הטרגדיה של האקסיומות - הסיבה לשלילה של חקיקה דתית

"טוב"

נניח הנחת עבודה פשוטה, שניתן לסמך אותה בעובדות אמפיריות הנובעות מבחינה של ההיסטוריה האנושית, כי בני אדם חיים טוב יותר בקבוצות. ראשית, נקרא תגר על הנחת העבודה הזו. המושג טוב, כשלעצמו הוא מושג שגוי, והוא עובר כחוט השני בבסיס הטענה המרכזית שאנסה להעביר בחיבור הזה.

"טוב", מניח קיומה של תכלית ומטרה שאליה אנחנו שואפים להגיע. אלמנט "טוב", הוא אלמנט שמסייע לנו להגיע לתכלית. אלמנט "רע" הוא אלמנט שמרחיק אותנו מהתכלית או מונע אותה לחלוטין. אם כן, ניתן לקבוע כי "טוב" הוא מושג יחסי-סובייקטיבי לתכלית. על מנת לקבוע כי בני אדם חיים יותר "טוב" בקבוצות, עלינו לקבוע מהוא אותו "טוב". לצורך הדיון, ננסה להעלות פרמטרים אובייקטיביים למושג "טוב": נטען כי "טוב" הוא חיים ארוכים המאפשרים לאדם למצות עצמו, קניין אישי, זכויות אדם, טכנולוגיה מתקדמת שמקלה על החיים וכו'. כל אלו, ניתן לקבוע באופן ברור, הם תוצאה של תרבות אנושית, שהיא תוצאה של החיים של בני אדם בקבוצות גדולות - חברות. על מנת למסמר טיעון זה - נטען טענה, המבוססת בעיקר על ממצאים ארכיאולוגיים המהווים את הקונצנזוס המדעי כיום, כי בני אדם, או סוגים שונים של אבותינו הקדומים התקיימו בקבוצות קטנות כציידים לקטים במשך 5 מליון שנה [1]. השינוי המשמעותי, שניתן לתאר אותו בצורה הברורה ביותר כקפיצה בקיום האנושי, התרחש ב-15 אלף השנים האחרונות, עת התחילו בני אדם לחיות בקבוצות גדולות. העדויות הארכיאולוגיות שנאספו מראות כי בני אדם החלו לביית בעלי חיים וצמחים ונטשו את אורח החיים של ציידים-לקטים בסביבות שנת 12 אלף לפנה"ס [2]. ביות הצמחים ובעלי החיים דרש התמחות ויצר עודפים. עודפים והתמחות הובילו למסחר וליצירה של מעמדות - איכרים, פועלים, סוחרים, לוחמים-שומרים. על מנת להתמודד עם השינוי הוקמו חברות שונות - איגודים אנושיים שונים שהם הבסיס לחיים אנושים במשותף. די רק לבחון את עקומת הטכנולוגיה האנושית, שנשארה בלתי מתפתחת וקבועה במשך מאות אלפי שנים, עם התקדמויות מועטות בלבד למול הקפיצה, כמו שתארתי אותה, הקוונטית, ברמת הטכנולוגיה וכפועל יוצא ברמת החיים של בני אדם ב-10 אלפי השנים האחרונות. קפיצה זו, ניתן לייחס, והיא מקבילה ונושקת באופן מלא, להתאגדות של בני אדם בקבוצות גדולות, שאפשרו ביטחון, כלכלה ומדע. אין מקום לדיון כרגע, מה גרם לקפיצה, האם זה ביות בעלי החיים והצמחים שגרר את ההתקבצות, או להיפך.

קל לנו, כבני אדם מודרנים החיים בעידן הנוכחי לטעון כי חיים ארוכים, מדע, רפואה וטכנולוגיה הם "טובים". אבל נזכור כי על מנת להגדירם כטובים, עלינו לקבוע את התכלית. מחד, אנחנו יכולים לקבוע תכלית סוביקטיבית-יחסית והיא: שבני האדם החיים בעולם המודרני יחיו בצורה נעימה שתעניק להם אושר. אושר, הוא המונח הסובייקטיבי מכולם. נרחיב את הטענה - נקבע כהנחת עובדה (שנדון בה בקצרה בהמשך) שאין תכלית לקיום האנושי. על כן, לטעון שהדרך שבה אנחנו חיים את החיים עכשיו היא "טובה" או "נכונה", זו טענה שהיא בלתי ניתנת להוכחה - אקסיומה. הרי כיצד ניתן להסביר מהי המשמעות של בני אדם, מהי מטרתם בעולם ? טבעוניים, או אנשים שמאמינים ב"חזרה לטבע", יטענו כי האדם המודרני לא מסוגל להיות באמת מאושר בהיותו מוקף במפלצות בטון ופלדה, שרק חזרה לשורשים האנושיים והחייתיים שלנו תגרום לנו להיות באמת מאושרים. אנשי איכות הסביבה יטענו, בפרספקטיבה גלובלית על-אנושית, המודאגת ממצבו של כדור הארץ, כי החיים הטובים שאנחנו חיים עכשיו, הם רחוקים מלהיות "טובים", שכן התוצאות הכלליות שלהם, כלפי יתר המינים בכדור הארץ ובסופו של דבר גם עבור המין שלנו הן הרסניות. הגורמים האלו יטענו שאנחנו מכלים את המשאבים של כדור הארץ ויוצרים נזק סביבתי שלא יאפשר לנו לחיות כאן לאורך זמן. הנזק הזה הוא פועל יוצא של רמת החיים הגבוהה שלנו. ניתן להמחיש את הדברים גם ברמה הפרטית. אני עצמי, חולה באסטמה כרונית. אסטמה, הינה בין היתר גם מחלה המועברת בתורשה. אני זקוק למשאף ונטולין לפני כל מאמץ גופני וכן מספר פעמים במהלך החיים שלי עברתי התקפי אסטמה אלרגיים בעקבותם לא הייתי מסוגל לנשום כלל. ללא טיפול תרופתי, הן בהתקפים והן טיפול יום יומי-שבועי של משאף ונטולין, ככול הנראה לא הייתי עובר את גיל 10. לא הייתי זוכה להכיר את אישתי היקרה ואולי להעמיד צאצאים ביום מן הימים, שגם הם בסבירות גבוהה, או לפחות חלקם יהיו חולי אסטמה. אותו המשל נכון גם בנוגע לאבי, גם הוא חולה אסטמה. הנקודה היא, שאנשים חולי אסטמה מתרבים כיום, תודות לרפואה. ניתן לקבוע כי יותר בני אדם מסוגלים לחיות חיים מלאים, להעשיר את האנושות ברעיונות ובעשייה שלהם. מאידך, ניתן לקבוע כי מחלת האסטמה לא הייתה קיימת, לולא היה טיפול לאסטמה [3]. כמו כל חולי, הרי שהברירה הטבעית הייתה מביאה לכך שחולי אסטמה לא היו מסוגלים להביא ילדים לעולם, שכן היו מתים לפני שהיו מסוגלים להעמיד צאצאים, ולכן המחלה הייתה נעלמת. הדבר נכון גם לבעיה של קוצר ראייה שהולכת ומתרבה באוכלוסייה האנושית מאז הומצאו המשקפיים וכיום ניתוחי הלייזר, אלרגיה לחלבונים שקיימים בבוטנים ואגוזים שונים ועוד. השאלה היא - מה חשוב יותר לתרבות האנושית - הרעיונות והאיכויות של אותם אנשים שלא היו אמורים לשרוד, ושורדים עקב הקדמה והטכנולוגיה, או העובדה שלא יהיו חולי אסטמה ושבני אדם באופן כללי יתגברו בצורה אבולוציונית על מחלות, על ידי בררה טבעית. השאלה היא שאלה מורכבת, ששוב זורקת אותנו לכיוון התכלית. אם התכלית של המין האנושי היא לשרוד, אזי ניתן לטעון כי הרעיונות והעשייה של חולי האסטמה יסייעו למין האנושי לשרוד על ידי פיתוח מדע טוב יותר - רפואה, טכנולוגיה וכו'. מנגד, ניתן לטעון, כי המדע שברירי, הכוח של האדם לשלוט בטבע שברירי, ובסופו של דבר, בסופו של היום האבולוציוני, היכולת שלנו לשרוד תהיה תלויה במגוון הגנטי שלנו ובחסינות הביולוגית שלנו למחלות שהיא פועל יוצא של ברירה טבעית. הדיון יכול להמשך, ולא נמשיך לפתח אותו מעבר לטענה הבאה - ניתן לטעון שהרעיונות והטכנולוגיה יגיעו למצב בו לא נזדקק כלל לברירה טבעית. יש כאלו שטוענים טענות אלו כבר כיום. קצרה היריעה וקצרה ידיעתי.

מנגד לטענה זו, המניחה כי אין משמעות ואין תכלית - קיימת הטענה הדתית בעולם היהודי-נוצרי-איסלאמי. לבני אדם יש תכלית, אך היא נסתרת, נשגבת ואינה ידועה לבני אדם. ישות אלוהית יצרה את בני האדם למטרה מסויימת שעצם קיומם לא מספיק כדי להשיג אותה. המטרה דורשת גם שיחיו את חייהם באופן מסויים. הבחינה הלוגית של הקונסטרוקציה הזו היא בעייתית. אם נניח קיום של ישות כל יכולה ויודעת כל, השאלה הבסיסית שעולה היא מה האינטרס של אותה הישות ליצור יצורים נחותים ופשוטים. נמשיך ונשאל, מה התכלית אותה מנסה להשיג אותה הישות בקיום היצורים הנחותים ומדוע אין היא מסוגלת להשיג אותה בעצמה, ללא שימוש בהם. נעמיק ונבחן את הטענה - מדוע הישות דורשת מהיצורים לחיות באופן מסוים. כיצד העובדה שהיצורים הנחותים ממלאים או לא ממלאים אחר המצוות יכולה בכלל להשפיע על אותה הישות. במידה והישות כל יכולה, מדוע לא בראה את היצורים הנחותים כמושלמים ? שלא יהיו מסוגלים לסטות מהדרך הנכונה שבה הישות מורה להם לבחור. במידה וכל המטרה היא הבחירה, יש לשאול שוב, מה מרוויחה אותה ישות מכך שהיצורים מבצעים, או לא מבצעים את הבחירה הנכונה. האלוהים היהודי-נוצרי-איסלאמי מרעיף על חסידיו מגוון רחב מאוד ומעיק מאוד של כללים וחוקים, לכל תחומי החיים. איזה אינטרס יש לאותה ישות לראות את אותם יצורים לא מושלמים נאבקים עם הכללים שהוכתבו להם, למול הטבע שלהם שלעיתים סותר אותם. האדם הדתי יודע בוודאות, כי המוסר נגזר מהישות האלוהית. הוא מוסר מושלם, אוניברסאלי ומוחלט. המוסר, שבא לידי ביטוי בכללים שהאלוהות מכתיבה, הוא מכשיר להשגת התכלית האלוהית. אך מול קו מחשבה זה נעלה שאלה אחת - מדוע בכלל ליצור כללים מוסריים, ומנגד ליצור יצורים לא מוסריים מטבעם, או שחלק מטבעם איננו מוסרי. שוב - מה מרוויחה אותה ישוב מלראות את הקונפליקט המתרחש, מלצפות באדם נקרע בין הציווי לבין האינסטינקט שלו. מה הרווח, או התכלית בלבחון כליות ולב של כל אדם, כל מעשה וכל מחשבה כפי שעושה האלוהים היהודי-נוצרי איסלאמי. נעלה שאלה נוספת - בהינתן קיומה של ישות זו, ובהינתן המוסר שהיא מעבירה לבני האדם להשתמש בו ולחיות לפיו, הכיצד יתכן שיש ישויות שונות, וקיימים חוקים ונורמות שונות בחלקים שונים של התרבות האנושית. בהינתן שיש תכלית ומטרה, ושהשימוש במוסר הוא שמקדם את התכלית, כיצד יתכן שיש תרבויות שהמוסר שלהם שונה בתכלית מהעולם היהודי-נוצרי-איסלאמי וגם מוסר זה, נמסר מישות אלוהית. השאלות הם קשות ומורכבות והתשובות קשות עוד יותר.

הישות אינה יכולה להרוויח דבר, אין היא זקוקה לדבר. הישות היא מושלמת. ולכן הסיטואציה כולה נראית חסרת תכלית אמיתית. הטיעונים היחידים כנגד מהלך לוגי זה, טיעונים הנשמעים רבות בעולם הדתי, הם לגבי המורכבות של האלוהות - אנחנו כבני אדם, לא מסוגלים להבין את התכלית הזו, למרות שהיא קיימת [4]. זו כמובן טענה שאיננה ניתנת להוכחה והיא לא משרתת אותנו בבחינה הלוגית של הדברים. הטענה מסיתה את הדיון מלוגיקה אנושית ועוברת ללוגיקה אל-אנושית. על כן, אני טוען שטענה זו איננה רלוונטית, לפחות עבורנו כבני אדם, ולפחות עד אשר נשפר את היכולות שלנו להבין [5]. ניתן להעלות כיוון מחשבה אחר, שאולי יחשב ככפירה, אך אני בטוח שבעולם הדתי בוחנים אותו ועוסקים בו בצורות כאלו ואחרות, על היות היישות האלוהית בלתי מושלמת או חסרה והקיום של בני האדם הוא שמשלים אותה [6]. באופן פרדוקסלי, זו טענה שאני מסוגל לקבל הרבה לפני הטענה האנטי-לוגית בדבר האמת והתכלית האלוהית שאיננו מסוגלים להבינה. בהחלט ניתן לקבל קיום של ישות סופר-מורכבת שמתקיימת ביקום ולקיום האנושי יש משמעות עבורה - בין כניסוי ביולוגי, חברתי ובין כצורך אמיתי, אולי אפילו נרקיסיסטי לאהדה והערצה [7]. אך ישות זו איננה האלוהים, כיוון שהיא מוגבלת ואיננה מושלמת. זהו איננו האלוהים היהודי-נוצרי-איסלאמי, "אדון היקום".

כל הטיעונים שהועלו, עבור כל אחד מהצדדים, מעניינים ככול שיהיו, אינם משכנעים. לא האמונה כי הדרך בה אנחנו חיים היום היא הנכונה, ולא הטענה כי עלינו לשאוף לחיים לפי המוסר שניתן מהישות האלוהית. כל הטיעונים האלו הם אקסיומות. הם אינן ניתנים להוכחה לוגית בכלים אמפיריים ולכן הם דורשים אמונה באמת שגם היא איננה ניתנת להוכחה.

אני בוחר, בהעדר בררה אחרת שנראית לי הגיונית, לאמץ גישה הסוביקטיבית-יחסית-אישית ביותר למונח "טוב". העובדה שאני חי בתרבות עם רפואה, מזון נגיש, פוטנציאל להגשים עצמי, הגנה על גופי, על הקניין שלי וכו' עושה אותי כרגע לאדם מאושר. יתכן ואני עיוור וחרש, יתכן ואני אונס את הקיום האנושי באופן ובצורה שבה אני חי עכשיו. יתכן שעצם הקיום שלי יוצר נזק שיעברו מיליוני שנים עד שיתוקן, בדרך לתכלית האמיתית הנסתרת (שכמובן אינה ידוע לי). אבל כרגע, אני מאושר. לעניות דעתי, זהו ה"טוב" היחיד שאנחנו יכולים להגדיר באמת ולהתנהל לפיו.

האושר האנושי הוא מושא לדיונים רבים. הוא מושג מורכב שכן הוא סובייקטיבי מאוד תלוי בנסיבות רבות. ביולוגים מנתחים את הפנים השונות של האושר האנושי על בסיס אבולוציוני. לפי האבולוציה, התכלית של יצורים חיים היא להתרבות [8]. הזמן והברירה הטבעית גורמים לכך שרק המתאימים שורדים. המתאימים הם אלו שיש להם תכונות שמאפשרות להם לגבור על המתאימים פחות. במקרה של בני אדם, החל מתחושה טובה כשאנחנו אוכלים מאכלים עתירי שומן וחלבון, וכלה ברצון לרכוש רב, כוח ועוצמה - אלו כולן תכונות שהביולוג יפרש כמנגנונים אבולוציונים שנועדו להפוך אותנו לאורגניזמים עמידים יותר, חזקים יותר ומותאמים יותר לברירה הטבעית. הביולוגים מתקשים להסביר תכונות אנושיות שלא עומדות בקנה אחד עם לוגיקה אבולוציונית וכביכול מקנות לבעליהן "אושר". דוגמאות נפוצות לכך הן הומוסקסואליות, אימוץ ילדים, חיבה עזה לבעלי חיים ואחרות. אלו הן תכונות שמקנות לבעליהם אושר רב, אך הן סותרות הגיון ביולוגי. אבולוציונית יש הגיון רב שגבר ימשך לאישה, וירגיש מאושר כשהיא נענית לו. השנים יזדווגו ויעבירו את הגנים שלהם הלאה. לדוגמא - הומוסקסואליות משוללת הגיון אבולוציוני שכן אהבה של גבר עם גבר לא מאפשרת העברת גנים בתורשה ולכן לא ניתנת להסבר ביולוגי. דוגמא נוספת היא היחס של בני אדם לחיות מחמד. בתרבויות רבות בני אדם משקיעים זמן רב מאוד, משאבים חומריים, כספיים ותשומות לב לבעלי חיים (כלבים חתולים ואחרים). עשייה זו גורמת להם אושר. גם כאן, יש קושי רב מאוד להסביר השקעה רבה במין אחר, שכביכול כל האנרגיה שמושקעת בו לא משתלמת בסופו של דבר מבחינה אבולוציונית. אם כן, מדוע אנחנו מוציאים אנרגיה לשווא על חיות המחמד שלנו ? מדוע ההשקעה הזו גורמת לנו לתחושה טובה ? קיימים הסברים ביולוגיים מורכבים ביותר שנותנים פתרון לבעיות האלו. בספרה "מכונת הממים", סוזן בלקמור מסבירה את האופן שבו התודעה והאינטליגנציה האנושית המירו את הרצון בהורשה של גנים להורשה של רעיונות - "ממים". בלקמור נותנת הסברים מעניינים ביותר לתופעת בלתי מוסברות מבחינה ביולוגית כמו אימוץ ילדים, השקעה בחיות מחמד, הומוסקסואליות וכו' [9].

אם נתעלם לרגע מהסברים דוגמת אלו של בלקמור ואחרים, נגיע לטענה כי האבולוציה לא יכולה להסביר את האושר האנושי באופן מלא. למרות זאת נסתפק בקביעה הבאה שהיא אמנם כללית אבל תשרת את הדיון: לכל הביטויים השונים של האושר האנושי יש מקור אבולוציוני. המקור משתנה ומושפע ממגמות חברתיות חיצוניות. למשל, החיבה לחיות מחמד היא תוצאה של חיבה ביולוגית לתינוקות. הומוסקסואליות היא ביטוי אנושי לצורך בקשר זוגי, שהשתנה ברגע שהתודעה האנושית הבינה שיש לה אפשרות לבחור ולא להיות כפופה לתכתיב הביולוגי של זכר-ונקבה וכן הלאה.

להבנה מלאה של הדיון במושג האושר, נבחן שני טיפוסים. האחד הוא פילוסוף אנגלו-סקסי, חי בארה"ב של היום, נהנה מהגנה חוקית על שלמות גופו וחייו, שבאה לידי ביטוי בכוחות משטרה ואכיפת חוק וצבא שמגן על מדינתו. הוא מקבל את המיטב שיש לרפואה המודרנית להציע ולכן הסיכוי שיחיה שנים ארוכות הוא גדול. הוא ניזון ממאכלים עתירי חלבון, מגוונים ביותר ואין לו שום חסר תזונתי. הוא נהנה מסניטריה טובה, מים טריים, פינוי פסולת וחומרי ניקוי. המערכת שבתוכה הוא חי, מאפשרת לו להימנע מכל עבודה פיזית ולקבל שכר, שמאפשר לו קיום בכבוד, על הוראה של רעיונותיו ומחשבותיו. הוא מבלה כל רוב זמנו בהגות. הטיפוס השני, הוא צייד לקט אבוריג'ני, מהמעט שנשארו במרכז אוסטרליה. הוא חי באותו האופן שחיו בני אדם באוסטרליה לפני 40 אלף שנה, עם כלי אבן ועצם בסיסיים. הוא לבוש עורות שלעיתים רחוקות מספיקים כדי להתמודד עם הקור. הוא נאלץ לנוע בין 10-40 קילומטר ביום בחיפוש אחר מזון: שיחים בעלי פירות או שורשים אכילים, יונקים קטנים וקנגורו שניתן לצוד. הוא מאויים על ידי פגעי מזג האוויר, שיטפונות ומחסור במים. הוא מאויים על ידי ציידים אחרים שינסו לפגוע בו על מנת לקחת את רכושו המועט - עורות ומעט מזון. במידה ויפצע, יגווע למוות לבדו. במידה ויחלה, גם מזיהום קל, ככול הנראה ימות בהעדר רפואה תומכת ואנטיביוטיקה. את כל חייו, מרגע שקיבל תודעה ועד ליום מותו הוא מעביר בחשש קיומי ובעיסוק מתמיד בצורך לשרוד. סביר להניח, שלא יעבור את גיל ה-30.

שאלת המפתח היא, מי מהשניים הוא המאושר ? התשובה כמובן, יותר מורכבת ממה שנדמה מלכתחילה [10]. האושר הוא סובייקטיבי, וככזה, לא נוכל לטעון שהאחד שמח יותר ומאושר יותר מהשני. למול הפחד הקיומי על האבוריג'ני ניתן להציג את תחושת חוסר המשמעות שיתכן ויש לפילוסוף. האבוריג'ני העסוק בהתמודדות עם קשיי היום יום, לא עוצר להגות במקומו בעולם, באפסיותו למול היקום העצום ומחשבות אחרות. התשובה שנצטרך לתת לשאלה אם כן היא כללית ומבוססת על תצפיות אמפיריות - בני אדם טוב יותר כאשר הם נמצאים בקבוצות גדולות. המעבר מחיים בבודדים או בקבוצות קטנות ביותר לחיים בקבוצות גדולות בוצע ב-99 אחוז מהשטח המאוכלס על ידי בני אדם בכדור הארץ, בפרק זמן קצר יחסית של בערך 5,000 השנים האחרונות [11]. אמפירית אם כן, אנחנו יכולים לקבוע שבני אדם שאפו לחיות בקבוצות. במידה וקבוצות גדולות לא היו אורך חיים אידיאלי לבני אדם אין זה סביר שבכל העולם המגמה הכללית של חברות אנושיות הייתה לגדול. המסקנה היא, שלבני אדם טוב, והם מאושרים יותר, בחברות גדולות.

נסכם: "טוב" הוא מונח יחסי-סובייקטיבי לתכלית. בהעדר תכלית, אנו נדרשים לפרשנות מצומצמת - דבר טוב הוא דבר הגורם לאושר. בני אדם מאושרים יותר בחברות גדולות.

ה"אקסיומה"

מקורו של המונח אקסיומה (Axiom) הוא מיוונית עתיקה. פירושו - "עיקרון מובן מאליו". ההתפתחות של האקסיומות נבעה בעיקר מהמהלך הלוגי הראשוני שביצעו היוונים - הסקת מסקנות שמייצרת מידע חדש, מתבססת על מידע ישן - נתונים. היוונים הבינו כי כאשר לא ניתן להניח הנחות מוצא, לא ניתן להסיק מסקנות חדשות, שכן אין בנמצא מידע ישן - נתונים.

במתמטיקה או לוגיקה, אקסיומות הן הנחות עבודות שמתייחסים אליהן כנכונות על מנת לאפשר מהלך לוגי מלא שמביא לתוצאה מסוימת. לדוגמא: אקסיומה בסיסית בגיאומטריה אוקלידית היא העובדה ששני קווים ישרים מקבילים לעולם לא יפגשו. אקסיומות קיימות במספר רב של מדעים, לרבות מדעים מדוייקים ומדעי החיים. הן משמשות ככלי מרכזי לפיתוח וקידום של המדע.

לאקסיומה יש שני מאפיינים ייחודיים שחשוב לעמוד עליהם כעת - המאפיין הראשון והחשוב ביותר הוא שאקסיומות אינן ניתנות להוכחה באמצעות מהלכים לוגים אנושיים. המאפיין השני הוא, שאקסיומות אינן ניתנות להפרכה, באותם האמצעים בדיוק.

בני אדם מתקיימים במערכת של אקסיומות, אותה הם לא מסוגלים לבחור. האקסיומה הבסיסית, היא "אני כאן" / "אני קיים" שנתבעה על ידי רנה דקארט [12]. מבחינה עקרונית, ישנה אפשרות כי כולנו חיים במציאות מדומה, ואנו בעצם תוכנות מחשב או בסה"כ יצירים בחלום של יישות אחרת ופועל אנחנו לא קיימים. אין דרך להוכיח או לשלול אפשרות שכזו ולכן - הטענה של כל אחד מאיתנו כי הוא קיים היא אקסיומה. אקסיומה נוספת הם חוקי היקום, אותם אנחנו לא מבינים באופן מלא. לדוגמא: כולנו כפופים לאקסיומה של הפיזיקה, ספציפית לכוח הכבידה. כאשר משהו נמצא על פני כדור הארץ ומנסה להתנתק, הוא נמשך חזרה. אנחנו אמנם מבינים את המנגנון הפיזיקלי שגורם לכך ואולי את התהליך שיצר אותו, אבל אנחנו לא מבינים את הסיבה בגינה הוא קיים - את ה"משמעות" שלו. עבור כולנו, כוח הכבידה הוא אקסיומה שכן הוא קיים ואיננו מסוגלים להתעלם ממנו. האקסיומות הנ"ל מופעלות על כל בני האדם, ואין להם אפשרות בחירה - הן אקסיומות גלובליות טבעיות.

האמונה באלוהות היא גם כן אקסיומה. קיומו של האלוהים אינו ניתן להוכחה ובמקביל אינו ניתן להפרכה. לדוגמא: אדם קורא לאלוהות שתעשה איתו חסד. החסד נעשה - הוא אינו יכול להוכיח כי החסד הוא כתוצאה מפעולת האלוהות או כתוצאה מגורל / מזל. באופן דומה, אדם מבצע מעשה "רע" - בניגוד לצו שקיבל מהאלוהות, ולאחר מכן חולה במחלה סופנית. אין דרך להוכיח כי המחלה היא תוצאה של תגמול אלוהי על המעשה, או שוב כתוצאה מגורל. בניגוד לאקסיומות הגלובליות, המחייבות את כל בני האדם, הרי שהדת איננה אקסיומה טבעית. היא איננה מחויבת מדרך הטבע. ההוכחה לכך היא שקיימים אנשים לא דתיים - אתאיסטים שמתקיימים ללא האקסיומות האלו. הוכחה נוספת לכך היא העובדה שקיימות דתות שונות, שנבדלות אחת מהשנייה בצורה משמעותית - קרי אקסיומות שונות.

המדינה

המדינה היא הגרסא העכשווית-מודרנית למונח "חברה", שבו עסקנו בחלק הראשון של החיבור. הבסיס להתאגדות בחברה הוא ההבנה של הפרטים שיש יתרונות ברבים למול יחיד. מדינה היא מבנה חברתי, שמסייע לבני אדם להשיג אושר. הבסיס של המדינה המודרנית מושתת על עקרון שלטון החוק, שפירושו שכל הנורמות ואורך החיים במדינה מושתתים על כללים (חוקים), שהם הסכמה הדדית ומחייבת בין החברים במדינה [13]. החוק מאפשר למדינה לתפקד כיחידה אורגנית אחת למען ה"טוב" של החברים בה. אותה הסכמה הדדית, היא מונח בעייתי. בני אדם שונים זה מזה בצורה משמעותית. לכל אחד מהם יש רצונות, שאיפות והשקפות שונות על המציאות. לכל אחד מהם יש פירוש שונה לתכלית הקיום שלו, ולקיום החברה בכלל. לכל אחד מהם יש משמעות שונה לאושר הסובייקטיבי שלו. החברה מבוססת על היכולת של הפרטים האלו להגיע להסכמה לגבי מכנה משותף מינימאלי שיאפשר להם לחיות ביחד, על מנת להשיג את היתרונות מהחיים בחברה.

על מנת לחיות בקבוצה, בני אדם צריכים לחיות יחד ולקבל החלטות בצורה משותפת. הבסיס לקבלת החלטות וחיים משותפים הוא פשרה. ללא פשרה, לא יכולה להתקיים חברה (פשרה היא המנוע המרכזי בדמוקרטיה). כיצד בני אדם מקבלים החלטות משותפות, למרות חילוקי הדעות הרבים ביניהם ? הדרך המרכזית לקבלת החלטות היא באמצעות דיון - קרי הניסיון לשכנע את האחר שהדרך שאני מציע היא טובה יותר ותשרת באופן מוצלח יותר את האינטרסים של שנינו. כמובן שיש דרכים נוספות לקבלת החלטות, שטומנות בחובן אלמנטים אלימים יותר ולא מבוססות על פשרה. באופן כללי, הפשרה מבוססת על תהליך שבו בני אדם שוקלים את המציאות ומחליטים על דרך פעולה אפשרית מתוך מגוון אופציות. הפשרה מוצלחת מייצרת את ה"טוב" ביותר עבור הרבים ביותר. בחברה, הדרך הנבחרת באה לידי ביטוי באמצעות חוק. חוקים העוסקים בשאלות כלכליות, חברתיות מדיניות וכו' מציגים עמדות שונות או דרכים שונות לפשרה. חוקים אלו לא מניחים או מבוססים על הנחות מוצא גלובליות שלא ניתנות להוכחה או הפרחה (אקסיומות). ניתן להתווכח האם התיאוריות החברתיות שמאחוריהן מבססות מפלגות הליכוד והעבודה את המצע הכלכלי שלהם הן נכונות (קפיטליזם מול סוציאליזם לדוגמא), אבל לא ניתן לקבוע כי בבסיס החוקים או התיאוריות קיימות אקסיומות המניחות הנחות מוצא שלא ניתן להוכיח או להפריח אותן. גם אם כן, הרי שהנחות מוצא אלו הן מחויבות המציאות - אקסיומות "טבעיות".

החקיקה

כאמור, החוקים הם הכלי שמאפשר לבני אדם לחיות יחד. החוקים משקפים את הנורמות המקובלות על כל האזרחים במדינה. כיצד נקבעים החוקים ? כתלות כמובן בצורת המשטר. במשטר דיקטטורי קיימת מערכת של חוקים שנוצרת על ידי הדיקטטור, אך היא רלוונטית רק לאזרחים ולא לשלטון - הדיקטטור עצמו לא כפוף לחוקים שהוא מייצר והוא רשאי לסטות מהם או לשנות אותם. במשטר מונרכי, המלך הוא שמייצר את החוק אך הוא כפוף למסגרת חוקים מצומצמת שמגבילה את צעדיו. במשטר דמוקרטי, המנגנון הוא מנגנון של החלטת רוב. בדמוקרטיה פרלמנטרית, שהיא הדמוקרטיה הנפוצה ביותר כיום בעולם, החלטת הרוב מבוצעת באמצעות בחירת נציגים. הפרלמנט, במקרה הישראלי, הכנסת, הוא המייצג את האזרחים ואמור לשקף דה-פקטו את הדעות שלהם לגבי הנורמות שצריכות לשלוט במדינה. כתלות באופן ההצבעה, הפרלמנט מעביר חוקים ובכך מכתיב את הנורמות.

על פניו, במבנה הזה, עם הכללים שהוגדרו בו, יש מקום לכל סוג של חקיקה. כלומר, המבנה הדמוקרטי מאפשר בפועל לחוקק כל חוק, כל עוד הרוב הנדרש תומך בו. אני טוען בהמשך חיבור זה, כי חקיקה דתית - קרי חקיקה המתבססת על אלמנטים דתיים ומונהגת על ידי מפלגות או לובי דתי, היא אסורה, מתנגשת באופן ישיר עם הדמוקרטיה, ועל כן כל מדינה מודרנית צריכה לאסור אותה בחוקה.

מהי חקיקה דתית ? לצורך מאמר זה, נגדיר חקיקה דתית כחקיקה שמבוססת על טעמים דתיים, שלא ניתן למצוא להם הקבלה חילונית. לדוגמא - חוק שעות עבודה והמנוחה [14] בישראל קובע כי לכל אדם יש יום מנוחה בשבוע, בו אסור להעבידו. עבור היהודים יום זה נקבע שרירותית כיום שבת. חוק שעות עבודה הוא חוק מורכב, שכן חלקו מבוסס על טעמים חילוניים - קרי הטעם הסוציאלי למנוע שחיקה של העובדים ולהעניק אפשרות למנוחה ו"טעינת מצברים". חלקו השני, הקובע באופן שרירותי כי עבור אדם שמוגדר יהודי, יום העבודה יהיה יום שבת, כלומר היום השביעי בשבוע, מבוסס על עקרונות דתיים [15]. ההגדרה אם כן היא שחקיקה דתית היא כל חקיקה שלא ניתן לתת לה נימוקים חילוניים - או באופן ספציפי, נימוקים שלא מבוססים על אקסיומות טבעיות.

הטענה הראשונה כנגד הדת

הדת היא אקסיומה לא טבעית - כלומר, היא איננה מחוייבת מהמציאות ובני אדם בוחרים בפועל להחיל אותה על עצמם. הגדרה זו היא קשה, שכן האדם הדתי לא יקבל את העובדה שהוא "בוחר" לחיות כאדם דתי. הדתיות היא חלק אינטגרלי ממנו והיא תואמת לשאלת "האם אני קיים" שהעלה דקארט. ולמרות זאת, כמו שטענתי לעיל, העובדה שיש אנשים שמסוגלים לחיות ללא אמונה באלוהות הופכת באופן אוטומטי את הדת לאקסיומה שבבחירה שכן האלטרנטיבה קיימת והאדם הדתי בד"כ מודע אליה. אלטרנטיבה זו, שכוללת עזיבה של הדת והתפקרות, היא אמנם קשה מאוד ליישום, אך קיימת למרות זאת.

אם כן, הטענה הראשונה של חיבור זה, היא כי מערכת דתית שמכילה אלמנט של אמונה באלוהות היא אקסיומה בלתי טבעית [16], שגוררת מגבלות אינהרנטיות על היכולת של בני אדם להגיע לפשרה. כאשר אנשים דתיים בוחרים, או בפועל ללא בחירה, מאמצים הנחות עבודה שאינן ניתנות לשינוי, היכולת שלהם להגיע לפשרה נפגעת באופן אינהרנטי. הם מציבים עצמם בעמדה של כוחנית למול האדם החילוני שכן הוא מלכתחילה "חמוש" רק באותן הנחות עבודה "טבעיות" שגם האדם הדתי כפוף אליהן. ככלל, הרוב המכריע של הדתות בעולם גוזרות משמעות על העולם הפיזי. דת היא לא רק אמונה באלוהות אלא גם מצוות - דרך חיים הנגזרת מאמונה זו (כביכול, אם לאמונה באלוהות לא הייתה השפעה על העולם הפיזי, הרי שלא הייתה בעיה אמיתית עם האקסיומה). הבעיה מתעוררת כאשר בני אדם צריכים לחיות יחד בחברה וצריכים לקבוע ערכים, חלוקת משאבים ונורמות התנהגות ואחד מהם כפוף ליתר אקסיומות. האדם הדתי, שואב את האקסיומות שלו מהאמונה ומהמצוות שקיבל כביכול מהאלוהות. כיוון שהמקור שממנו הגיעו המצוות הוא אקסיומה - הרי שהן מקודשות בעצמן ולא ניתן לערער עליהן. כמו האלוהות, גם המצוות הן אקסיומה. לא ניתן להוכיח שמקורן בטעות או שמקורן באמת, לא ניתן להוכיח האם הן יובילו ל"טוב" לאדם ולחברה. הנחת העבודה היא שהאקסיומות הדתיות הן אמיתות מוחלטת, שלא ניתן לערער עליהן. המצוות לא מאפשרות דיון לוגי, בכלים לוגים אנושיים שהאדם החילוני מסוגל להבין. התוצאה היא, שהאדם הדתי, לא מסוגל לוותר על דרך החיים שלו, שכן המשמעות היא ויתור על האקסיומה, שהיא הבסיס להיותו אדם דתי ובפועל האופן שבו הוא מגדיר את עצמו. התוצאה המאוחרת היא, שהוא איננו מסוגל לפשרה עם האדם החילוני. תוצאה נוספת היא שהאדם החילוני יאלץ באופן תמידי לבחור באחת משתי דרכים - להתפשר, שכן הערכים שלו הם "נזילים" יותר, שכן הוא לא פועל לפי אקסיומות, אלא לפי שיקול דעת למול המציאות, או לחילופין לדרוס באופן מוחלט את האקסיומות של האדם הדתי. עד כאן, הבעייתיות הראשונה עם האקסיומות, ובאופן ספציפי האקסיומה הדתית. הסיכום הוא, שאדם שחי לפי מערכת ערכים שאיננה מבוססת על הגיון אנושי אלא על לוגיקה על-אנושית, שאיננה ניתנת להוכחה בכלים אמפיריים לא מסוגל להגיע לפשרה. מכאן מתבקשת המסקנה כי האקסיומות (ביניהן הדת) אסורות לשילוב בחיים בציבוריים שכן הן לא יאפשרו פשרה בין פרטים המנסים לחיות יחדיו בחברה, שאותה הגדרנו כדרך החיים האידיאלית שמובילה לאושר.

הטענה השנייה כנגד הדת

משטר דמוקרטי בנוי על עקרון של הכרעת הרוב. כפי שהגדרנו בפרק הקודם, מבחינה עקרונית, כל עוד הרוב מעוניין לנהל את חייו לפי אקסיומה זו או אחרת, הוא רשאי לעשות זאת. למשל, עם הרוב של האזרחים במדינה מסויימת מאמינים כי על המדינה לממן כוהני דת שכן בזכות תפילותיהם המדינה ממשיכה להתקיים (אקסיומה ברורה שאיננה ניתנת להפרכה או הוכחה) הרי שאין פסול בכך. מצב זה הוא נסבל, כאשר כל אדם מפתח בעצמו את האקסיומות שלו - קרי המצפון. מצפון הוא מושג חדש לחיבור זה, ומושג מורכב. נתמצת את העיסוק בו ונטען כי מצפון הוא מערך האקסיומות הפרטי של כל אדם, שהוא מפתח כתוצאה מהחינוך, האופי והסביבה שבה הוא גדל. הבעיה האמיתית מתעוררת, כאשר בני אדם חיים במבנה מדיני (חברה), צריכים לקבל החלטות משותפות, אבל קיימת מערכת של אקסיומות שהיא משותפת לחלק משמעותי מהחברה והיא איננה עצמאית, אלא מוכתבת ממקום מרכזי ולא דווקא בצורה דמוקרטית. המאפיין המרכזי של רוב הדתות בעולם, שהוא גם פועל יוצא של היותן אקסיומות, הוא העובדה שההשפעה שלהן על החיים האנושיים לא מתבצעת לפי תהליך דמוקרטי, אלא ניתנת על ידי כוהני דת. כלומר, הדת מהווה מערכת לקביעה של נורמות חיים ומוסר, שנקבעת בצורה לא דמוקרטית ואיננה נגזרת מתהליך של לוגיקה אנושית. הבעיה מתעצמת פי כמה כאשר מדובר בדת

דתות הלכה, כמו הדת היהודית או האסלאמית, המקיפות את כל תחומי החיים. דתות אלו, הן רלוונטיות לא רק למעמד האישי של האדם וליחס שלו מול האלוהות, אלא גם למעמד הקיבוצי של בני האדם כחברה וליחסים שלהם בינם לבין עצמם. הדת בנוסף, הדת מכילה אלמנטים שרלוונטים למדינה - דרכים מסויימות ונורמות מסויימות שבהם המדינה (כמדינה, ולא כאוסף של פרטים) חייבת לנהוג. התוצאה היא, שלקבל את הדת לתוך הפוליטיקה, לאפשר לה לשחק במגרש הפוליטי מהווה בעצם התאבדות של המדינה. הדת היא מערכת חלופית ליצירה של נורמות, שמתנהלת בצורה לא דמוקרטית מחד, אך מנסה לשחק במשחק הדמוקרטי. הטענה שלי אם כן, היא כי למרות שבמשטר דמוקרטי ניתן לחוקק כל חוק, שכן הרוב בוחר בו, הרי שצריך למנוע חקיקה מטעמים דתיים. הסיבה היא, שהדת, ובאופן פרטני דתות הלכה, היא מוסד מתחרה למדינה, שפועל בצורה לא דמוקרטית ושעצם הקיום שלה מונע פשרה, שהיא המנוע לקיום החברה. בפסק הדין בעניין ירדור [17], עסק בג"צ בשאלת סמכותה של ועדת הבחירות המרכזית לפסול מהתמודדות את "רשימת הסוציאליסטים" שהיו בפועל חברים בארגון "אל-ארד" שחתר תחת הדמוקרטיה הישראלית. פסק הדין עסק בלגיטימציה שיש למשטר דמוקרטי להגן על עצמו. החלטת שופטי הרוב קבעה כי למרות שאין חקיקה מפורשת שמאפשרת לועדה למנוע מרשימה להתמודד לכנסת, הרי שלכל דמוקרטיה יש זכות להגן על עצמה. לעניות דעתי, בעניין הדת, יש ליישם את הלכת ירדור בהתאם [18].

חוקים שמתבססים על אקסיומות שאינן מחויבות המציאות מעמיקים את הפירוד בחברה כיוון שלא כולם יכולים להזדהות איתם - האדם החילוני לא יהיה מסוגל לעולם לקבל את העובדה שתפילות כוהני הדת מצילות את המדינה, שכן מדובר באקסיומה שאין לה הוכחות וכמובן לא ניתן להפריך אותה. לעומת זאת, האדם הדתי מסוגל להבין את החוק החילוני שכן הוא מבוסס על אקסיומות טבעיות אותן גם האדם הדתי מסוגל להבין אותן. הוא מסוגל לטעון כי הקפיטליזם עדיף על קומוניזם או להיפך, תוך כדי שימוש לוגיקה אנושית. חוקים חילוניים העוסקים בשאלות כלכליות, חברתיות מדיניות וכו' מציגים עמדות שונות, אבל הם לא מניחים הנחות מוצא גלובליות שלא ניתנות להוכחה או הפרחה.

חיים בלי אקסיומות

אקסיומות יכולות להוביל למעשים נוראיים. כאשר בני אדם מתקיימים בעולם אבסולוטי, המכיל ערכים אבסולוטים, הרי שלמול אותם הערכים הכול נזיל. למול קדושת האלוהות, חיי אדם הם זניחים וכן הלאה. אך אותה הגישה נכונה גם למול עולם שבו בני אדם מתקיימים ללא אקסיומות / עם אקסיומות טבעיות בלבד. לדוגמא: ללא האקסיומה שיש אלוהים ושהאדם נוצר בצלמו, אזי לא כל בני האדם שווים, אין זכויות אדם בסיסיות וכן הלאה. זוהי טענה שקשה להתמודד איתה, אולם נציע ההתמודדות אפשרית. ראשית, המציאות מוכיחה שגם כאשר יש מוסר דתי המבוסס על אקסיומות (כל בני האדם שווים שכן הם נבראו בצלם), הוא לא דווקא מונע את האסונות - לדוגמא: בשואה לעם הגרמני היה את המוסר הנוצרי, גרמניה הנאצית הייתה אומה נוצרית ולמרות זאת ביצעה פשעים נוראיים. שנית, לאדם יש מוסר פרטי - המצפון. כלל לא בטוח שצריך מוסר קיבוצי שמבוסס על אקסיומות - קרי דת. לדעתי, המוסר הפרטי, הרגשות הפרטיים של חמלה, סימפטיה, צער, כאב אומץ וכו' הם מספיקים כדי למנוע מאיתנו לבצע מעשים שכיום אנחנו מגדירים אותם כבלתי מוסריים. הרגשות האלו / האקסיומות האלו הן פרטיות - כלומר הן מתעצבות אצל כל אדם באופן עצמאי, ללא הכתבה / עם מינימום הכתבה חיצונית (בעולם ללא דת וללא אינדוקטריניזציה של המדינה) ולכן, ניתן לקבל אותן - בניגוד לדת. הסיבה לכך היא שהאקסיומות האלו ימנעו מעשים נוראיים מחד, אבל הן לא מתנגשות באופן אגרסיבי עם היכולת של החברה להגיע לפשרה, שכן כל יחיד מגבש אותן בעצמו ולא בצורה קיבוצית.

סיכום

מטרת המסמך הייתה לשטוח את התובנות שעלו לי במהלך הדיונים בתוכנית ההדברות. המהלך הלוגי, בתמצות הוא כדלהלן: הנחנו שהמונח "טוב" הוא סובייקטיבי לתכלית. הגענו למסקנה, אותה ניסינו להוכיח בצורה אמפירית, כי "טוב" הוא פונקציה של אושר אנושי. הגדרנו כי גם אושר הוא מונח סובייקטיבי, אך ניסינו להוכיח כי בני אדם מאושרים יותר באופן כללי בחברה המודרנית. לאחר מכן, הגענו למסקנה כי החברה המודרנית מתקיימת על בסיס של פשרה בין יחידים, המבוססת על ויתור הדדי. הגענו למסקנה, כי אקסיומות לא טבעיות מקשות באופן משמעותי על הפשרה ולכן הן פסולות. לאחר מכן טענו כי לא רק שהאקסיומות פסולות, הרי שאקסיומות דתיות, והדת באופן ספציפי מהוות מבנה מתחרה למדינה, שפועל בצורה לא דמוקרטית ושואף להגדיר את הנורמות. לאור זאת טענו כי גם חקיקה של חוקים דתיים, המבוססים על החלטת הרוב מחד אך גם על הגיון שהוא על-אנושי (אקסיומה בלתי טבעית) מאידך, היא אסורה ועל מדינה דמוקרטית למנוע אותה.

[1] ר' מרווין האריס "בני מינינו" (1991).

[2] ר' ג'ראד דיימנד "רובים חיידקים ופלדה" (2005).

[3] להסבר מקיף על האופן שבו מינים מפתחים חסינות למחלות תורשתיות ר' צ'ארלס דרווין "מוצא המינים", פרק חמישי - חוקי ההשתנות.

[4] ר' מדרש תנחומא (בובר) פרשת נשא סימן כד: "והתאווה הקדוש ברוך הוא לעשות לו דירה בתחתונים". משמעות הביטוי נעוצה בלשון התאווה. לא ניתן להסביר את רצונו (תאוותו) של האלוהים ליצור עולם גשמי.

[5] גישה זו מכונה אגנוסטיקה אפאתית. האגנוסטי לא מבטל לחלוטין את האפשרות לקיום האלוהות, אלא טוען שנדרשות הוכחות לקיומו. האגנוסטי האפאתי טוען שהאלוהים לא משפיע על חייו לכן הוא לא רלוונטי.

[6] ר' לדוגמא את טענתו של רבי בחיי - "דרך הטוב להטיב". המשמעות היא כי האלוהים הוא טוב וכדי להיטיב ברא את האדם. ור' גם פרשנות על פסוק זה בדבריו של רבי ברוך שלום הלוי אשלג, מאמר יד' תשמ"ט "מה שכתוב והשבות אל לבבך".

[7] תפיסות בנוגע לקיום ישויות-על, שיצרו את המין האנושי נשמעות אולי מגוחכות, אך הן נהיות פופולאריות היום. תפיסה ספציפית אחת תופסת תאוצה משמעותית בשנים האחרונות ומכונה - "התכנון התבונתי". מקורה של התפיסה בהתנגדות לאבולוציה וטענה כי קיימות עדויות ביולוגיות לכך שהיצורים החיים עוצמו על ידי מתכנן ולא באמצעות תהליך של בררה טבעית ואבולוציה.

[8] ר' דארווין, פרק שמיני - האינסטינקט. ר' גם ריצ'ארד דוקינס, "הגן האנוכי", תוקפנות: יציבות והמכונה האנוכית.

[9] סוזן בלקמור "מכונת הממים" (2009), עמודים 245-260.

[10] ר' לדוגמא כתיבתו של אריך שוויארמן "פפלנגי, דבר המנהיג מהים הדרומי טויאביאי מטיאבאה" על החשיבה ביקורתית של ראש שבט מאיי הסמואה על אורחות החיים של אנגליה הויקטוריאנית.

[11] ר' "רובים חיידקים ופלדה", פרק שני - עלייתו והתפשטותו של ייצור המזון.

[12] רנה דקארט, המאמר על המתודה (1673) - "אני חושב משמע אני קיים".

[13] לפירוט ר' תומס הובס, "לוויתן", חלק ב', פרק יז' - על הוייצרותה של המדינה.

[14] חוק שעות עבודה ומנוחה התשי"א 1951.

[15] בראשית ב, פסוקים א'-ג'.

[16] על מנת להבין את המהות של הדת כאקסיומה ניתן להציע תרגיל מחשבתי - שאל את האדם הדתי: "מה יגרום לך להפסיק להאמין באלוהות...?"

[17] ע"ב 1/65 ירדור נ' יושב-ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת הששית, פ"ד יט(3) 365 (1965)

[18] הלכת ירדור צומצמה בסופו של דבר בספ"ד נוימן (ע"ב 2/84) שם נקבע כי על הכנסת לקבוע חוקים ותקנות ספיצפיים לפיהם ניתן לפסול רשימות מלהתמודד בבחירות.