צבא הגנה לאלוהים!

התגייסתי לצבא לפני חודש מהיום.

יצאתי בשאלה לפני כשנתיים והייתי בטוח, כמו שתמיד אמרו לי, שהצבא מעודד חזרה בשאלה. בישיבה שלמדתי אמרו לנו שברגע שתלמיד לא הולך לישיבת הסדר (16 חודש צבא) הוא בד"כ חוזר בשאלה. כמו ילד דפוק האמנתי שאכן הצבא הוא חילוני לכל דבר ושהדתיים סובלים ולכן לפעמים יכולתי להבין את החרדים, מנקודת השקפתם, מדוע אינם יכולים להתגייס לצה"ל.

כמה ימים הייתי בשריון ואז העבירו אותי עקב בעיות רפואיות לטירונות כלל צה"לית ושם באמת נפתחו לי העיניים. בדרך מהבקו"ם לבסיס הטירונים ניצנים קבלתי שאלון שבו הופיעה השאלה 'מהי כמות הדת שלך?', כמה תפילות ביום וכאלה. אני כמו כל חילוני דילגתי על השאלה ולא ייחסתי לה חשיבות. כשהגענו לבסיס היתה פרוצדורה של קבלה, כל אחד עבר אצל משקית ת"ש, פקידה פלוגתית וכו'.. אבל עברנו גם אצל מש"ק דת שהוא אדם נורא נחמד ששוב חזר על השאלה כמה תפילות אנו מתפללים וכו'... שוב לא ייחסתי חשיבות לשאלות האלה.

אחרי הסבב הזה הגענו לרחבת הדגל הפלוגתית כדי להתחלק לפלוגות ואז להפתעתי שוב נשאלו השאלות האלה. אלו שטענו שהם מתפללים נלקחו מאיתנו לטובת מחלקה דתית של בני ישיבות הסדר. שוב, שום חשיבות יתר רק לא הבנתי למה. היום הראשון הסתיים כאשר הדתיים חס וחלילה אינם חלק מהמחלקה החילונית שלנו.

בבוקר התחילו הפריבילגיות, מחלקה אחת, הדתית, קיבלה 55 דקות זמן תפילה, אני בתור אדם ליברלי מאמין שיש לכבד את חופש הפולחן של כל אדם: יש כאלה שמתפללים לאלוהים ויש כאלה שמתפללים לנפש או לנשמה שלהם. גם אני רציתי להיות חופשי לפולחנים שלי, אך כיוון שאינני דתי אין לי זכות לשום פולחן, לכן בזמן שהם מתפללים אנו עושים את המטלות הפלוגתיות של כולם כולל שלהם, ז"א שאני מנקה את השירותים שבהם גם הם משתמשים, אני מנקה ומותח את האוהלים...

ביום שישי כולנו היינו אמורים לצאת הביתה ולכן צריכים לאחסן את הקיטבגים, המיזרונים והשמיכות, אבל מחלקה אחת צריכה זמן תפילה ולכן הפראיירים שעושים שלוש שנים צבא ולא 16 חודש איחסנו את של כולם.

ביום ראשון כשחזרתי נודע לנו שמחלקה אחת עושה את ליל הסדר בבית ואילו אנחנו בבסיס כיון שהם מקפידים יותר על הכשרות. זה עבר את הגבול. השנאה עלתה והציפה את כל הפלוגה כולה. מילא הקיטבגים והשירותים, אבל פסח, עד כמה אפשר להבליג?

שבועיים צעקנו תוך כדי זה שהמפקדים מנסים לשכנע אותנו שזה באמת צורך חיוני, לא שתקנו ובסוף לאחר פנייה למפקד הבסיס הם אולצו להישאר. מה שלא הבנתי בסוף זה למה, למה הם נשארו? מי שנשאר עשה שמירות ותורנויות מטבח אבל מחלקה אחת צריכה להתפלל, וכמובן שלהסתובב עם הנשק זה אסור ולכן הם היו פטורים מלשאת נשק בשבת ובחג ושוב אנחנו עשינו את כל השמירות. ביום שישי בבוקר, אחרי שיצא החג, הם קיבלו שעתים זמן תפילה משום שזה חג ולכן לא יכלו לשמור בבוקר, אבל אח"כ הם היו ילדים טובים ושמרו עד שנכנסה שבת ואז הפראיירים המשיכו לשמור...

חשבתם שזו האפליה היחידה? לא ממש. בבסיס אין שום חמץ (סיוט, אני שונא מצות), בדיקות קפדניות שבטעות לא נשאר פירור לחם בשום מקום כולל בתיקים. השקם מכר רק כשר לפסח שזה עוגיות בוטנים ופסק זמן, הכשרות מעל ומעבר. אז הבנו שלא היה כלום מאחורי המילה כשרות יתר של מחלקה אחת. עוד אפליה? בשיחת פתיחה עם הרס"פ הוגדר לכולם שאסור לשיר בשטח הפלוגה לא ריטה ולא אביב גפן פשוט אסור. חבר שלי נתפס שהוא מסתובב ושר איפה הילד וקיבל צעקות, אבל הדתיים בכל מקום שרים, בחדר אוכל לא יכולנו לדבר בגלל הרעש של השירים שלהם. תתארו לכם מה היה קורה אילו הייתי מדליק שלמה ארצי בחדר אוכל... סביר להניח שעכשיו הייתי בבסיס ולא יושב לכתוב את זה...

בקיצור אני לא יודע מה עדיף להיות בצבא, או בעצם במדינה: דתי-חופשי-מחוק או חילוני כבול לחוק. אני לא יודע מה היה מעצבן יותר: לראות אותם לא עושים כלום או לראות אותם יוצאים הביתה, וחבל שלא הזכרתי את ניסיונות ההחזרה בתשובה המוגברים.

דרך אגב אתמול קראתי בעיתון שהקימו דוכן החתמה נגד ועדת טל מול משרד רה"מ היום כשהגעתי בלי לחשוב פעמיים נסעתי במיוחד לחתום. כתב של ידיעות לא פספס את הרגע של חיל במדים חותם וישר צילם. האנשים באוהל המחאה הם שליחי מצווה של החילוניות, והחתימה שלנו זה המעט שאנו יכולים לתת, גם חתימה היא תרומה. בקיצור, מומלץ, אם אתם בסביבה תקפצו לחתום.