סליחה
מאת פרופ' רחל אליאור
סליחה היא מושג המתואר במקרא כתכונה אלוהית, שכן רק אלוהים הוא זה הסולח, כפי שעולה מחמישים הפעמים שנזכר הפועל סלח במקרא. הסליחה
האלוהית היא היפוכו של החטא האנושי מפני שעל פי המקרא האדם הוא זה המועד לחטוא מעצם הווייתו, ואלוהים הוא זה המתבקש לסלוח
לו. החטא, המתרחש במישור האנושי, מופנה תמיד לא רק נגד הזולת שחוטאים לו, אלא גם נגד אלוהים נותן החוק ומכונן המוסר ולכן אלוהים הוא
זה המתבקש לסלוח ולמחול. כך כותבים מחברי המקרא הפונים לאלוהים בבקשת סליחה על חטאי העם: 'וסלחת לעווננו ולחטאתנו ויאמר ה' סלחתי
כדבריך' (במדבר יד 20); 'ואתה אלוה סליחות חנון ורחום' (נחמיה ט 17); 'לאדוני אלוהינו הרחמים והסליחות' (דניאל ט 9), 'כי אתה ה' טוב
וסלח' (תהלים פו 5) 'וסלחת לחטאת עמך ישראל' (מלכים א ח לד).
הסליחה, המחילה, הרחמים, החנינה והכפרה, החסד והצדק, שמאפיינים את האל בעולם המקראי, קשורים כולם אלה באלה, והם היפוכם של
החטא, העוון, הפשע, הרשע, העוול, החמס והזדון, המאפיינים את ההוויה האנושית מאז סיפור קין והבל.
הואיל וזו תפיסת האדם הפסימית של המקרא, אלוהים נתפס כנותן החוק, המתווה את הפער בין המצוי (חטא ועוול, רשע ופשע, עריצות
וכפייה) לרצוי (חסד וצדק, טוב ורחמים, דין ומשפט, אמת וקדושה). כדי לעבור מהמצב המצוי, של עוול או חטא הכרוך בעונש, למצב הרצוי של חרטה
ופיוס, חסד, דעת, אמת וצדק, נוצר מנגנון התשובה, הכפרה והסליחה. התשובה היא נחלתו של כל אדם בכל עת, וחובתו ביום הכיפורים, הכפרה
נמנית עם המטלות של הכהן המתווך בין האדם החוטא לאל הסולח, והסליחה היא חסדו של האל, השמור לשבים בתשובה מחטאיהם, ומבקשים
את סליחת זולתם.
אם בעולם המקרא רק אלוהים הוא זה המכפר והסולח לאדם העובר על חוקיו בשוגג ובמזיד, והכפרה קשורה בצום ותענית, תשובה וצדקה, המעבירים
את רוע הגזירה, (כדברי הרמב"ם: "יום הכיפורים הוא זמן תשובה לכל, ליחיד ולרבים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל. לפיכך חייבים הכול לעשות
תשובה ולהתוודות ביום הכיפורים" (משנה תורה, הלכות תשובה, פרק ב הלכה ז), הרי שבעולמנו הסליחה מיוסדת על ההנחה שבני אדם הם אלה
החוטאים איש לרעהו, גם במקום שאין שכר ועונש משמים. בני אדם הם גם אלה הסולחים איש לרעהו, שכן כולם עלולים למצוא עצמם במצב שבו
הם טועים, שוגים, נכשלים, חוטאים, מזידים, וגורמים עוול בשוגג ובמזיד.
אלא שמותר האדם הוא בכך, שמפעם לפעם הוא מבחין בפער שבין הרצוי למצוי ורואה בעוול מצב טעון תיקון או מצב המחייב לשוב
בתשובה, להתחרט, להתפייס ולבקש סליחה ומחילה. את זאת למד האדם כבר בימים קדומים מהסיפור המקראי, שבו האדם מודה על
חטאו, כבסיפור יהודה ותמר, ולמד מהתפילה המקראית, שבה הוא מתחנן ומבקש סליחה, כבסיפור דוד ובת שבע ובתפילות בספר
תהילים, ולמד מהחוק המקראי, התובע תשובה, כפרה וסליחה, בשעה שהוא מכונן איום שבמערכת ענישה מידי שמים, שעל פיה
החוטא שאינו שב בתשובה ומכפר על חטאיו נכרת מעמו בעונש כרת. עוד למד האדם להבחין בפער שבין הרצוי למצוי בתהליך ארוך ומייסר, רווי
שפיכות דמים, שבו התגבש המוסר האוניברסאלי, התובע כבוד לאדם באשר הוא אדם ('חביב אדם שנברא בצלם') ומזכה כל אדם בזכות
לשוויון ('כל בני אדם נולדו שווים'), ותובע את הזכות לצדק, חירות, ריבונות, כבוד, חסד ואמת. אלה הגוזלים זכויות יסוד אלה, השמורות לכל
אדם, הם החוטאים, ובפניהם פתוחה הדרך לחזור בהם ממעשיהם הרעים, להתחרט, לשוב בתשובה, לפייס את הנפגע ולבקש סליחה ומחילה.
השפה העברית עשירה בפעלים המביעים צורך חיוני זה בחיי אדם: לסלוח, למחול, לפייס, להתפייס, לבקש סליחה, לחזור
בתשובה, לכפר, להתחנן, לפצות ועוד כיוצא באלה ביטויים המכוננים יחסי אנוש מתוקנים החורגים משגרת היום יום, שכן הם כוללים את ההנחה
שיש דרך לשנות ולתקן את העבר, וכל מעשה שנעשה, ניתן להשיבו. השפה משקפת תרבות המודעת לכך שבכל מקום שבו מתקיימים יחסי
אנוש, מתחוללות כל הזמן באופן בלתי נמנע טעויות, מכשלות, שגגות ועוולות, בשוגג ובמזיד, אך היא מוסיפה על ודאות זו את הערך התרבותי
המאמין ביכולת לסלוח המיוסדת על ההכרה באפשרות לבטל ולמחוק אירועים שהיו. הרצון לתקן מצב זה של חטא ועוון ולהכיר בכך שעושה העוול
טעה ונכשל ורוצה לשוב בו ולבקש סליחה ממי שנעשה לו עוול, הוא העומד מאחרי רעיון התשובה שהוא התנאי לסליחה ולכפרה.
במסורת היהודית יום הסליחה הוא יום הכיפורים, החל מדי שנה בתאריך קבוע בלוח, בעשור לחודש השביעי, הוא חודש תשרי, חודש הסליחות
והרחמים. ליום הסליחה קודמים עשרת ימי תשובה, בין ראש השנה ליום הכיפורים, שעניינם הוא הרהור בזיקת האדם לאלוהיו, ביחס לחוקי האל
שעליהם עבר בשוגג ובמזיד, ובזיקתו לחבריו, בזיקה לשאלות של חטא, עוון ופשע, עוול, פגיעה, עלבון ועבירה. תפילת יום הכיפורים כוללת ביטויי
בקשת סליחה ומחילה בלשון רבים, שכן החטא הוא נחלתו של כל אדם ('לפתח חטאת רובץ') ולא רק פשעו של היחיד יוצא הדופן, וכלל ציבור
המתפללים מפרט בקול רם את מכלול החטאים האפשריים שעלולים להתרחש בין אדם לרעהו, מביע חרטה, ומבקש סליחה ומחילה על חטאיו
במשך השנה החולפת כדי שיזכה בכפרה.
יש הרואים בסליחה מהלך פנימי המבטא את שחרור הנפש מן האשמה, ויש הרואים בסליחה את הזדמנות ההרהור על הפער בין הרצוי למצוי, ויש
הרואים בסליחה הזדמנות לתיקון מה שנפל בו פגם, ויש הרואים בה פתח לדיאלוג אנושי עמוק המשנה את פני הדברים, אולם הכול מסכימים
שהסליחה אינה נפרדת מן החרטה והתשובה, ומן ההתחייבות לשפר בעתיד את מה שנפגם בהווה ולנסות ולתקן את העבר ככל שרק ניתן.
כדי לזכות בסליחת האדם הנפגע יש קודם לרצותו ולפייסו בדברים ובמעשים כפי שדברי המשנה על יום הכיפורים המצויים במסכת יומא, מיטיבים
לבאר: 'עבירות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר. עבירות שבין אדם לחברו, אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו' (משנה יומא).
המימד הברור 'והפשוט' יחסית בשאלת הסליחה, קשור באלה שחטאנו להם ואנו מבקשים את סליחתם אחרי חרטה, ריצוי, פיוס, דיבור, פיצוי
ושילומים, ואילו ההיבט המורכב והקשה בסוגיית הסליחה קשור באלה שאיננו רוצים לסלוח להם, אלה שאיננו יכולים לסלוח להם, אלה שיכולת
הסליחה איננה קיימת לגביהם, אלה שחטאו נגדנו חטאים שאין עליהם כפרה.
אין זו יד המקרה שארגון החסד הגרמני הפועל בישראל שנים רבות, כינה את עצמו בשם "כפרה" שכן פעיליו הראויים לכל שבח, העובדים
עם ילדים פגועים ועם זקנים תשושים ומבצעים עבודות שאחרים אינם רוצים לעשות, יודעים היטב שאין כפרה ומחילה לחטאי אבות אבותיהם
בדור השואה. הם, שלא חטאו, באים כדי לכפר במעשיהם על חטאי אבותיהם, חרף העובדה שידוע להם היטב שלגבי רובו המכריע של הציבור
היהודי, או לגבי כולו, אין אפשרות סליחה ומחילה לגבי מה שהתרחש בשואה, שכן אין דרך לתקן את העוול שבגרימת אבדן צלם אנוש ואין דרך
לכפר על רצח עם.
אולי אין זו יד המקרה שסליחה היא תכונה אלוהית כפי שציינתי בראשית הדברים, שכן האדם מתקשה עד מאד ואולי כלל איננו יכול לסלוח על
עוולות וחטאים שנעשו לו ולאהוביו, לרעיו לקרוביו ולחבריו, לעומת זאת הוא מבקש על נקלה שייסלח לו והוא מוכן לשם כך לשוב בתשובה, לצום
ולכפר ולהרבות בסליחות. אך, האם הנאנסת יכולה לסלוח לאנס?, האם המשועבד יכול לסלוח למשעבד?, האם נפגע גילוי עריות יכול למחול
לפוגע בו?, האם נכבש יכול לסלוח לכובש?, האם קרוביו של הנרצח יכולים לסלוח לרוצח? האם יתום יכול לסלוח למי שהסב ביתמותו בכך שרצח
את אביו או את אמו? האם אביו של המעונה יכול לסלוח למענה? האם המושפל יכול לסלוח למשפיל? האם אמה ואביה של הנאנסת יכולים
לסלוח לאנס? האם אדם יכול לסלוח למי שהלבין פניו ברבים על לא עוול בכפו? האם המופלה, המודר והמושפל יכול לסלוח למדיר
ולמפלה? האם אדם שהתעוור מפגיעת אבן יכול לסלוח לפוגע בו? האם נפגעי תאונות דרכים יכולים לסלוח למי ששלל מהם את בריאותם ועצמאותם כשהפך אותם בהרף עין של חוסר תשומת לב או של מהירות מופרזת לפצועים, חולים ונכים שלא לומר ליתומים ואלמנות?
דומה שאפשר לסלוח על חטאים שניתן לתקן ועל עוולות שאפשר לרפא, או על פגיעות שאפשר לפצות עליהן, אבל קשה עד מאד אם לא בלתי
אפשרי לסלוח לאנשים שנטלו חיים, לרוצחים, אנסים, ומענים, לפושעים ועבריינים, לנהגים שיכורים ולחיילים מתעללים, שעליהם ועל
מעשיהם נאמר "מעות לא יוכל לתקן" (קהלת א טו). יש יחידי סגולה שמוצאים בנפשם כוח לסלוח על עוולות נוראות שנגרמו להם ולחבק
את הפוגע בהם ולכונן עמו קשר אנושי. הם נמנים עם מרחיקי הראות המחוללים תמורות חברתיות או עם מייסדי דתות חדשות ומספרם מועט.
מזווית אחרת ראוי לציין שרבים מגדולי היוצרים בארץ ובעולם הם אנשים שחוו פגיעה שאין לה תקנה ועוול בל יסולח, והפכו את הפגיעה
והעוול, הכעס והזעם, בתהליך עמוק של בירור והצטללות למטמורפוזה ספרותית, אמנותית, נבואית או שירית, ולמקור יצירה והשראה. לאה
גולדברג, דליה רביקוביץ, יונה וולך, יאיר הורוויץ ועמוס עוז, שהתייתמו מאחד מהוריהם בנסיבות קשות, נמנים על גדולי הסופרים והמשוררים
בארץ. עמוס עוז אמר פעם שמאחרי כל יצירה גדולה יש פצע וספריו של פרנץ קפקא שאביו התעמר בו, וספריה של וירג'יניה וולף שנאנסה בידי
אחיה החורג, מעידים על כך בבירור. סיפורו הנודע של עגנון 'סיפור פשוט' מדגים את העוולות המתחוללות בתוך המשפחה, שאין עליהן סליחה
כפרה ורק המחלה היא מפלט מהן, וספרו של איאן מקיוון 'כפרה', מדגים את נוראות העוול הנעשה כלאחר יד, קובע גורלות באקראי ומשבש
את החיים שיבוש שאין לו תקנה ומדגים את היחסים בין חטא, עוול, סליחה וכפרה. מחברים רבים שכתבו אחרי השואה דוגמת פול צלאן, פרימו
לוי, דן פאגיס, אידה פינק ורות בונדי, היטיבו להראות מה גדול כוחה של האמנות בחשיפת עומק הפגיעה, במציאות שאין בה סליחה
וכפרה. מן הצד השני, ראוי לזכור, שרבים מגדולי הפושעים והעבריינים הם אלה שנפגעו פגיעה אנושה במהלך חייהם, פגיעה שלא יכלו
לסלוח עליה, והפכו את הזעם והכעס לתשתית הנקמה והעבריינות שהם כופים על זולתם.
מסורת התפילה היהודית קובעת את רשימת החטאים שאפשר לבקש עליהם סליחה ביום הכיפורים בסדר אלפביתי בלשון רבים, רשימה
השבה ונאמרת בקול רם כמה פעמים : "אשמנו. בגדנו. גזלנו. דברנו דופי. העוינו. והרענו. זדנו. חמסנו. טפלנו שקר. יעצנו
רע. כזבנו. לצנו. מרדנו. נאצנו. סררנו. עוינו. פשענו. צררנו. קשינו עורף. רשענו. שחתנו. תעבנו. תעינו. תעתענו.
ומבקשת כנגד רשימה זו: "ועל כולם אלוה סליחות , סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו", ומוסיפה אחרי תפילת כל נדרי 'סלח נא לעוון העם הזה
כגודל חסדך'.. ומסיימת ואומרת שלוש פעמים: "ויאמר ה': סלחתי "כדבריך". גם בתפילת מנחה נאמר: " סלח לנו אבינו כי חטאנו, מחל
לנו כי פשענו, כי אל טוב וסלח אתה, ברוך אתה ה' המרבה לסלוח". דומה שכגודל רשימת החטאים כך עמוק הוא הצורך האנושי
בסליחה, אולם כשם שאלו אינם ניתנים לביטול, כך גם זו נשארת כתוחלת.
---------------------------
מאמרים קודמים מאת פרופ' רחל אליאור באתר חופש:
אוקטובר 2008
אינדקס המאמרים
לגירסת הדפסה
