|
7.12.2003
ע.ל.ה.-חופש (ע"ר)
עמותה מס' 58-000083335
ת"ד 65227 תל-אביב 61652
www.hofesh.org.il
לכבוד: מנהלת בית הספר הממלכתי [השם והכתובת שמורים במערכת]
ג.נ.,
אנו
מצרפים תגובות של שניים מחברי העמותה שלנו לתשובתך מיום 17.11.2003.
תשובתו של [השם שמור במערכת] – יו"ר העמותה:
אני
חייב להודות שהופתעתי בכמה מישורים מתשובתך אלינו.
ראשית,
הופתעתי לטובה מעצם מתן התשובה ומהירות הגעתה. יש לנו ניסיון רע מהעבר עם גורמים
אלה ואחרים, איתם עמדנו בהתכתבות. במקרים רבים לא טורחים רשויות ומוסדות שונים
לענות כלל לפונים אליהם, ובמקרים רבים אחרים מגיעה התשובה באיחור של שבועות ואף
חדשים.
שנית,
הופתעתי לטובה מרשימת התפוצה אליה הפנית את התכתבותנו. במובן מסוים "חסכת
מאיתנו עבודה" בהפצה זאת. אם כי ברוח אותה רשימת תפוצה, יש מקום אולי ליידע
גם את וועדת החינוך של הכנסת בנושא.
עם
זאת, אינני שלם עם תוכן תשובתך, ואנסה לנסח בקצרה את הערותי:
א. קיימת אבחנה חדה וברורה בין "כיבוד"
ספר ומורשת, לבין קיום פולחנים וכפייתם. "כיבוד" ספר אין פירושו החתמת
התלמיד על נישוק הספר, ו-"כיבוד" מורשת אין פירושו מתן הוראות לתלמיד
לציית באופן עיוור לצוויה. נהפוך הוא - החתמה סמכותית והוראות שכאלה רק נוטלים
לדעתי את אלמנט הכבוד מתוך הפן החינוכי הקשור בספר ובמורשת.
ב. אין עוררין על "חשיבותו" של ספר
התנ"ך, אך השימוש המודגש במושג "ספר הספרים" בהקשר זה נראה דמגוגי
במעט. האם "שיר השירים" ראוי ליחס מיוחד בשל הכינוי שקיבל? נקודה זו
עקרונית במיוחד לאור מטרתו של בית הספר המתבטאת בשמו "בית הספר הממלכתי
למדעים". אינני רוצה להיכנס לויכוח הפילוסופי שהזכרת, האם "התנ"ך
שמר עלינו". על רבים מקרובי שנספו בשואה הוא לא שמר.
אינני
נכנס לדירוג חשיבותם של ספרים, ובפרט אינני מודע לקריטריונים מדעיים כלשהם על-פיהם
נקבע שהתנ"ך "חשוב" יותר או פחות מספרים אחרים. אינני סובר גם
שחשיבותם של ספרים צריכה להיות קשורה לפולחנים המועברים לתלמיד בהקשר לטיפול בהם.
קשה להשתחרר מהקשר הנוצר במוחותיהם של תלמידים רכים, בין הצורך כביכול לנשק דבר מה
ולהניחו מעל דברים אחרים, לבין הענקת תכונות "מיסטיות" ויצירת פחד
לא-רציונלי מנושאים הקשורים בו. אני בטוח שאת מודעת לנקודה חינוכית חשובה זו, שיש
לה השלכה עצומה על המשך תפיסת חייו של התלמיד.
ג. אני שמח על קיומה של ספריה גדולה בבית הספר.
אני גם מקווה שהיא מכילה ספרים מדעיים אובייקטיביים המצדיקים את שמו של בית הספר,
ואשר עוסקים גם במחקר וביקורת המקרא, ובענפים מדעיים ש-"ספר הספרים"
טוען לאי-קיומם, כגון מוצא המינים והאבולוציה, אסטרונומיה, גיאולוגיה של כדור הארץ
ועוד.
ד. תמוהה בעיני העובדה ששיעור התנ"ך, אשר את
עצמך תיארת את חשיבותו, מועבר (לדברייך) על-ידי "בנות השרות הלאומי". מה
הכשרתן הפדגוגית של המורות במקצוע חשוב זה, ועד כמה הן מכירות את הנושאים המדעיים
הנ"ל הקשורים באופן ישיר למקצוע זה? או את ההשלכות הפסיכולוגיות של כל נושאי
"הנישוק" ו- "מיון הספרים בערימה"? והרי את עצמך רמזת בתשובתך
על דתיותן של מעבירות השיעור – הכיצד יכולה מורה דתיה ללמד באופן מאוזן ובלתי מוטה
מקצוע כה חשוב כתנ"ך?
בברכה,
[השם שמור במערכת]
יו"ר העמותה
תשובתה של [השם שמור במערכת] – חברת העמותה:
1.
הכנסת "תחום דעת" חדש למערכת השעות:
(א)
השאלה היא אם לאורך כל שנות הלימוד עושים "שיעורי מוכנות" לקראת הכנסתם
של תחומי הדעת השונים. למשל: האם בית ספר המתקרא
"ביה"ס הממלכתי למדעים" אכן מקדיש שעות מוכנות להכנסת
ה"מדעים" (למשל: הוראת חשבון, טבע וכו') לתוכניות הלימודים;
(ב)
מהן הפרופורציות בין מספר שיעורי המדעים של ביה"ס למדעים בכל שנותיו,
לבין השיעורים בתחומים ההומניסטיים (עברית, תנ"ך, תושב"ע, הוראת סידור
תפילה, לשון, ספרות, אמנות).
2.
חמור ביותר בעיני ששיעורי המוכנות אינם נלמדים ע"י המורות של ביה"ס, אלא
בידי "בנות שירות לאומי" של המרכז לתרבות תורנית, שהן, כידוע,
בנות דתיות, ודרך ההוראה שלהן היא הדרך היחידה שהן מכירות, והיא בעלת
אוריינטציה דתית.
(א)
מאחר שהגדרת דיסציפלינה זו כ"תחום דעת", ומאחר שהוראת תנ"ך
באוריינטציה דתית אינה ידע אובייקטיבי אלא גם מעצב השקפת-עולם - בעיקר בגיל רך כל
כך - אין שום הצדקה לכך, שילדים החיים ומתחנכים בבית חופשי יקבלו לימודי
תנ"ך מפי אנשים דתיים, ברוח הסותרת את החינוך שהם מקבלים בבית. הדבר
בהחלט עלול ליצור קרע בלב הילדים בין שני העולמות, שהם, לעתים, מנוגדים זה לזה.
למשל, לגבי האופנים השונים של שמירת השבת.
(ב)
אולי זול יותר למערכת החינוך ככלל ולביה"ס בפרט "להרוויח" שעות
הוראה זולות של בנות חסרות הכשרה מקצועית להוראה, על חשבון מורות מקצועיות
ומיומנות, אבל לטווח ארוך המחיר יקר מאד. חשוב לציין, שזרעי השקפת-עולם דתית
הנזרעים בגיל זה עתידים לנבוט - בניגוד לרצון ההורים - בתקופה מאוחרת יותר,
כשילדיהם יחליטו בעקבות זאת לחזור בתשובה,
להתנתק ממשפחותיהם ולהפנות עורף לתרבות הממלכתית ולמדעים, בשמם נשלחו לבי"ס
זה דווקא. זוהי הפרת אמון של הורים, שלא בחרו לילדיהם בי"ס דתי אלא
ממלכתי-כללי!
3.
כבר צויין לעיל (סעיף 1ב) שיש חשיבות לפרופורציה שבין תחומי הדעת השונים. מאחר שסל
המקצועות מוגבל ומקוצץ, ומאחר שאין די תקציבים להקניית ערכים אנושיים חשובים
אחרים, כגון: חינוך לדמוקרטיה, לשוויון, לשלום, לפיתוח אמנויות (מוסיקה, תיאטרון,
ציור ופיסול וכו'), לשמירת הטבע ואיכות הסביבה, ואפילו מדעים - כולל מדעי החברה
(הנלמדים היום בבתי-ספר יסודיים בכל מדינות התרבות המערבית), ובכן - אם אין
תקציבים לכל אלה, אין שום הצדקה להפנות את המשאבים
הדלים לתגבור לימודי הדת היהודית ברוח אורתודוכסית, שאיננה פלורליסטית (בכוונה
איננו אומרים "יהדות", כי היהדות פנים רבות לה, והיא, בעינינו, כוללת גם
תרבות יהודית בת-ימינו אלה לגווניה, ציונות
ופלורליזם).
4. חס וחלילה אם התנ"ך
על מכלול דמויותיו וציווייו ישמש, כדבריך, "מודל
לחיקוי". יש בתנ"ך, כולל בסיפורי התורה, אין-ספור מעשי עוול ורשע,
אכזריות וקנאות דתית, שראוי שיילמדו כיצד לא לנהוג לפיהם, בוודאי לא כמודל לחיקוי:
העוול של הפקרת הגר וישמעאל למות במדבר; נכונותו של אברהם להפקיר למוות את שני
בניו, ישמעאל ויצחק, כשאת יצחק היה מוכן לשחוט במצוות האל במו-ידיו; רצח חפים מפשע - כל בכורי מצרים כעונש מאלוהים על קשיחות לב
מלכם; רצח זמרי וכזבי בידי פנחס ללא משפט, ושחרורו
מעונש, תוך קבלת פרס על פשעו – כהונת-עולם; רצח נבזי של בני שכם בידי שמעון
ולוי והפרס שקבלו בני שבט לוי לדורותיהם על פשעם זה; הוראות לרציחה מפורשת של
אתיאיסטים יהודים (דברים פרק י"ג); רצח 24,000 בני
העם בידי אלוהים כעונש על הפרת צו בידי דוד מלכם; רצח 42 ילדים על שעלבו בנביא
אלישע, וכל אלו הם רק מעט משלל הפשעים ומעשי העוול המסופרים בתנ"ך. הזהו
המודל לחיקוי שאנו מבקשים להנחיל לתלמידים - ילדי ישראל בימינו אלה?
5. גם
אנחנו רוצים לחנך ברוח מורשת-ישראל, אבל לא פחות מזאת - גם ברוח אנושית, ולכן גם
לא לקבל דברים כדי לחקותם, אלא ברוח שונה: ביקורתית וסלקטיבית, לאור ערכים
רלבנטיים גם לימינו, ולא רק ברוח אורתודוכסית. יש לעמנו מורשת נפלאה שראוי ללמדה,
כולל חלקים מהתנ"ך, בעיקר מספרי הנביאים, הלוחמים לצדק ובוחלים בזבח, וברוחם
ראוי לחנך את ילדינו לאור התנ"ך כמקור השראה ולא כמקור לחיקוי.
6. תלמיד
חייב לכבד כל ספר, לא רק את ספר התנ"ך, ואת ההוראה לשמור על הספר, לא
לקשקש עליו, לא ללכלכו ולא לקמטו, או להניחו במקום מסודר ולהרימו כשהוא נופל - זאת
חייבים להחיל על כל ספר באשר הוא. אין שום צידוק להוראה בדבר הנחת ספר החומש מעל
לכל הספרים האחרים! יש כאן מרוח ההתנשאות הדתית הפסולה והגזענית, הרואה את היהודי
מורם מעל כל בני העמים האחרים, ואת התרבות היהודית כנישאת מעל לכל התרבויות . לא
זאת יש ללמד בבית ספר למדעים! על התלמיד ללמוד לכבד ספר ככלי המכיל ידע וערכים,
ולא כאביזר שיש בו מרכיב מיסטי כמו "קדושה". בית ספרך הוא בית ספר
ממלכתי כללי, לא תלמוד תורה של המגזר החרדי!
7.
הכבוד לספר התנ"ך יושג בלימוד חלקיו הראויים, האנושיים, תוך הצגה אמיצה ודיון
חופשי ופתוח גם בחלקיו הלא-ראויים, הלא-אנושיים, הבלתי-חוקיים בעליל. את ההוראה
לנשק את החומש מיד לאחר שנפל חובה לבטל, ולא, כדבריך - "יתכן כי ניתן היה להוריד את המילה 'מתחייב' או
'נשיקה' מדף ההוראות".
אין כאן שום אולי ולא "יתכן". אין מקום לביטויי פולחן מסוג זה בבית ספר
ממלכתי-כללי, המתיימר להיות גם בית ספר למדעים!
8. למשפט שלך "בל נשכח: אנו יהודים בארץ ישראל" אין שום
קשר להוראת החומש ברוח דתית-אורתודוכסית בבית ספר כשלך, בוודאי לא אף לאחת מן
ההוראות בדף הנדון, אשר כולו פולחן דתי שמקומו איננו בבית ספר ממלכתי-כללי.
בעינינו היהדות היא תרבות ולא רק דת.
9. המשפט שציטטת אודות התיאוריה הדתית מי שמר על מי הוא במקור
"יותר מששמר עם ישראל על השבת, שמרה השבת על עם ישראל"... ועל כך כבר נשפכו נהרות של דיו, שכן לא השבת היא ששמרה עלינו, אלא אנחנו - בני העם היהודי,
התעקשנו לשמור עליה, ולא אחת שילמנו על כך גם בחיינו. לכן - השבת במתכונתה
הפולחנית אמנם שרדה, כי שמרנו עליה, אבל העם היהודי נותר כמיעוט מבוטל, כמעט כפי
שהיה בתחילת הספירה, כיוון שלא היה מי שישמור עליו, לדעתנו…
בברכה,
[השם שמור במערכת]
חברת העמותה
העתקים:
מנכ"לית משרד החינוך – הגב'
רונית תירוש
יו"ר ועדת החינוך והתרבות של
הכנסת – ח"כ אילן שלגי
|
אינדקס המאמרים
לגירסת הדפסה
