בינינו תהום, תהום שבתהום
או
קרע המתייוונים השלם

המאמר - בשינויים  מסויימים ותחת הכותרת "קרע המתייוונים" פורסם ב"ידיעות אחרונות", 22.2.2005

הערת המערכת: בעיקרון אין אתר חופש דן בסוגיות פוליטיות, אולם התייחסותו של פרופ' אורנן למורשת הסמלים היהודיים, ושימושם-ניצולם למטרות דתיות-פוליטיות בידי יהודים דתיים במסגרת חייהם בהתנחלויות תואמת את עמדת האתר ואת השקפותיו.

הקרע המהותי הבולט לעין כעת בתוך החברה הישראלית הוא בעניין תוכנית ההינתקות, ויש לו מבע פוליטי הרה גורל: האם חיילים יסרבו לפקודת מפקדיהם? האומנם תפרוץ אש בין המחנות הפוליטיים?

הקרע הזה אינו חדש. כבר בשנים הראשונות לעצמאות נכתבו מאמרים בעיתונות ונתפרסמו בדפוס פסקי הלכה של מנהיגים דתיים ורבנים גדולי תורה, שקבעו מפורשות שלעומת חוקי הכנסת שהם "חוקים של בשר ודם", קיים בעם ישראל עוד חוק, והוא חוק אלוהי, חוק נצחי,  שלא נחקק על ידי בשר ודם, ואינו עשוי להשתנות על ידי בשר ודם. היהודי חייב לציית לחוק האלוהי, ולא לחוקי הכנסת. הרעיונות היפים על שוויון וחרויות יסוד במשטר דמוקרטי שזכו להיחקק בישראל על ידי הפרלמנט שלנו אינם ממלאים אצלם שום תפקיד.

אצלם טבועים מושגים אחרים, המעוגנים משנים קדמוניות במסורת היהודית. מי חביב במסורת היהודית מאליהו הנביא ומה עולה מהסיפור על מלחמתו ב"נביאי הבעל"? - "ויאמר אליהו להם: תיפסו את נביאי הבעל, איש אל יימלט מהם, ויתפסום. ויורידם אליהו אל נחל קישון וישחטם שם". אליהו והעם אשר איתו אינם מהססים כלל לשחוט ארבע מאות וחמישים איש החלוקים עליהם באמונתם הדתית. אם מעשי אבות סימן לבנים ברור שחיילי צה"ל הם שליחיהם של נביאי הבעל.

גם מסיפורים אחרים של המורשת היהודית יסיק המאמין ב"חוק האלוהי" מסקנות דומות. מרד המכבים התחיל כאשר ראה מתתיהו יהודי מעלה חזיר לקרבן, לבבו התחמץ, והוא התנפל עליו והרגו. היהודי הזה היה "מתייוון". עזרא הסופר קורע את בגדיו ומורט שער ראשו "כי... התערבו זרע הקודש בעמי הארצות", והוא מאלץ את העם הנתון למרותו "להוציא כל נשים והנולד מהן". זוהי תפיסה שהיא ההיפך הגמור מן האמונה בדמוקרטיה, בחירויות היסוד ובשוויון בני אדם. אנחנו, האזרחים הדוגלים בעקרונות הדמוקרטיה ובשוויון לפני החוק, המתנגדים לאפליה בגלל המוצא, העדה, המין או הדת, אנחנו בעיני "החוק האלוהי" איננו שונים מכהני הבעל, מעמי הארצות או מן המתייוונים.

יהודי שומר דת יכול לציית לחוק הכנסת רק אם חוק הכנסת אינו סותר את חוקי התורה. לכן בחברה שלנו עד כה נחקקים חוקי הכנסת בצורה זהירה, שלא יסתרו חלילה את חוקי הדת. זו הסיבה שגם חברי הכנסת הרחוקים ביותר מאמונות דתיות כיוונו תמיד הצעותיהם בהתאם לעמדות שהביעו ח"כים דתיים. התמיכה הגורפת, למשל, ב"חוק נישואים וגירושים תשי"ג - 1953" - שלפיו על הכנסת לוותר כליל על דיון מהותי בחוקי האישות ולהפקיר את האזרחים למעללי חוק שכלל לא נחקק ולא נבדק בכנסת, תמיכה זו גם מצד מפלגות כמו מפא"י ומפ"ם (בזמנן) נבעה רק מן הזהירות שלא "לפגוע" בעמדות דתיות. אפילו חוק חיוור כמו "ברית הזוגיות" שלאחרונה הוצע נמוג ונעלם.

ברור אפוא מהו הרקע ומהו המטען הרוחני שמביא "קיצונים" מן המחנה הדתי למחשבה על מרי שיתבטא בכוח הזרוע. אבל מהו המטען הרוחני של הצד האחר בקרע המתרחב והולך?

מן הצד האחר עומדים אזרחים נאמנים למדינת ישראל, שלפני זמן קצר או ארוך סיימו את לימודיהם. בית הספר חינך אותם לכאורה "לפתח יחס של כבוד לזכויות האדם, לחירויות היסוד, לערכיםדמוקרטיים, לשמירת החוק, לתרבותו ולהשקפותיו של הזולת", אבל הוא היה גם חממה להשקפות קדם-דמוקרטיות ואנטי-דמוקרטיות מובהקות. באותם בתי הספר שיננו התלמידים גם את הסיפורים על "המתייוונים", על "נביאי הבעל" ועל "הנשים הנוכריות". כי הרי החינוך הניתן בבית הספר הממלכתי בישראל מכוון לחנך אזרח שהוא גם "מכבד ... את מורשתו, את זהותו התרבותית", והמורשת והזהות התרבותית נתפסים כיהודיים-דתיים.

החברה שלנו מיוסדת על שני מקורות הסותרים זה את זה: המקור היהודי, הנובע מספרי הקודש ומן המסורת היהודית, הוא אנטי דמוקרטי בעליל ומנוגד וסותר את המקור הדמוקרטי, הנובע מן המחשבה הכלל-אנושית, הדמוקרטית, כפי שהתפתחה מאז המהפכה הצרפתית ועד ימינו. הויתור החוזר ונשנה של האזרחים החילוניים על העמדה הדמוקרטית מקורו במבוכה שעולה אצלם מן הסתירה המהותית הקיימת בחברה שלנו בין התפיסה של ישראל בתור "מדינה יהודית" ובין תפיסתה כ"מדינה דמוקרטית". הסתירה הזאת מתחילה בבית הספר ומוסיפה להתקיים במישור הרעיוני והפוליטי של הבוגרים. אבל כמו ששאל אליהו את העם בימים ההם, גם היום יש מקום לשאול: "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים?"

התשובה ברורה: יש מקום גם לסיפורי מורשת יהודיים ולסמלים עתיקים, אבל זאת רק תוך הסתייגות נחרצת מכל מה שסותר את השקפותינו הדמוקרטיות. הרי סיפור שחיטתם של ארבע מאות וחמישים איש או סיפור לבבו המתחמץ של אבי החשמונאים - אם לא תובע הסתייגות מפורשת ומקיפה מהם - לא יאפשרו לחנך ילד ל"יחס של כבוד לזכויות האדם" ולא ל"יחס של כבוד לתרבותו ולהשקפותיו של הזולת". רק אם היחס אל המורשת היהודית יהיה יחס של הסתייגות מוחלטת ממעשי הזוועה של אותם הימים, ויבהיר עד כמה העמדות הקדם-דמוקרטיות והאנטי-דמוקרטיות של ימי קדם הן היפוכן של השקפותינו כחברה מודרנית, רק אם יוקעו אלה בכל החריפות - רק אז לא יעמוד כעבור שנים חייל צה"ל מול המתנחל הדתי האלים בנפש חצויה, כשההצדקה בעיניו לשליחותו היא לא אמונה בעקרונות הדמוקרטיים אלא שיקול פוליטי הנתון לויכוח.