חנוכה ואל השמש
שמתי
לב, בזמנו, שהנר המדליק את הנרות האחרים בחנוכיה נקרא שמש (Shamash),
שמו של אל השמש הקדום
של האכדים, האשורים והבבלים, והמוזכר גם בתנ"ך. שמתי גם לב שאת חג החנוכה חוגגים
בכ"ה בכסלו, תאריך המקביל ל-25 בדצמבר, שהוא גם חג הולדתו מחדש של מיתרה, אל
השמש של הפרתים, אשר פולחנו החל להיות נפוץ ביותר ברחבי האימפריה הרומית בשם
הלטיני סול אינוויקטוס - Sol Invictus, בתקופה הקרובה באופן
"חשוד" לתקופה בה החלו לחגוג את חג החנוכה במתכונת המוכרת לנו גם כיום.
בדקתי את הענין, ואכן מצאתי שיש ויש כיסוי ל"חשד" זה, ואשתף אתכם בממצאי
עבודת הבילוש.
האימפריה הפרתית והמלחמות עם הרומאים
האימפריה
הפרתית הייתה המעצמה השלטת באזור שבו שוכנת כיום אירן, מאמצע המאה השלישית
לפניה"ס ועד לאמצע המאה השלישית לספירה. האימפריה הפרתית שלטה על מסופוטמיה,
ארמניה, סוריה, ואף לתקופה קצרה על ארץ ישראל, והפכה לאויבתה המרה של האימפריה
הרומית, ובין שתי האימפריות היו מלחמות רבות על שליטה באנטוליה (טורקיה של ימינו).
מיתרה ופולחנו, המקור הפרתי והחיקוי הרומאי
האל
הראשי של הפרתים היה האל מיתרה, אל השמש, הרעות והנאמנות. לפי המיתולוגיה הפרתית,
האל מיתרה נולד לאם בתולה במטרה להציל את העולם, ב-25 בדצמבר, ומאז כל שנה הוא
מסתתר במערה והוא גווע ב-22 בדצמבר היום הקצר ביותר בשנה, וב-25 בדצמבר קם וחוזר
לתחיה, ויוצא מן המערה על מרכבתו הרתומה לארבעה סוסים, ולכן בתאריך זה חוגגים את
תחיתו המחודשת.
החיילים
הרומיים, שניהלו מלחמות נגד הפרתים במשך מאות שנים, ולעיתים אף כשכירי חרב בשרות
המלכים הפרתיים, החלו להצטרף לפולחן האל מיתרה, גם בגלל שעבור חיילים יש חשיבות
למושגים רעות ונאמנות, עד כדי כך שבתקופה מסוימת מיתרה קיבל גם את הכינוי
"האל של החיילים". היות וחיילים הם ניידים ועוברים דרך ארצות רבות
ושונות לצורך מלחמות או שמירה על טריטוריות, הם הפיצו את הפולחן של מיתרה ברחבי
האימפריה הרומית. הממסד הרומאי הגיע למסקנה שהיות והאל מיתרה מסמל גם ערך כמו
נאמנות, שיכול להתפרש גם כנאמנות לשליט, האל הזה מביא תועלת ליציבות שלטונית,
והחלו לעודד זאת, ובסופו של דבר, האל מיתרה נכנס לפנתיאון האלים הרומי, תחת השם סול
אינוויקטוס - Sol Invictus (אל השמש הבלתי מנוצח),
בזמן שלטונו של הקיסר אאורליאנוס (Aurelianus). הפולחן של מיתרה המשיך
תחת הקיסרים שבאו אחריו, ואף הפך לדת מדינה, ומטבעות הוטבעו עם דמותו. בכל רחבי
האימפריה הרומית יום ראשון, שנקרא יום השמש (Dies Solis,
מה שהפך באנגלית, למשל, ל Sun Day), הפך ליום הקדוש של
השבוע, בעוד היום הקדוש של השנה היה 25 בדצמבר, היום שמציין את תחיתו השנתית של סול
אינוויקטוס הוא מיודענו מיתרה. עד מהרה החגיגות הללו התמזגו עם חגיגות הסטורנליה,
(Saturnalia), חגיגות האל Saturn, שנמשכו שמונה ימים מ-17
בדצמבר עד 24 בדצמבר, והיה החג השמח והאהוב ביותר על כלל אוכלוסית האימפריה
הרומית. בחג הסטורנליה העבדים היו חופשיים לשמונה ימים, אדוניהם שירתו אותם (באופן
היתולי, כמובן), הודלקו לפידים על ראשי עצי אשוח, הוחלפו מתנות, התקיימו ירידים
בהם, בין היתר, הבהירו מדורות והכינו עליהם מאכלים בשמן עמוק, שיחקו משחקי מזל,
כאשר הנפוצים היו הימורי סביבון, שהופצו על ידי החיילים אשר הסביבונים מעופרת
יצוקה היו חלק מהפק"ל ושימשו אותם להימורים בכל השנה כאשר קיבלו את שכרם.
השיא
בפולחן אל השמש, סול אינוויקטוס, באימפריה הרומית היה בזמן הקיסר קונסטנטינוס,
ולמרבה האירוניה, זה גם היה תחילת הסוף של אל השמש.
השפעת חגיגות האל מיתרה על הנצרות ועל היהדות
אמו
של הקיסר קונסטנטינוס, הלנה, הייתה נוצריה, בעוד הקיסר האמין ותמך בפולחן אל השמש.
תחת הלחץ של אמו, ולאור העובדה שברחבי האימפריה הרומית כבר היו, לפי הערכה,
מיליוני נוצרים, הקיסר קונסטנטינוס קבע בשנת 321 נוסחה, מבריקה מבחינתו, שמאחדת את
פולחן אל השמש עם פולחן ישו, ובכך גם מאחדת את האוכלוסיה לפולחן אחד, כי, לפי
הערכתו, הנוצרים לא היו מוותרים על ישו, וחסידי אל השמש לא היו מוותרים על החגיגה
החדשה והכובשת שנוצרה על ידי ייחוד חגיגת הסטורנליה עם חגיגת תחיית אל השמש.
הפתרון שהוא מצא כפולחן ממזג ושהתקבל על ידי אמו: ב-25 בדצמבר יחגגו את הולדת ישו
לפי כל הכללים של חגיגת אל השמש, יום הקדוש השבועי יהיה יום ראשון (יום השמש)
במקום יום השבת, יחדלו לחגוג את הפסח ובמקום זה יחגגו את תחיית ישו מהמתים. לאמיתו
של דבר, קונסטנטינוס לא הוטבל לנצרות, לא ראה את עצמו כנוצרי, והמשיך להנפיק
מטבעות עם דמותו של אל השמש. כדי ליישב את הסתירה, הנוצרים הקתוליים המציאו סיפור
שהוא הוטבל לנצרות ממש לפני מותו. דרך אגב, הנוצרים אשר לא חיו באימפריה הרומית,
למשל, הארמנים, לא קיבלו את "התיקון" של קונסטנטינוס לגבי תאריך חג המולד,
וחוגגים בתאריך אחר, ולא ב-25 בדצמבר.
גם
בני עמנו הושפעו בצורה עמוקה ביותר מפולחן אל השמש, והשיא היה בהקמת בתי כנסת
לכבוד אל השמש, עם רצפות פסיפס מרהיבות עם דמות אל השמש במרכזן עם מרכבתו המפורסמת
הרתומה לארבעה סוסים, כאשר על הרצפות מופיע לתפארת הכיתוב שמש או הליוס (שמו של אל
השמש ביוונית). רצפות הפסיפס האלו קיימות עד היום בשרידי בתי הכנסת בשישה אתרים:
עוספיה, סוסיא, נערן, חמת טבריה, בית אלפא וציפורי. לא יאומן, נכון? הרי בבית כנסת
לא אמורה להיות דמות כלשהיא, על אחת כמה וכמה לא דמות של אל פגאני. כפי שתראו, לא
רק קונסטנטינוס ידע להיות יצירתי: הרבנים פעלו בזריזות ובנחישות. הם הסבירו
למאמינים שב-25 בכסלו לא חוגגים את תחיית אל השמש אלא את נס כד השמן, את משחקי
המזל עם הסביבון עם עופרת יצוקה השאירו, כנ"ל את מאכלי הטיגון בשמן, לביבות
וסופגניות, את מנהג המתנות "דמי חנוכה", את מנהג הדלקת הנרות כאשר הפעם
הם לכבוד החנוכה ולא לכבוד שמש (Shamash), אל השמש. נשארו שתי
בעיות, אחת מהן פתרו, ואחת השאירו לא פתורה. בתנ"ך היו שני ספרים, מקבים א'
ומקבים ב' אשר נכתבו בסמוך למרד החשמונאים. הספר מקבים א' הוא ספר היסטוריוגרפי
המתאר בפירוט רב את כל המאורעות, כולל ההתכתבות בין בית חשמונאי לבין הסנאט ברומא,
והספר מקבים ב' הוא ספר דתי המתאר את הניסים האלוהיים שהתלוו לכל המאורעות. נו, מה
לעשות, דווקא הנס המרכזי, כביכול, הסיפור המומצא על נס כד השמן, אינו בנמצא,
כמובן, בספר זה, דבר שלא עשוי להתקבל על הדעת. הפתרון היה מידי ואכזרי: הוציאו את
הספרים מהתנ"ך (למזלנו, נשארו התרגומים בספרי הדת הנוצריים השונים). בעיה אחת
ששכחו להתמודד איתה: הנר העיקרי והמרכזי, המדליק את שאר הנרות, נקרא עד היום שמש,
שמו של אל השמש (המילה "שמש" במובן משרת לא הייתה קיימת בתקופה הנדונה).
אז...
שלא יעבדו עליכם,
וחג
אורים שמח!
מקורות
בעברית:
באנגלית:
תמונות:
- צילום של פסיפס
שנמצא מתחת לכנסית סן פטר בוותיקן, כנראה, בסוף המאה השלישית, ובו
רואים את סול אינוויקטוס (אפולו-הליוס). הפסיפס הושאר על ידי הכנסיה הקתולית, אך
מכונה בשם "שמש הצדק", כתואר לישו.
- תמונה של רצפת הפסיפס
מהריסות בית הכנסת העתיק בבית אלפא בו רואים במרכזו את דמותו של האל שמש (הליוס) במרכבתו
הרתומה לארבעה סוסים.
דצמבר 2012
אינדקס המאמרים
לגירסת הדפסה
