גיוס בני הישיבות - סקירה היסטורית

סקירה זו תפורסם במסגרת עיתון מיוחד בנושא גיוס בני הישיבות, שיצא לאור בקרוב על-ידי "קול הרוב הדומם" וארגוני חופש נוספים.

פקודת צבא הגנה לישראל תש"ח 1948 הטילה חובת גיוס לשירות הבטחון על כלל אזרחי המדינה.

מיד עם הקמתו של צה"ל התעוררה בעיית גיוסם של תלמידי הישיבות. בלחצם של החוגים החרדיים שוכנע שר הבטחון דאז, ראש הממשלה דוד בן גוריון, לאפשר לתלמידי ישיבות דחייה עד סיום לימודיהם.

בן גוריון הושפע בזמנו בעיקר מן הטיעון כי שואת יהודי אירופה גרמה לאובדנן של שושלות רבות של רבנים וחורבנן של חצרות שלמות של חסידים ולפיכך ראוי כי מדינת ישראל תאפשר הקמתן מחדש של הישיבות ותעודד לימוד התורה בהן.

לנגד עיניה של המנהיגות של החוגים החרדים עמדה, מעבר לנימוק האמור, גם החרדה מפני השירות הצבאי וסכנותיו כמו גם הידיעה כי בצה"ל של אותן שנים קשה היה לשמור על אורח חיים דתי-חרדי. (למרות שאחד מן החוקים הראשונים שנחקקו היה פקודת מאכל כשר לחיילים תש"ט 1948).

הדחייה של השירות הצבאי לתלמידי הישיבות שהסתיימה בד"כ בפטור (עם הגיעו של התלמיד לגיל שאינו מחייב גיוס) התנהלה באופן בלתי מסודר במשך 20 שנה. בשנת 1968 הנושא עוגן בהחלטת ועדת שרים אשר הגבילה את מספר תלמידי הישיבות ששירותם נדחה ל- 800 איש.

בשנת 1977 בוטלה המכסה, על פי החלטתה של ממשלת ישראל בראשותו של מנחם בגין, ומשלב זה ואילך לא היתה מניעה להעניק הדחייה לכל תלמיד ישיבה שרצה בכך. ואכן ממכסה של 800 עלה המספר בהדרגה לכ- 30,000 המצויים כיום בסטטוס של "תורתם אומנותם".

בשנת 1986 נעשה נסיון ראשון לתקוף את הסדר דחיית השירות לתלמידי הישיבות "שתורתם אמונתם", אך העתירה נדחתה בעילות סף.

החל משנות ה- 90 המוקדמות נשמעו קריאות רבות כנגד הפטור לתלמידי הישיבות, ונסיונות ספורים לשנות את ההסדר. ועדות אחדות, כמו למשל ועדת ישראלי, בראשות חיים ישראלי - עוזרו של שר הביטחון, דנו בהסדר הדחיה והפטור אך כולן הסתפקו באישור ההסדר הקיים.

לכאורה היה ההסדר הקיים מעוגן בסעיף 36 לחוק שירות הביטחון [נוסח משולב], התשמ"ו - 1986 אשר הסמיך את שר הביטחון לפטור או לדחות גיוסו של מיועד לשירות ביטחון, מטעמים שנקבעו בחוק. אבל לא ברור היה אם סמכות זו מאפשרת גם את הדחיה ובעקבותיה הפטור הגורף שניתן לתלמידי הישיבות.

בשנת 1998 דן בית המשפט העליון בשבתו כבית דין גבוה לצדק בשתי עתירות שהוגשו לו נגד שר הביטחון בנושא גיוס בני הישיבות. האחת (בג"צ 3267/97) הוגשה על ידי חברי הכנסת רובינשטיין, אורון ואחרים והשניה (בג"צ 98 / 715) הוגשה על ידי עו"ד רסלר, אגודת הסטודנטים החדשה של אוניברסיטת תל-אביב, 15,604 סטודנטים ו-1,100 תלמידי תיכון מכל הארץ. לאור חשיבות הנושא נידונו העתירות בפני הרכב של 11 שופטים.

בהחלטה, שנכתבה בידי נשיא בית המשפט פרופ' אהרון ברק, קבע בית המשפט כי שר הביטחון פועל בענין דחיית השירות של בחורי ישיבה ש"תורתם אומנותם" על פי הכרעה עקרונית שהסמכות לקביעתה היא בידי הכנסת.

ההכרעה שניתנה בחודש דצמבר 1998 העניקה לכנסת ארכה של שנה לביטול ההסדר הקיים ולהכנת מסגרות חדשות הנדרשות לכך. לצורך כך מונתה ועדה בראשות השופט העליון בדימוס צבי טל אשר אמורה היתה להמליץ על השינוי הרצוי בגיוסם של תלמידי הישיבות.

בעדותו בפני הועדה הבהיר אלוף יהודה שגב, ראש אגף כח אדם במטכ"ל כי מן הנתונים שהציג לוועדה עולה שגיוסם של בני הישיבות לצה"ל יאפשר לקצר את שירות החובה לגברים בארבעה חדשים, להקדים את גיל הפטור ממילואים, ולהפחית בחצי את תדירות הזימון של אנשי המילואים לתעסוקה מבצעית.

ככל הידוע אין הוועדה עומדת להמליץ על גיוסם של בחורי הישיבות לשירות מלא בצה"ל. עם זאת לא ברור אם המלצותיה של הוועדה תאומצנה על ידי הממשלה, כיוזמת חקיקה, או על ידי הכנסת.

ראוי גם לזכור כי למרות שכל אחד עשר השופטים הצטרפו לדעתו של פרופ' ברק, טרח כבוד השופט מ. חשין להוסיף (וכב' השופטת ט. שטרסברג-כהן הצטרפה להערתו) כי לא ברור שאף חוק של הכנסת יש בו די כדי לשחרר את בחורי הישיבות משירות צבאי, תוך רמז גלוי לעמדתו בנושא המהותי לפיה יש להחיל חובת השירות הצבאי גם על בחורי הישיבות.