חילוניים בעיני דתיים ובעיני עצמם

מלחמת האזרחים, המתנהלת לפי שעה לכאורה על מי מנוחות, נערכת בין שני מחנות לא שווים בכוחם. כוחו של מחנה "אתה בחרתנו" היהודי הוא הכוח הנראה כיום בולט יותר. הוא נובע בעיקר מאמונה שהתורה שלהם הגיעה אליהם מן השמיים, ובעיני המאמינים היא אינה עומדת כלל לוויכוח. זהו חוק אלוהי, חוק נצחי, שלא נחקק על ידי בשר ודם, ואינו עשוי להשתנות על ידי בשר ודם. היהודי חייב לציית לחוק האלוהי ולא לחוקי הכנסת, לרב - ולא למפקד.

מהי תורת "אתה בחרתנו" זו? במהותה ניתן למצות אותה במשפט אחד: לא כל בני האדם שווים. ליהודי יש יותר ערך מאשר ללא-יהודי. תורת "אתה בחרתנו" איננה עוסקת רק בתיאוריה. היא מכוונת את מאמיניה לנהל אורח חיים המכוון להבחנה מלאה ומעמיקה בין יהודי ללא-יהודי. יהודי אינו יכול להיות בן זוג של לא-יהודי. יהודי לא יאכל מאכלים שהכין לא-יהודי. יהודי לא ישתה יין מבקבוק שנגע בו לא-יהודי, גם אם היין נוצר בידי יהודים והוא שמור בבקבוק חתום. סימן ההיכר שלהם ל"יהודי" הוא סימן אתני: אם נולדת לאישה יהודיה - אתה יהודי. הסימן האתני הזה חל גם על מי שנולד לאשה לא יהודיה והוא מבקש להשתייך לדת היהודית. כיצד? הגיור אינו רק קבלת הדת היהודית: עקרונית, הגיור מנתק את המתגייר ממשפחתו הביולוגית. אביו ואימו אינם נחשבים עוד לאביו ואימו, מי שהיו אחיו ואחיותיו הם עתה זרים, והמגיירים אותו מכריזים שהוא "בן אברהם", צאצא אתני ישיר של האבות המיתולוגיים של העם היהודי.

תורת "אתה בחרתנו" עומדת בסתירה מוחלטת לאמונה הדמוקרטית. המאפיין את זו ואת המשטר הדמוקרטי איננו "שלטון הנבחר על ידי הרוב", כפי שחושבים אנשי אתה בחרתנו, אלא בראש וראשונה מאפיינת אותה הנחת יסוד ברורה: החוק אחד הוא לכל בני האדם הנתונים לשלטון המשטר הדמוקרטי, וכולם שווים בזכויותיהם ובחובותיהם. גם כשבתוך החברה הדמוקרטית יש קבוצות אחדות השונות זו מזו בתכונות שונות, כגון דת או שפה, או שיש בה קבוצות ממוצא אתני שונה, החברה הדמוקרטית לא תיתן לקבוצה אחת זכויות שהיא אינה נותנת לקבוצה אחרת. במיוחד, הדמוקרטיה אינה מכירה בתכונה "הבדל אתני" כתכונה הגורמת לשינוי תחולת החוק. מדינה דמוקרטית גם אינה מתערבת בשאלת הדת שאזרחים אלה או אלה רואים עצמם שייכים אליה. בתחום זה המדינה הדמוקרטית משגיחה רק שלא יקופח בענייני דת שום אזרח שדתו אינה כשל אזרחים אחרים. "שלא יקופח" - כלומר שהחברה לא תמנע ממנו זכויות מכיוון שהוא בן דת מסוימת, אבל לא שעל יסוד דתו, למשל, יהיו לו זכויות שאין לבעלי דת אחרת.

כמו כל קבוצה חברתית שמרנית מבקש גם מחנה אתה בחרתנו להמשיך את חייו ככל האפשר בלי שינויים. אורח החיים היומיומי, התפילות, המאכלים המיוחדים, כיסוי הראש למינהו, ההיפרדות מלא-יהודים וכדומה, חשוב להם שיתקיימו בידם כדרך שאבותיהם קיימום, לכן מאורעות שהתרחשו בימי קדם נותנים השראה לאנשי מחנה זה גם בימינו, והוא שואב את כוחו מהעיקרון "מעשי אבות - סימן לבנים".

הנה לדוגמה, מתח השבועות האחרונים מעלה את החשש מפני התנגשויות דמים. הנשיא קצב, כמו אנשי שלטון ועסקני ציבור רבים אחרים, פנה בקריאה נרגשת אל ה"קיצונים" מאנשי מחנה זה ותבע מהם להיזהר, שכן במעשיהם הם עלולים לגרור אותנו למלחמת אחים. הרי, אמר הנשיא, נצטווינו על "לא תרצח", ולא ייתכן שאיש דתי יעבור על מצווה חשובה זו מעשרת הדיברות. האמת היא שפרשת "לא תרצח" הרבה יותר מורכבת, והנשיא בדבריו לא עמד עליה בשלמות.

ראו נא מי ומי הם אנשי המופת היהודיים ומה עמדתם כלפי "לא תרצח". מי חביב ונערץ מאליהו הנביא? - הרי הוא אורח קבוע במשפחה, סועד על שולחנו של כל יהודי, שותה עימו יין בסדר פסח ונענה לתפילת תינוקות ונשים. אבל מה עולה מהסיפור על מלחמתו של אליהו בנביאי הבעל? -"ויאמר אליהו להם: תיפסו את נביאי הבעל, איש אל יימלט מהם, ויתפסום. ויורידם אליהו אל נחל קישון וישחטם שם". בדרכו למעמד מכובד זה בין דמויות המופת של אנשי אתה בחרתנו עבר אליהו הנביא ארבע מאות וחמישים פעמים על אותה מצווה חשובה של עשרת הדיברות, ושחט ארבע מאות וחמישים איש מבני עמו.

איך זה ייתכן שדמות נערצת ושלמה זו ביצעה פשע דתי נורא כזה? - לכך יש תשובה ברורה: יש זמנים שבהם המצוות אינן צריכות להישמר - "עת לעשות ליהוה הפרו תורתך". אם אמנם מעשי אבות סימן לבנים - יש לתהות מה מעמדם של חיילי צה"ל הפועלים בשם הדמוקרטיה בעיני אנשי אתה בחרתנו.

דמות מופת דתית אחרת העולה מן ההיסטוריה היהודית היא דמותו של מתתיהו בן יוחנן הכהן, אבי המכבים. מעשה המופת שלו היה גם הוא רצח. רצח איש יהודי מבני המפלגה האחרת (הנקראת בפי ההיסטוריונים היהודים "מפלגת המתייוונים"). גם הוא עבר על הדיבר "לא תרצח", וגם הוא הפך לאיש מופת במעשהו זה. אכן לא היה זה רצח בכוונה תחילה, אלא רצח ספונטאני, שמבצעו לא היה בר-שליטה על מעשיו באותו רגע. למראה ההפרה החמורה שהפר האיש היהודי נוכח עיניו את מצוות האלוהים התחמץ לבבו של מתתיהו, והיה ברור לו שעליו לעשות מעשה, ככתוב "עת לעשות ליהוה הפרו תורתך".

ההיסטוריה מלאה במעשים דומים לאלה. אבל הם התרחשו לא רק בעבר, אלא גם בימינו. לכן ההיצמדות לאזהרה "לא תרצח" אינה עשויה כלל להבטיח שמעשים כאלה לא יחזרו ולא יישנו. אין צורך בהנחיה של רבנים הקוראים בשם התורה הקדושה שלא להפקיר חלקים מאדמת הקודש בידי גויים, ולא ללכת אחרי מנהיגים העושים זאת. היום יכול איזה איש מאנשי אתה בחרתנו לחוש את קול האלוהים הבוחר בו אישית ומצווהו ללכת מחר בדרכי אליהו ומתתיהו ויגאל עמיר. די לקרוא בספרים הקדושים ולהבין מי הם אלה המתקראים בימינו "חילוניים" כדי לדעת מה דין תורה כלפיהם, מה גם שהם מתיימרים להיות מנהיגי ישראל ומעיזים לפגוע באנשי אתה בחרתנו הטהורים.

אבל מה טיבו ומה כוחו של המחנה השני, מחנה הישראלים החילוניים? - לכאורה החילוניים במדינת ישראל הם אזרחים ישראלים חופשיים הגאים בשיווי הזכויות והמעמד במדינה דמוקרטית. סביר להניח שהשוויון וערכי האדם הם נשמת אפם ואין ספק שבמהותם אנשי המחנה החילוני דוגלים בהשקפת העולם הדמוקרטית, העומדת בסתירה גמורה למטען הרוחני של אנשי אתה בחרתנו.

אבל לפעמים עולה הרושם כי גם בעיניהם, המחלוקת הנוכחית על היציאה מרצועת עזה איננה נובעת מתפיסת עולם דמוקרטית מול תפיסת עולם המרימה את היהודים מעל שאר בני האדם, אלא בעיניהם היציאה מעזה דרושה בעיקר כדי לשמור על "האופי היהודי של מדינת ישראל". וכאן אין צורך לצטט מנהיגים מכובדים - על ימין ועל שמאל - האומרים זאת בפה מלא. מעולם לא העלה איש מהם אפשרות לחיים משותפים במעמד שווה לכל יושבי הארץ, לא בתחומי שליטתה של ישראל מאז 1967, אבל גם לא בתחומי הקו הירוק לפני תאריך זה ואחריו. משטר ה"מיגזרים" והפרדת האוכלוסין הנהוגה ב"ישראל הקטנה" לפי השאלה אם לפנינו יהודים או לא, שולט בנו בכל פינה. לכן לא נכון להאשים רק את המתנחלים מעבר לקו הירוק במשטר של אדונים יהודים ואוכלוסיה משועבדת. ההפרדה (מה שהיה קרוי "אפרטהייד" בדרום אפריקה) מצויה גם בתל אביב, בכפרים העבריים ובקיבוצים שבתוך הקו הירוק.

הסיבה לתפיסה מעוותת זו של הדמוקרטיה בקרב הציבור החילוני היא שאנשי המופת היהודים הם גם אנשי המופת של החילוניים! המטען הרוחני העמוק של החילוניים זהה לזה של הדתיים. מעשיו של אליהו הנביא נלמדים בבית הספר ה"חילוני" בכבוד ויקר. השנה הם היו חלק מבחינת הבגרות. "למדו וזכרו את מעשי אבותיכם, ולכו בדרכם" מצווה משרד החינוך. מעשהו של מתתיהו, הרוצח איש מבני עמו על שהפר את מצוות השם אף הוא מעשה למופת. חוקים רבים שנחקקו בישראל, הדמוקרטית, הנאורה, החתומה על מגילת זכויות האדם העולמית, הם חוקים המבדילים הלכה למעשה בין "יהודי" ו"לא-יהודי". הציבור החילוני כבר אינו שם לב לזה. לכן כשאנשי אתה בחרתנו, ובהם ילדים צעירים שאילפו אותם לגדול בתוך ההפרדה החמורה בין "יהודי" ל"לא-יהודי", פונים - כמו אנשי חומייני לפני שהפילו את השאה - אל החייל בתביעה לסרב פקודה ו"לא לבגוד בערכים המקודשים" - החייל הישראלי עומד מולם נכלם. הוא אינו מוצא אמונה אחרת בליבו, לא קדושת הדמוקרטיה, לא עקרון השוויון ולא ערכי האדם. הנימוק היחיד שבפיו כלפי מטיפי המוסר הדתיים הוא נימוק מעשי, פוליטי, על כדאיות ועל יתרונות כלכליים או מדיניים. בגלל המטען הרוחני היהודי שהושלט בחיינו, בחינוך שאנו נותנים לילדינו, בספרות ובעיתונות, ברדיו ובטלוויזיה, עומד כעת המחנה הישראלי החילוני שפל רוח, בעמדת כוח פחותה, וכאשר נשמע פה ושם קול אמת על היחס הראוי שיש להתייחס אל מחנה אתה בחרתנו - משתיקים אותו בכוח הזרוע, בהעמדה לדין ובהוקעה.

ספק אם החייל הוא באמת "חילוני". בבית הספר לא למד מעולם את האמונה החילונית, לא את תולדותיה העולמיות והמיוחדות לנו, ולא את עקרונותיה הלכה למעשה. העיתונות והתקשורת האלקטרונית הטיפו לו השכם והערב על ערכי היהדות. הוא מצווה "לכבד" את היהדות, לחוש שהוא חלק מן היהדות לפזורותיה ולדורותיה. ייתכן שחייל זה חושב את עצמו לא בראש וראשונה לבן הלאום הישראלי, שווה לשאר הישראלים. אולי אילפוהו לחוש עצמו ל"יהודי שאינו שומר מצוות", הזהה בעיקרו של דבר לבני דודו היהודים היושבים באמריקה, באוסטרליה או באיזו ארץ אירופית נאורה. אולי האמונה היהודית העתיקה, האמונה הקדם-דמוקרטית, האמונה האנטי-דמוקרטית, מחלחלת גם בו.

כוחו של מחנה "אתה בחרתנו" היהודי נובע בעיקר מאמונה שהתורה שלהם הגיעה אליהם מן השמיים, ובעיני המאמינים היא אינה עומדת כלל לוויכוח. זהו חוק אלוהי, חוק נצחי, שלא נחקק על ידי בשר ודם, ואינו עשוי להשתנות על ידי בשר ודם. היהודי חייב לציית לחוק האלוהי ולא לחוקי הכנסת, לרב ולא למפקד.

אבל זאת עלינו לדעת: לא נוכל להימלט מההכרעה האמיתית - המלחמה העומדת בשער היא לא רק על שאלה מעשית - לצאת מן הרצועה או לא לצאת. המלחמה היא על נפש הדמוקרטיה. היא תקבע לשנים ארוכות אם אנחנו מסוגלים לשמור על המשטר שבו יהיה שוויון בין האזרחים, שבו לא יתערבו כוחות אלוהיים בחיינו ושהעם בלבד יקבע את דרכו. זוהי מלחמה נגד הכוחות האנטי-דמוקרטיים, המקבלים את פקודותיהם ממקורות חוץ ומתירים גם רצח בשם הדת.