משקיעים בעזרת השם

מאמר זה פורסם בחודש אוגוסט באתר הקיבוצים באינטרנט, ומובא כאן ברשות המחבר.

משרד החינוך אחראי על שני ציבורים עם תפיסות מנוגדות * הממלכתי-כללי מחנך לחשיבה ביקורתית * הממלכתי-דתי מחנך לחשיבה פונדמנטליסטית * וכולנו שותפים * אז אל תתפלאו על התוצאות

לפני זמן מה הצטרפתי לקבוצת סטודנטים הלומדים אנתרופולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון, שיצאה לבחון את העולים לקברו של רשב"י. הייתה שם קבוצת מתנחלים דתיים שמכרה חולצות עם כיתוב "אני קונה רק מיהודים", ובתחתית החולצה "מטה 'ואהבת לרעך'". שאלתי את המתנחל הדתי כיצד מתיישבות שתי אמרות אלה, והשיבני: "ואהבת לרעך מתייחס רק ליהודים".

לימים, אספתי בטרמפ זוג תיכוניסטים דתיים. שאלתי אותם אם הם לומדים את התלמוד תוך הבאת פרשנויות ביקורתיות על התפיסה הדתית. תשובתם: "מה פתאום, אנחנו בית ספר דתי, אנחנו מאמינים שכל הכתוב בתלמוד הוא אמת לאמיתה".

משרד החינוך מחנך שני סוגי ציבור, עם תפיסות שונות ומנוגדות: הממלכתי-כללי מתחנך לחשיבה ביקורתית והממלכתי-דתי לחשיבה דתית פונדמנטליסטית. ותמיהה רבתי יש לי על רוב הציבור החילוני, שוחר החינוך הדמוקרטי והפלורליסטי, אשר, מחד, הוא תומך במוסדות חינוך דתיים ומשלם לרבנים טבין ותקילין; ומאידך - הוא מתפלץ בשומעו את דברי הבלע היוצאים מפי המחנכים הדתיים. באתר האינטרנט "הישיבה" כותב הרב זלמן מלמד (ראש ישיבת בית אל ורב היישוב, וראש ועד רבני יש"ע), המקבל משכורתו מקופת המדינה: "אם ניתנה פקודה לעבור על מצוות התורה אין כול היתר לעשות זאת (לפנות מאחז - י.י.) גם אם הדבר יגרור עונש".

אפילו קבלת חוקי מדינת ישראל על ידי הציבור הדתי נובעת מסעיף בחוקי התורה המתיר זאת. הרב אליעזר מלמד: "ככלל, יש חובה לציית לחוקי המדינה, ושני טעמים לכך, א' דינא דמלכותא דינא. ב' תקנות הקהל מחייבות את הציבור... ורק כאשר החוקים נוגדים את דיני התורה, הם בטלים, ואין לקיימם".

כל זמן שחלק מתקציב המדינה עובר למוסדות חינוך דתי שאינם מחנכים לחשיבה ביקורתית, ללא בקרה וללא דרישה כי יקבלו את חוקי היסוד של מדינת ישראל אף אם הם סותרים דברי תורה - הרי הציבור הנאור משול לזורע זרעי קוץ ודרדר בגינתו, ולאחר זמן מתפלא שיש בה קוצים.