תורתם אומנותם

בהמה שנשחטה ונמצא ברחמה ולד בצורת אדם - האם מותר באכילה
פרה שהמליטה את העגל ישר לתוך רחמה של פרה אחרת
המכניס איבר מינו לישבן של עצמו
תינוקת שנבעלה מתחת לגיל שלוש
השואל פרה מחברו על מנת לשכב איתה
יהודי המקיים יחסי מין עם בהמה בשוגג ונכרי השוכב עם בהמה
שני גברים הישנים ערומים גב אל גב מותרים לקרוא קריאת שמע
גבר שהוציא שכבת זרע באמצעות קיסם
זרע גבר יהודי שיצא מרחם נוכריה ומרחם בהמה
עובר פרה שמת ברחם נאקה טמא או טהור
פיל שאכל נצרים והוציאם בצורת סל עם צואתו ודין תינוק שאכלו זאב והוציאו
באיזו אבן מותר לקנח את פי הטבעת בשבת

תריסר משפטים אלו הם חלק קטן מחומר הלימוד שלומדים בימינו אלה אברכי הישיבות כתורתם אומנותם. לנושא חשוב זה מוקדש מאמרנו.

* * *

מאז קום המדינה משוחררים אברכים מן השירות הצבאי בטענה "תורתם אומנותם". מספרם עלה מ-400 בהסכם שבין בן-גוריון לחזון-איש לכ-25,000 כיום - צא וחשב כמה אזרחים בריאים ושלמים בגופם ובנפשם לא שרתו את המדינה מאז הקמתה.

שחרורם של האברכים מן השירות בצבא ומימון לימודיהם נעשה על סמך הנחה, שמדובר בלימודים של נושאים תרבותיים, ערכיים, שיש בהם תכלית, חשיבות אנושית, תועלת למין האנושי או לעולם בו אנו חיים. שהרי כך הציג זאת החזון-איש לדוד בן-גוריון בשאלת המכשלה המפורסמת שלו, שאלת העגלה המלאה והעגלה הריקה. שגיאתו הראשונה של בן-גוריון הייתה קבלת הטענה, שעגלתנו ריקה. שגיאתו השנייה הייתה ההנחה, שעגלתו של החזון-איש מלאה. מלאה - כן, השאלה באילו תכנים. בן גוריון לא ידע זאת, רובנו איננו יודעים זאת, כולל מרבית חברי כנסת ישראל ושרי ממשלותיה לדורותיהם, שעד היום הם מאשרים בהצבעותיהם את המשך התמיכה בלימוד אותה הלכה, ומימון לומדיה, וכסומא בארובה מקבלים את המותג "תורתם אומנותם" כהגדרה נכונה של אותם לימודים.

היחס ללימוד התלמוד נבע ונובע מן ההנחה, שגם אם חלקים רבים בו עבר זמנם בטל קורבנם, בעיקר בשל בסיס עובדתי-מדעי שגוי, וחלקים רבים מבוססים על מערכת חוקים ארכאית, שאיננה הולמת חיי עם במדינה מודרנית, בסופו של דבר מדובר, לכאורה, בתרבות, בבסיס תרבותי של יהדות דתית, או בחוכמת-חיים של בני-אדם חכמים, הקרויים בלשוננו חז"ל - חכמינו זיכרונם לברכה.

כמותם, גם אני שגיתי בזאת - עד לאותו רגע, בו קראתי את מדור הפלפול היומי באתר דעת אמת. במדור זה מובאות משניות כלשונן ודיונים מתוך ההלכה היהודית (התלמוד) שהעסיקו את חז"ל ימים, חודשים ושנים. הדוגמאות הבודדות במאמר זה הן חלק קטן ממאות, שלא לומר אלפי סוגיות המבוססות על בורות, ידע שגוי שעבר זמנו, יצרים מיניים מוזרים (לשון המעטה) ואלימות. עם כל הבנתנו וסלחנותנו לחוסר הידע של אותה תקופה, מתקבלת תמונה מדכאת על אופיים, תכונותיהם ועיסוקם היום-יומי של מי שנחשבים עד היום כגדולי התרבות הדתית ביהדות, ושעל פיהם נקבעים פסקי הלכה של החברה הדתית-חרדית עד עצם היום הזה, ולפיהם היא חיה, נושמת ובועטת, ושלצערנו ולאסוננו נכפים על כלל החברה הישראלית, גם על אלו שאינם דתיים.

להלן תריסר דוגמאות מייצגות מאותן משניות ופסיקות הלכה, המצוטטות עם הסברים באתר דעת אמת. לשאלות ולתהיות שמעוררות דוגמאות אלה אתייחס בהמשך.

* * *

המכניס איבר מינו לישבן של עצמו (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף נה, עמוד א). שאל אחד החכמים את רב ששת: מה דין המכניס את איבר מינו לישבן של עצמו? (בלשון התלמוד: המערה בעצמו מהו?) האם הוא עובר בכך על איסור "משכב זכר"? השיבו רב ששת: מצער אתה אותי שאתה שואל דבר שלא ייתכן במציאות - הרי לא ייתכן במציאות שאדם יוכל להכניס איבר מינו לפי הטבעת של עצמו. על כך אמר רב אשי: במצב שאיבר מינו עומד וקשה אז באמת אין אפשרות טכנית להכניסו לישבן של עצמו. אך זה ייתכן כאשר איבר מינו לא עומד אלא רפוי, ולכאורה העושה כך מתחייב למעשה בפעולה אחת על שתי עבירות, משום שהוא גם הבועל וגם הנבעל לכן חייב משום שניהם. עוד הוסיף חכם זה והביע את דעתו האישית : כפי שגילוי עריות, אסור בתורה רק במקרה שהעושה אותו איבר מינו קשה ועומד, ואם הוא עושה זאת עם איבר מין רפוי הוא אינו יוצא חייב, כך הוא הדין גם במקרה שלנו. אך לדעת האומר שגם באיבר רפוי , הבא על גילוי עריות חייב, יתחייב גם במקרה שלנו.

תינוקת שנבעלה מתחת לגיל שלוש (תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף מה, עמוד א). בתוליה נקרעים ומתאחים או שאינם נקרעים כלל? - חכמים קבעו שהמקיים יחסי מין עם תינוקת עד גיל שלוש אין היחסים מוגדרים "ביאה". המשמעות המשפטית (ההלכתית) לכך היא, שאם התבצע גילוי עריות עם תינוקת (כגון אב שקיים יחסי מין עם בתו מתחת לגיל שלוש) - אין זה נידון כגילו עריות במשפחה והאב פטור מעונש. חכמים נימקו קביעה זאת כך: מעשה זה - בעילת תינוקת מתחת לגיל שלוש - נחשב "כנותן אצבע בעין" כלומר, היא תישאר עדיין בתולה ולכן בעילה זו חסרת משמעות. "התפלפלו" התלמידים ודנו כיצד תינוקת זו נשארת בתולה לאחר שנבעלה, והעלו שתי אפשרויות: האם בגלל שתינוקת שנבעלה - בתוליה נקרעים וחוזרים ומתאחים, או שמא הסיבה לכך - משום שבתוליה אינם נקרעים כלל?... אם נסבור שמתחת לגיל שלוש בתוליה לא נקרעים, אזי הדם שיצא הוא דם הנידה (מחזור הווסת) ותהיה טמאה, אך אם נסבור שבתוליה נקרעים ומתאחים, הרי שאינה טמאת נידה והדם שיצא הוא דם בתולים (התלמוד הכריע שתינוקת מתחת לגיל שלוש בתוליה נקרעים וחוזרים ומתאחים - ראה התייחסותי בהמשך).

השואל פרה מחברו על מנת לשכב איתה (תלמוד בבלי , מסכת בבא מציעא, דף צו, עמוד א). השואל מחברו פרה ומסיבה כל שהיא מתה , חייב השואל לשלם לבעלים את עלות הפרה. אף שלא הייתה רשלנות מצד השואל, חייב לשלם היות והשואל נהנה בחינם מרכוש המשאיל. שואל חכם אחד: מה הדין אם שאל אדם פרה כדי לקיים אתה יחסי מין, ומתה הפרה ברשותו, האם חייב לשלם או פטור? ומה הם צדדי הספק? מצד אחד, השואל שאל פרה לצורך נדיר ולא רגיל (לבעול פרה) ובמקרה כזה השואל צריך להיות פטור. מצד אחר, היות ובדרך כלל השואל פרה לצורכי שימוש והנאה בחינם, הרי גם השואל פרה כדי לקיים יחסי מין עמה הוא נהנה מזה.

יהודי המקיים יחסי מין עם בהמה בשוגג ונכרי השוכב עם בהמה... (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דפים נד עמוד א - נה עמוד ב). שאלו התלמידים את החכם, רב ששת שמו: מה הדין כאשר נכרי בעל את הבהמה, הרי במקרה זה אמנם יש תקלה (גם נכרים דינם מוות אם שכבו עם בהמה) אך קלון אין כאן, משום שדרכם של נכרים לבעול בהמות ואינם מתביישים בכך. השיב רב ששת שמספיקה סיבה אחת; שבאה תקלה על ידי הבהמה, כדי לגזור עליה דין מוות. ולכן נכרי הבא על בהמה צריך להרוג גם את הבהמה... ילד בן תשע שנים שבעל בהמה, הורגים את הבהמה. והרי במקרה זה אין תקלה (ילד מתחת לגיל 13 אינו נענש) אלא קלון בלבד, ובכל זאת הורגים את הבהמה. גם ראיה זו התלמידים דוחים בטענה: במקרה זה יש גם תקלה, שילד זה בעל בהמה במזיד והיה צריך לקבל עונש מוות, אלא שאלוהים חס עליו.

בהמה שנשחטה ונמצא ברחמה ולד בצורת אדם - האם מותר באכילה? (תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף כג, עמוד ב). אחד החכמים, רב אדא בר אהבה שמו, שאל חכם אחר, אביי שמו: בהמה שנשחטה ומצאו ברחמה ולד בצורת אדם, האם כשר הוא לאכילה? ומה הם צדדי הספק? מצד אחד, הוולד הולך אחר אמו, וכשם שהאם (הפרה) מותרת באכילה, כך גם ולדה - אף אם הוא בצורת אדם. ואין אדם דומה ליונה, שהיונה אין לה פרסות וכפות רגליים כלל. מצד אחר, סוף-סוף אין לו צורת בהמה, אלא צורת אדם, ואדם אסור באכילה. וכפי שנפסק להלכה, שאם נמצאה יונה ברחם הפרה לאחר שנשחטה, היונה אסורה באכילה, כך צריך לאסור גם ולד בצורת אדם.

פרה שהמליטה את העגל ישר לתוך רחמה של פרה אחרת (תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ע, עמוד א). מה הדין אם הרפתן הצמיד שני רחמים של פרות זו כנגד זו והמליטה האחת ישר לתוך רחמה של השנייה ואחר כך הפרה השנייה המליטתו "המלטה טבעית", האם יחול על הוולד דין בכור?

שני גברים הישנים ערומים גב אל גב מותרים לקרוא קריאת שמע (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כד, עמוד א). שני גברים הישנים ערומים במיטה אחת ופניהם זה מול זה, אסורים לקרוא קריאת שמע משום שכל אחד רואה ערוות חברו (איבר מינו). שאל חכם אחד את חברו: מה הדין אם ישנים ערומים גב אל גב, ישבן אל ישבן? תשובה: היות ופניו אינם מול איבר מינו של חברו ואינו רואה אותו מותר לקרוא קריאת שמע. הקשו ושאלו התלמידים: אבל עדיין, גם לאחר הפניית הגב, העגבות (הישבן) נוגעים אחד בחברו של השני? והשיבו שעגבות (ישבן) אינם נידונים כדבר ערווה ומותר לקרוא קריאת שמע [ תרגום זה נעשה על-פי פירוש רש"י. יש פירושים אחרים רבים שונים ומשונים והרבה דיו נשפך על סוגיה זו].

גבר שהוציא שכבת זרע באמצעות קיסם (תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף כב, עמוד א). גבר שיצאה ממנו שכבת זרע, בין אם בעת קיום יחסי מין או אוננות או בשנת לילה, הוא טמא וכדי להיטהר צריך לטבול במקווה (בזמנם היו אוכלים בטהרה). שואלים חכמי התלמוד: מה הדין אם שכבת הזרע לא נפלטה ממנו באמצעות גירוי מיני אלא הוציאה באמצעות קיסם? ומה הם צדדי הספק? בפרשנות המקרא. בתורה כתוב: "ואשר תצא ממנו שכבת זרע", מה משמעות המילה "ממנו"? מצד אחד אפשר לפרש שהמקרא הקפיד ששכבת הזרע תצא מתוך גופו מעצמה. מצד שני אפשר לפרש, שהכתוב רק ביקש לציין ששכבת הזרע תצא החוצה ואין חשיבות לדרך שבה היא יצאה, לכן גם אם הוציא בקיסם יטמא. (פוסקי ההלכה נחלקו כיצד להכריע בנידון זה).

זרע גבר יהודי שיצא מרחם נוכריה ומרחם בהמה (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף פו, עמוד ב). נוזל זרע של יהודי הוא אחד מהדברים המטמאים והנוגע בו הוא טמא, וכדי להיטהר הוא צריך לטבול במקווה. גם כאשר נוזל הזרע של גבר יהודי נפלט מאיבר המין של אישה יהודייה, לאחר שקיימו יחסי מין, עדיין בכוחו לטמא את הנוגע בו עד שלושה ימים מעת פליטתו, וגם האישה נחשבת לטמאה. חז"ל קבעו את גבול השלושה ימים משום שעד שלושה ימים זרע הגבר כשיר עדיין להפרות ולכן מטמא את הנוגע בו, אך לאחר מכן הוא מאבד את יכולתו זו. שואל על כך אחד מחכמי התלמוד: מה הדין אם יהודי קיים יחסי מין עם אישה שאינה יהודיה, והיא פלטה את נוזל הזרע לאחר שלושה ימים? - האם דווקא זרע שנמצא ברחם אישה יהודייה מתחמם, מסריח ומאבד את כושר ההפריה? שהרי בשל דאגתה של היהודייה בטורח המצוות - גופה עשוי להתחמם יותר מגופה של הגויה. או אולי בגלל שהנכרים נוהגים לאכול שקצים ורמשים אזי גם גופם מתחמם, וגורם לזרע לאבד את יכולתו להפרות בדומה לזרע שבגופה של אישה יהודייה? ממשיך אותו חכם ושואל: ומהו הדין של נוזל הזרע של יהודי ששכב עם בהמה? עד מתי זרעו הנפלט מרחם הבהמה מטמא את האדם הנוגע בו - האם עד שלושה ימים כדין רחם יהודייה או שמא גם לאחר שלושה ימים, היות ולאישה יש פרוזדור (נרתיק) היא גורמת לזרע לאבד מכושרו להוליד, לעומת הבהמה, שאין לה פרוזדור, ואינה גורמת לזרע להתקלקל?

עובר פרה שמת ברחם נאקה טמא או טהור (תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ע, עמוד ב). פרה הנמצאת ברחם נאקה (נקבת הגמל) לא תטמא' משום שנמצאת בהמה בעלת 8 רגליים (פרה) ברחם של חיה בעלת 4 רגליים (גמל). תשובה: לומדים מריבוי הכתוב: " וכל הולך" מהמילה "כל" משמע גם מקרה דלעיל. עוד המשיכו התלמידים לשאול, מה הדין בעובר פרה שפרסותיו מחוברות וקלוטות ברחם פרה שפרסותיה מחוברות וקלוטות, וכך נמצא עובר בעל 4 רגליים בתוך רחם בהמה בעלת 4 רגליים. עוד המשיך לשאול, חכם אחד, רב אחד בוי בר אמי שמו, לשיטת הלימוד דלעיל , שעושים הבחנה בין 4 רגליים ל-8 רגליים ניתן להסיק שעובר חזיר (שפרסותיו שסועות כפרה) הנמצא ברחם החזירה יהיה טהור, שהרי עובר בעל 8 רגליים נמצא בתוך רחם של חיה בעלת 8 רגליים, ודין זה לא יעלה על הדעת. לכן דחו התלמידים את כל הלימוד דלעיל וניסו לתת טעם אחר.

פיל שאכל נצרים והוציאם בצורת סל עם צואתו ודין תינוק שאכלו זאב והוציאו (תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף סט, עמודים א - ב). שאל אחד החכמים, רמי בר-חמא שמו: פיל שאכל נצרים והוציאם בצורת סל עם צואתו - האם הסל טמא או טהור?... התלמידים מנסים להכריע התלבטות זו ממעשה שהיה וכך היה: זאבים טרפו שני תינוקות בעבר הירדן, אכלום, ולאחר שעבר זמן העיכול עשו צורכיהם, שבו היה בשר התינוקות המעוכל, ושאלו האם צואת הזאב (בשר התינוקות המעוכל) טמאה או טהורה? וחכמים קבעו טהור! ממעשה זה הסיקו התלמידים, שהעיכול מבטל את הנצרים והופכם לגללים, כלומר סל הנצרים צריך להיות טהור... גם ראיה זו נדחתה בטענה שאין להקיש מעצמות לנצרים; עצמות קשות הן ואינן משנות את צורתן בעיכול כלל - עצמות בלע עצמות הוציא. בניגוד לנצרים שהעיכול שינה אותם במקצת.

באיזו אבן מותר לקנח את פי הטבעת בשבת? (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף פא, עמוד א). אם אדם נזקק לעשות את צרכיו, ומן הסתם צריך לקנח את צואתו מפי הטבעת (דרכם היה לקנח את פי הטבעת באבנים) מותר לו לטלטל עד שלוש אבנים בלבד, הראויות בצורתן לקנח את פי הטבעת. נחלקו חכמים על גודל האבנים המותרות בטלטול לקינוח פי הטבעת; יש האומר שגודל האבנים המותרות צריך להיות גודל זית, אגוז ויש האומר גודל ביצה. הוסיף חכם אחר, רבי ינאי שמו, שההגבלה לקחת שלוש אבנים בלבד לקינוח פי הטבעת, היא רק אם אדם מתפנה לצרכיו במקום שאינו מיועד לעשות צרכים... השיבו התלמידים כמה אפשרויות המתירות לקנח באבן שקינח בה חברו, מבלי שיצאו לו טחורים: צואת חברו כבר התייבשה באבן, או שקינח בצד הנקי של האבן, או שהצואה הנמצאת על האבן היא שלו מקינוח קודם. עוד הוסיף ושאל חכם אחד, אביי שמו, את רב יוסף: מה הדין אם ירדו גשמים על האבן עם סימני הקינוח, וניקו את הצואה הדבוקה בה, האם מותר לטלטלה או אסור, ומה הם צדדי הספק? מצד אחד היו באבן סימני קינוח שייחדו את האבן לשימוש, מצד אחר הסימנים הוסרו, ובכך מבטל את ייחודה לקינוח. השיבו רב יוסף: אם רישום הצואה עדיין נראה וניכר מותר.

* * *

סוגיות אלו של דין בעילת תינוקת בת שלוש, דין הכנסת אבר המין לעכוז העצמי או הוצאת זרע לבטלה באמצעות קיסם ורבות אחרות - היו נותרות למשמורת בארכיוני ההיסטוריה, אולי כמודלים לתרגילי חשיבה פיקנטיים, אלמלא העובדה שהן מהוות את העיסוק הרוחני הבלעדי של מאות אלפי צעירים ובוגרים בימינו. גם עובדה זאת לא אמורה הייתה להטרידנו, שכן רבים הם עיסוקי ההבל שבני אדם עוסקים בהם מרצונם החופשי ברחבי תבל. אלא שכאן עיסוק זה חייב להטרידנו: מסכת נידה, מסכת חולין, מסכת סנהדרין, מסכת בבא מציעא, מסכת ברכות, מסכת שבת, מסכת מנחות, מסכת כתובות, מסכת בבא קמא, מסכת מכות, ועוד, ועוד - הן מ"מסכתות הקודש" של ההלכה היהודית, אותן לומדים ומשננים יום-יום, שנה שנה, מאות אלפי אברכים, כשלמטרה זו בלבד הם מקבלים פטור רשמי ממדינת ישראל מן השירות בצבא, ולימודיהם ממומנים על ידי המדינה, קרי - על ידי כל אזרח משלם-מסים.

"תורתם אומנותם" כוללת, בין השאר, עיסוק מתמיד וחוזר בענייני מין, שע"פ הנורמות והמוסר של ימינו הוא מלווה בדמיון חולני. האם דיון באדם המכניס את איבר מינו לעכוזו הוא שפוי? האם מעשה של גבר המוציא זרע מעצמו ע"י קיסם ראוי להיקרא "חומר לימוד"? אשר לסוגיית התינוקת שנבעלה מתחת לגיל שלוש לא דנו חז"ל בשאלת העונש אותו יש להטיל על הפושע שאנס ילדה בת שלוש, או איזה טיפול יש לתת לתינוקת ולמשפחתה. כל מה שעניין אותם היה אך ורק האם בתוליה נקרעו, והאם היא טמאה... העמדת ה"טומאה" בראש סולם העדיפויות בהתייחסותו של הגבר החרדי לאישה (כולל אשתו) שנאנסה נמשך עד ימינו. חיים נחמן ביאליק, משוררנו הלאומי, לעג לבעלים שנשותיהם נאנסו בפרעות קישינוב ב-1903, ובשירו "בעיר ההרגה", כתב:

"... והגיחו בעליהן מחורם ורצו בית-אלוהים וברכו על הנסים שם אל ישעם ומשגבם; והכוהנים שבהם יצאו וישאלו את רבם: רבי! אשתי מה היא? מתרת או אסורה? והכל ישוב למנהגו, והכל יחזר לשורה ..."

"תורתם אומנותם" הינו מושג הכולל, בין השאר, גם עיסוק מתמיד, נשנה וחוזר במצבים בלתי אפשריים, או נדירים וחריגים באופן משמעותי, או שלאור הידע המדעי של ימינו סיווגם הוא בתחום הבורות: כלום יעלה על הדעת שייתכן מצב בו פרה תמליט עגל ישר לתוך רחמה של פרה אחרת - או כלשון הכתוב "וכן מה הדין אם הרפתן הצמיד שני רחמים של פרות זו כנגד זו והמליטה האחת ישר לתוך רחמה של השנייה ואחר כך הפרה השנייה המליטתו "המלטה טבעית"? בשום מקום לא נשאלה השאלה האם הליך כזה אפשרי מבחינה מעשית, ואף חכם לא העלה ספק לגבי האפשרות שניתן להחזיר ולד של פרה חזרה לרחם, ועוד של פרה אחרת, או לגבי המצג שבו ייוולד העובר בשנית. מה שעניין אותם היה - "האם יחול על הוולד דין בכור?". או בסוגיה אחרת, האם יכול להתקיים מצב בו יימצא עובר פרה ברחם של נאקה? שאלה זו לא עלתה במוחם של חז"ל. לדידם כל מה שחשוב הוא, האם אותו עובר טמא או טהור...

אין ספק שקיימים בגמרא גם נושאים רציניים, אלא שלא זו השאלה. גם שאלת זכותם של אברכים ללמוד מה שהם לומדים כיום איננה השאלה, שכן זו זכותו של כל אדם ללמוד כל נושא שנפשו חושקת. השאלה היא האם מוצדק שמדינת ישראל ואזרחיה משלמי-המסים ומשרתי-הצבא על חשבון זמנם וכיסם יפטרו צעירים אלו מחובת השירות בצבא למען ילמדו את החומר שמקצתו נחשפה בפנינו ע"י אתר דעת אמת, והאם מוצדק שהמדינה, במימון אזרחיה, תמשיך לממן את חייהם ולימודיהם אלה של אותם אברכים. שאלה זו היא משמעותית שבעתיים כל עוד אין המדינה מממנת על חשבון אזרחיה לימודים גבוהים של כלל תלמידי המדינה (סטודנטים), בכל תחומי המדע, הטכנולוגיה המתקדמת, הרוח והאמנות, הדרושים כאוויר לנשימתה של התרבות האנושית המודרנית, והחיוניים כל-כך לנו, כחברה במדינת ישראל.

חובה מוטלת אפוא על חברי-כנסת ישראל וממשלת ישראל לבטל את הפטור, וודאי את התמיכה הכלכלית המוענקת לאברכים בגין לימודים שכאלה.