השיוויון בנטל וסדר היום הלאומי

עוזי אורנן

הויכוח על "השיוויון בנטל" עורר כיוון חדש בקרב הקהילה הדתית-חרדית, והוא - חתירה של מנהיגים בקהילה זו להיות שותפים בעיצוב דמותה של המדינה כולה. הרב אליעזר מלמד, רב הר-ברכה בשכם, מבטא זאת בבהירות: "ליטול חלק משמעותי בקביעת סדר היום הלאומי, הפוליטי והציבורי, לרבות הנהגת המדינה". והוא מפרט: שינוי סדר היום הלאומי פירושו שהמדינה לעולם לא תטיל על החרדים הוראות או פקודות שאין הם רוצים למלא. ויש לו גם נימוק שיצלצל יפה באוזני הציבור החילוני החושש תמיד מ"קרע בעם": על ידי עמדה כזאת, "רוב גדול של עם ישראל - כולל החרדים והמתנחלים - יזדהה הרבה יותר עם הצבא, כי יהיה ברור שפקודותיו אינן סותרות את ההלכה וסמכותו אינה מנסה להתחרות בסמכותה".

במסגרת הנוהג הרגיל כבר מסתמנת כאן "פשרה". אבל התביעה החדשה, שחייהם של כל המתגייסים ישונו לפי התפיסות הדתיות-חרדיות, הופכת את המאבק לסיפור אחר, גורלי ומסוכן. כי מה מציע הציבור הדתי-חרדי לציבור הכללי בישראל בגדר "שינוי סדר היום הלאומי"? תפיסת המוצא והדת של אדם קודמת אצלם לכל עקרון של שיוויון. תפיסה זו מוֹנעת "שויון זכויות חברתי ומדיני גמור בלי הבדל דת, גזע ומין". כל ההפליות של לא יהודים בישראל נובעות מהתפיסה הדתית-חרדית שהדת והמוצא הם שצריכים לקבוע את חייהם של יושבי הארץ.

יתר על כן. השיוויון המבוקש בכל דמוקרטיה אינו קיים גם בתוך היחסים הפנימיים של הקהילה היהודית. אישה יהודיה אינה שווה לגבר יהודי וקיפוחה ב"הדרת נשים" הוא רק דוגמה אחת. התפיסה היסודית היא שאישה נשואה שייכת לבעלה. אם אבי הילד שנולד לאישה נשואה הוא יהודי שאינו בעלה, הבן הנולד יוכרז "ממזר". האישה יכולה להשתחרר משייכותה לבעלה רק על ידי כתב-ויתור של הבעל עליה כעל רכושו, מה שנקרא "גט". יהודיה גם אינה רשאית להעיד, ולא למלא תפקיד של דיין.

לא זו בלבד. כללי הדמוקרטיה החלים על מדינה כמו ישראל אינם יכולים לחול על קבוצת הקהילות הנפרדות של העם היהודי, אשר היה קיים לפני שקמה הדמוקרטיה. קהילה אינה זקוקה לשיוויון, מה גם שחבריה של כל קהילה יהודית שייכים ללאום המדינה שבה הם יושבים. עקרון השיוויון מוכר להם, אבל הוא קיים או אפשרי רק במסגרת המדינה שהם שייכים אליה, ולא במסגרת הקהילה היהודית שבתוך המדינה.

האם נוכל לתת "חלק משמעותי בקביעת סדר היום הלאומי" לאלה המבשרים את ההפך משוויון? הקהילה הדתית-חרדית כבר הצליחה להשליט עלינו את ההפליות בין גבר לאישה, והמדינה אף ניסחה חוקים למנוע שיוויון בכל מה ששייך לדת היהודית. כעת באה עלינו סכנה חדשה: סכנת הסכם שייתן למנהיגי הדתיים-חרדים להשתתף בקביעת חיי המדינה. המאבק בין המימסד הדתי ובין החילוניים אסור שיסתיים היום ב"פשרה". זהו מאבק על ישראל כמדינה דמוקרטית, ונגד הפיכתה לקהילה יהודית המשליטה עלינו את העקרונות הקדם-דמוקרטיים הנושנים. רק ניצחון דמוקרטי מלא יבטיח את עתידנו כחברה שאין בה הפליות על יסוד דת, גזע ומין.