על סף התהום

אין היום מנוס - על צה"ל לוודא ולהחתים כל משרת קבע, תהיה דרגתו אשר תהיה, על התחייבות חד-משמעית כי אינו מכיר ולא יישמע לשום הוראה והנחייה חיצונית לצינור הפיקוד הצבאי.

כולנו חייבים תודה לרב הצבאי הראשי אשר חשף בפני-כל את הסכנה הנוראה המאיימת עלינו - קצינים ומפקדים להם נאמנות כפולה.

לפני כשבע שנים נקלעתי לסערה ציבורית. בעקבות הרצאה על שינויים והתפתחויות בצה"ל, בקשתי להעלות כמה נקודות נוספות כאשר, בין היתר, התייחסתי לסכנת הפוליטיזציה בצה"ל. הצבעתי על סכנה כפולה - האחת - לחברה הישראלית, אם חלילה תאבד זו את צה"ל כמוסד הכמעט יחיד לגביו יש קונצנזוס אמון לאומי, והשנייה לצה"ל, אם חלילה יימצאו קצינים שיקלעו לנאמנות כפולה ויידרשו לבחור ולהחליט בין צינור הפיקוד הצבאי, הכפוף לרמטכ"ל לבין "צינור הפיקוד" ההלכתי, הכפוף לרב, המורה הרוחני שלהם.

בדוגמאות שהבאתי, הצבעתי על "הכיפות הסרוגות", כסימן היכר חיצוני המצביע - אפילו שלא תמיד בצדק - על זיקה פוליטית-תנועתית מוכרת.

היום, שבע שנים מאוחר יותר, חוששני כי המעטתי בחומרת הבעיה. אין זה חשוב לענייננו אם הרב אברהם שפירא הורה לרב הצבאי הראשי, תא"ל ישראל וייס, להתפטר מתפקידו אם לאו. אין זה גם חשוב כיצד יחליט הרבצ"ר אם יעמוד בעתיד בפני דילמה זו. מה שחשוב זו עצם התופעה –מפקד דתי בכיר מתלבט כיצד להתייחס ולנהוג בפקודה צבאית לגיטימית שקיבל, פקודה אשר איננה עוסקת בסוגיה דתית, הלכתית תיאורטית. ובמקום לדון בעניין זה עם מפקדיו, בצינור הפיקוד הצבאי, הוא פונה ומבקש את פסיקתה של סמכות דתית-הלכתית שמחוץ לצבא.

הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל ניצבים היום אל מול פרשת דרכים גורלית: עליהם להכריע בסוגיה עקרונית וקשה ביותר - האם יכירו וישלימו עם קיומם של שני צינורות פיקוד לאנשי הצבא, צינור אחד זה שבתוך המערכת הצה"לית וצינור שני מחוץ לה? כלום יכירו וישלימו עם מצב בו שוב אינם יכולים להיות בטוחים כי קצין ומפקד ימלא אחר פקודה חוקית שניתנה לו?

הבעיה קיימת הן בקרב משרתי החובה והן, ובמיוחד, בקרב משרתי הקבע. לגבי הראשונים, הפתרון פשוט יחסית:  מחד, חוק ההתייצבות לשירות הביטחון איננו מאפשר לצה"ל להיות בררן ולהתנות את הגיוס של כל מתגייס בתשובה שזה ייתן לשאלה כלום יישמע אך ורק לפקודות הצבא. מאידך, אין ספק, ברגע שחייל יסרב למלא פקודה - הוא יועמד לדין צבאי.

לא כן אנשי הקבע. אלה, מתנדבים כולם. איש לא כפה עליהם את השרות הצבאי, ועל כן חובת נאמנותם כפולה ומכופלת. דומה כי אין היום מנוס - על צה"ל לוודא ולהחתים כל משרת קבע, תהיה דרגתו אשר תהיה, על התחייבות חד-משמעית כי אינו מכיר ולא יישמע לשום הוראה והנחייה חיצונית לצינור הפיקוד הצבאי.

אם לא יימצא פתרון ראוי ומיידי לבעיה - יביא הדבר לקצו של רעיון צבא אחד וממלכתי. לפני למעלה משנות דור היה זה ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון, אשר ראה בצבא הממלכתי את התנאי והמפתח לקיומנו הלאומי. הוא לא היסס והיה מוכן לנקוט בכל דרך אפשרית למימוש רעיון זה.

לדאבון לב, שוב עומדים ראש הממשלה ושר הביטחון בפני אותה סכנה ממש.  אם לא יעשו כן, ומיד, אנו עלולים לדרדר את המדינה לטמיון.