היה היה קרנבל בתל-אביב

היה היה קרנבל בתל-אביב

יותר מכל מדינה אחרת בעולם נוהגים בישראל לחצוץ ולקבוע, השכם והערב, מיהו תאיסט ומיהו אתאיסט, מי ההולך במשורת הדת ומי כופר וסוטה בה וממנה. המחלוקת ידועה ונדושה וסיכומה סובב בשאלה אחת ויחידה - מי הוא יהודי?

רבים מציינים את תחילת הוויכוח במאה השמונה עשרה, כשתנועת ההשכלה התפשטה בחלל האמונה שבלב האדם ותפרה לו צורה "חילונית". עם זאת, למען הדיוק, לא חלף יום בחיי עם זקן זה בו יהודי פלוני לא חלק על יהודי אלמוני באשר לאמנתו ודעתו. כבר בימי המקרא נפרשת בפנינו רשת עתירה של מהלומות ופתרונות. אברהם דן את ה' למשפט באשר לצדיקים שבסדום (ברשאית י"ח), משה מרסן אותו טרם ירסק את הזובחים לעגל (שמות ל"ב), העם מזלזל בשופטיו, אחר נשפט וחוזר בו, הנביאים מזהירים את המלכים, המלכים מתעלמים מן הכוהנים וכו' וכו'.... מאורעות בראשית אלו שבים ומתחדשים בשינויי אדרת בכל דור ודור. הנה, בקיצור נמרץ, עם השמטות לא מכוונות, היסטורית המחלוקת הדתית והתרבותית ביהדות: פרושים כנגד צדוקים, הלל כנגד שמאי, פומפדיתא כנגד טבריה, ספרד כנגד אשכנז, המיסטיקה כנגד ההיגיון, החסידים כנגד המתנגדים, הרפורמים כנגד הקונסרבטיבים, הציונים כנגד נטורי קרתא, תל-אביב כנגד ירושלים.

הוויכוח הוא נשמת אפו ועמוד שדרתו של העם היהודי. קיומו תלוי כאשר ישנם לפחות שני צדדים מנוגדים שמכירים, מכבדים ומשתלמים מקיומו של האחר, של המנוגד. כשאין שיח אין וויכוח! הקיצוני לעולם אינו צד בוויכוח אלא אך פתגם שלו, וככזה הוא מועד תמיד להעלם ולהישכח מהשיח הפוליטי הקונקרטי (אם מדובר ב"כך" או, להבדיל, ב"שינוי"). [הערת המערכת: איננו סוברים ש-"שינוי" היוותה תנועה "קיצונית" במצעה ובפעולותיה, אלא שדווקא נאבקה בעצמה במובנים רבים בקיצוניות, ושהעלמותה נבעה מסיבות אחרות]

מאז רצח רבין חלה התקרבות משמעותית של הציבור החילוני אל עבר מקורות היהדות. התקרבות שמבקרים מכנים אותה "רנסנס היהדות החילונית". למי שמגדיר את עצמו כאדם חילוני רצף מילים זה, שמשמעותו - "תחייה מחודשת של היהדות החילונית", מעורר סקרנות ומגלה עולם שייתכן והיה נעול לולא כן. אולם הגדרה זו יסודה בהתרפסות התרבותית וההיסטורית של הציבור החילוני בפני הציבור הדתי בישראל. מכיוון שמבחינה דתית, ומבחינה דתית בלבד, האדם החילוני שב כביכול אל עולמו "האמיתי". אבל מבחינה יהודית חילונית, מאז שפינוזה ועד עתה, עולמו של החילוני עשיר ומלא (לעמת הגדרתו הנלוזה של החזון אי"ש - "עגלה ריקה") בהגות אמת וביצירת אמת. אין מדובר, אם-כן, ב"תחייה מחדש" או בשיבה לחיק "האם" אלא בהבשלת זהות תרבותית אשר, באופן בריא ומקורי, עושה זאת בדרכה שלה.

ביאליק, עמיחי, יצחק לאור ורבים אחרים דאגו ודואגים לשמר ולטפח את תרבותו של היהודי החילוני, ולחשוף אותו לעולם אל זהותו ומקורו. ראוי ורצוי, למען ההדברות, הוויכוח והרעות האנושית, שהיהודי החילוני ילמד להכיר את רובדי היהדות השונים שנערמו על המקורות, עם זאת, ומעל לכל, רצוי לו להכיר את המקורות בתיווך אבותיו (כי היום כבר יש לנו אבות ואף סבים) היהודיים החילוניים. חג פורים, למשל, מהווה אפשרות נהדרת לעשות כן.

אברהם אלדמע, מאושיות התרבות בתל-אביב - צייר, שחקן, מורה ואף קצין המשטרה העברי הראשון - יזם את "קרנבל פורים" ב-1912. מספרים כי קרנבל זה היה כה מוצלח בראשית ימיו עד כי תיירים מחו"ל הגיעו כדי לצפות ולהשתתף בחגיגות שכללו תהלוכות רחוב, תחפושות מרהיבות, תחרויות ספורט, תחרויות יופי, פורקן נפשי וגופני, הילולה והרבה הרבה שמחה כי, כאמור, "משנכנס אדר מרבין בשמחה" (תענית כט' ע"א). עם זאת, למרות הרצון הטוב והשמח לחדש את המסורת ברוח הזמן, קמו לקרנבל מתנגדים רבים מקרב הציבור האורתודוקסי (תחרויות היופי והספורט חשפו כנראה יותר מדי "גוף"). לפיכך, החגיגות נבלמו למספר שנים עד אשר שבו במראה מסורתי יותר (לדוגמא, השם "עד לא ידע", במקום "קרנבל", נלקח ממסכת מגילה ז' ע"ב). העדלאידע, באופייה החדש, הסעירה פחות את החוגגים בישראל ובשלב מסוים אף נפסקה לחלוטין. כיום, בעיקר מחוץ לתל-אביב, אפשר ותמצא אותה בתהלוכות בתי-ספר יסודיים בשעת אחר הצהריים באיזו שדרה מטופחת, ואחריתה מי ישרונו?

הדיאלקטיקה היהודית החילונית, כפי שבאה לידי ביטוי מראשית ימיה, היא המשך אמיתי ולגיטימי של עץ היהדות רחב המידות. המשך, שמפאת אי-אלו משברי זהות היסטוריים, מצא לו הרגל לסוג לטובת פתרונות זרים ממנו, אם לא מחוצה ליהדות אזי בצל הדת כמו, נאמר, "חתונה בקפריסין או חתונה ברבנות". תל-אביב, כמרכז היצירתי של הדיאלקטיקה היהודית חילונית, מוכרחה להפנים מבט ולראות כי יש לה הזכות (וגם החובה) להתקיים כשלוחה של עץ זה. אין לכך זמן מוצלח יותר מאשר חודש אדר, חודש של תהפוכות גורל.