרים. כמו כן, הוא מוסיף, לא ניתן לראות או לחוש פילים אלו בכל צורה שהיא, פרט לאותם מצבי הרוח. חשוב מאד שתשימו לב שתיאוריה כזו היא חסרת משמעות וטאוטולוגית בדיוק כמו הרעיון של אלוהים. מבחינה שכלית יש לה בדיוק אותו מעמד, אם כי היא מעט פשוטה יותר. אלא מה? אם יתחיל ויכוח בין המאמינים בפילים האלה והלא-מאמינים, סביר להניח שכולם פשוט יצחקו לאורך כל הדרך, יציגו בהנאה מרובה טיעונים מורכבים ומגוחכים, יצחקו אפילו על עצמם ובסוף ייפרדו ברוח טובה. לא כן בנושא אלוהים. ולמה? הסיבה היא רגשית. בדת מעורבים שליטה, כוח, איסורים, חוקים, אפילו דרכי מחשבה מסוימות אסורות. הסנקציות המופעלות על מי שמפר חוקים אלו הן פיזיות ורגשיות. הרצון להתנתק מזה הוא רגשי. הרצון להיכנס לזה גם הוא מבוסס על רגש. הרצון הוא זה שמפעיל את חיינו, לא ההיגיון; ההיגיון מספק אמצעי אך לא מטרה; אנו קובעים את המטרה הזו (אם כי לא באופן חופשי כפי שהראיתי קודם). לכל האנשים, ללא יוצא מהכלל, יש רגש, ברמות אלה או אחרות. היגיון אמיתי, או לצורך העניין חשיבה שאינה מעורבת ברגש, יש לבודדים לבד, עוד פחות ממה שנדמה לנו. לכן בעיית הקיום האנושי, מטרת החיים וביוצא בזה יכולה להתעורר אצל כל אחד, אך רק אותם בודדים מסוגלים להתמודד הלכה למעשה עם התשובות שמספק ההיגיון. אחרים נוקטים באחת משתי דרכים; או שהם בוחרים להתעלם מכל הנושא, לשים אותו בצד ולהמשיך בחיים כרגיל, או שהם מצטרפים לדת כלשהי שנותנת להם הסברים מספקים. זו הסיבה ששכנוע הגיוני אמיתי (ולא ה"לוגיקה" שמנסים המחזירים בתשובה למכור!) יפעל רק אצל בני אדם מעטים; לא כל האנשים מסוגלים להבין את ההיגיון הזה ולהשתמש בו, ורק חלק מהם מוכנים לתת למסקנות לתפוס את מקומו של הרגש. משני עברי המתרס ממלמלים האנשים בינם לבין עצמם "טוב, הטיעונים שלי נכשלו; אך אני יודע שאני צודק - זה חייב להיות כך. אמשיך ואחפש הוכחות לעמדתי". הרגש עדיין מוביל. התועלת היחידה בויכוחים היא שהם מחדדים את יכולת החשיבה והביקורת של האדם, ואף זאת רק אם הם נעשים בצורה תרבותית. אנסח זאת במשפט בוטה אחד שיסביר את הכל; כל המסקנות הכי הגיוניות בעולם שוות לתחת, אם אין מי שיקשיב להן. זהו. אז מה אפשר לעשות? אפשר ללמד אנשים לחשוב בהיגיון, ואפשר גם לגשת אליהם באמצעות הרגש. את שני הדברים האלה משיגים באמצעות חינוך. זה הפתרון. חינוך אמיתי, ליברלי, מעמיק, רחב הקף ורחב אופקים, רב תחומי, מושקע. בטווח הקצר אפשר להראות לאנשים את נזקי הדת, את חוסר היכולת להוכיח את התועלת שאמורה להיות לה - ומצד שני את הישגי המדע שאינו כולל כל התייחסות לאלוהים. מגעיל אותי לשמוע כל פעם מחדש את מטיפי הרדיו זועקים עד לב השמיים עד כמה החילונים מרושעים, עד כמה המדע שלהם מיותר ושגוי - ובאותו זמן כל הציוד בו הם משתמשים כדי להעביר את ההבלים האלה למאזינים הוא ציוד שהומצא ופותח על ידי אותם חילונים ומדע מרושע. די לצביעות! מדוע לדעתכם נקראים המדעים ותחומי הידע החילוניים "ביטול תורה"? מדוע אסור, או לפחות מיותר, ללמוד אותם? תנו לילד ללמוד הכל, ואם דרך התורה היא נכונה הוא יימשך אליה בעצמו. אלא שהם יודעים שזה לא יקרה, ולכן מביעים סלידה מכל מה שאינו קשור לדת. ועד מתי ידברו על תאוות ויצרים? איננו חיות. יש לנו שכל שיכול להשתלט על הרגש. האויב הזה ששמו יצר רע קיים רק כשנלחמים בו; כמו אדם שעומד על גחלים לוחשות ונאבק ברצון להסתלק משם. למה נכנסת לשם מההתחלה? הניתוק של הרגש מהשכל, שיוך האחד לגוף והשני ל"נשמה" וראיית האחד כ"רע" והשני כ"טוב" הם האקסיומות של הדת, אלו שגורמות להתכחשות לטבע האנושי המורכב שלנו ועקבות כך לחניקה של המחשבה היוצרת , וגורמות לאדם להסתכל לאחור בגעגועים וקדימה בפחד, במקום להפך. לא עוד. אנו אנשים חופשיים. אנו יודעים את גבולותינו - מה אפשר לדעת ומה אי אפשר לדעת, ומדוע. אין לנו מגבלות אלא מגבלותיו של השכל עצמו. אנו לומדים את היקום מהקטן לאינסוף ועד הגדול לאינסוף. אנו יודעים מאיפה באנו ואנו בונים לעצמנו את העתיד. הטוב בא מאתנו; המוסר - יצירתנו שלנו. אנו המידה לכל הדברים, והשליטים היחידים של עצמנו. אין עלינו אדון אלא צו השכל שהוא עצם מהותנו. הגיע הזמן לקום ולהשליך מעלינו את הטעויות של העבר; אנו יודעים שאלוהים הוא טעות. 7.3 תודות בכתיבת מאמר זה השתמשתי במקורות רבים ושונים, שלא ציינתי אותם בגוף המאמר כדי שלא לסרבלו יותר מדי. רוב החומר הכתוב, עם זאת, הוא שלי ורבים מהטיעונים הלוגיים בו הם פרי המצאתי, ולפיכך אין לראות בהם בשום פנים תורה מסיני. מושג הטאוטולוגיה מוסבר היטב על ידי לודוויג ויטגנשטיין בספרו "מאמר לוגי-פילוסופי". הפילוסוף שנזכר בעניין הנסים הוא ברוך שפינוזה (בספר "מאמר תיאולוגי מדיני"), שאת שמו נמנעתי מלהזכיר באותו מקום כדי לא להרתיע קוראים דתיים פוטנציאליים, הנוטים לראות בו כופר שלדבריו אין להתייחס כלל. גם לקחתי מעט רעיונות מתוך הספר המצוין "מטאפיזיקה" של ריצ'ארד טיילור. רוב המשלים והסיפורים שהזכרתי הם כאלו שעוברים מפה לאוזן או שמופיעים בספרים שאת שמותיהם אינני זוכר, פרט לאגדה על אברהם אבינו שמצאתי בספר "פרקי אגדה" שנדפס עוד לפני שהוקמה המדינה. המשלים האחרים הם, שוב, שלי. המושג "מו" בא מהספר "זן ואומנות אחזקת האופנוע", ורעיונותיו של דקארט הם בעיקר מהספרון שכתב, "על המתודה". הטיעונים בעד קיומו של אלוהים נפוצים וניתן למצוא גרסאות שלהם לאלפים באינטרנט, אך מספיק לשאול כל אדם דתי איך הוא יודע שיש אלוהים ורובם יצוצו מעצמם. גם את הפתרונות לרוב הטיעונים הללו אספתי מהאינטרנט, מאתרים אתיאיסטיים המוקדשים לנושא זה בדיוק. המחבר, מרץ 99' להערות, תגובות ושאלות - סייברדין אפריל 1999 |
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
לגירסת הדפסה
| חברים ב- |  |
עוצב על ידי |  |
|||