לעולם אין רק אמת אחת ורק זיכרון אחד

פרופ' רחל אליאור

פורסם ברשות

אני רוצה לספר לכם סיפור אחד מהעת העתיקה, המלמד אותנו בחדות ובבהירות שלעולם אין רק אמת אחת ורק זיכרון אחד, ורק זווית ראייה אחת.

חג שבועות כידוע לכולם הוא החג שקוראים בו את המגילה הנפלאה, מגילת רות, שכולה רצופה אהבה, חן וחסד, נדיבות, אחווה נשית ואנושית, אחריות ושותפות גורל בין בני אדם מעבר לגבולות הלאום, הדת, הגזע והצבע, הטומאה והקדושה, ההיתר והאיסור.

אנחנו זוכרים שרות היא מואביה, אבל לא תמיד זוכרים בבהירות מי הוא מואב. התורה מספרת לנו סיפור נורא בספר בראשית, בהקשר של חטאי סדום ועמורה, שבסופו לוט ובנותיו היו בטוחים שהם היחידים ששרדו בעולם אחרי ההפיכה, והבנות משכרות את אביהן כדי לשכב איתו ולהרות ממנו. לוֹט הוא בנו של הרן בן תרח, אביו של אברהם, ואחיהן של מילכה ויסכה. הוא יצא מאור כשדים עם אברם, אחי אביו, ושרי אשת אברם, "לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן". בשל סכסוכים על שטחי מרעה, לוט נפרד מאברהם ובחר להתיישב בסדום. כזכור לוט הציע את בנותיו לאנשי סדום שביקשו לאנוס את אורחיו. כך מספר ספר בראשית בפרק י"ט:

וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב, וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם; וַיַּרְא לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם, וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה. וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי, סוּרוּ נָא אֶל בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם, וְהִשְׁכַּמְתֶּם, וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם; וַיֹּאמְרוּ לֹּא, כִּי בָרְחוֹב נָלִין. וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד - וַיָּסֻרוּ אֵלָיו, וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתוֹ; וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה, וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ. טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ, וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת, מִנַּעַר וְעַד זָקֵן: כָּל הָעָם, מִקָּצֶה. וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה; הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ, וְנֵדְעָה אֹתָם. וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט הַפֶּתְחָה; וְהַדֶּלֶת סָגַר אַחֲרָיו. וַיֹּאמַר: אַל נָא אַחַי תָּרֵעוּ. הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת, אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אִישׁ - אוֹצִיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם, וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם; רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל, אַל תַּעֲשׂוּ דָבָר, כִּי עַל כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי....

הסיפור מסתיים בחורבן נורא של סדום ועמורה, ומספר על שלושה ניצולים בודדים מכל תושבי סדום ועמורה והאזור, אב ושתי בנותיו:

...וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר וַיֵּשֶׁב בָּהָר, וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו עִמּוֹ, כִּי יָרֵא לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר; וַיֵּשֶׁב בַּמְּעָרָה - הוּא וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו. וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה, אָבִינוּ זָקֵן; וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ, כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ. לְכָה נַשְׁקֶה אֶת אָבִינוּ יַיִן, וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ; וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע. וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת אֲבִיהֶן יַיִן בַּלַּיְלָה הוּא; וַתָּבֹא הַבְּכִירָה וַתִּשְׁכַּב אֶת אָבִיהָ, וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ. וַיְהִי מִמָּחֳרָת, וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה, הֵן שָׁכַבְתִּי אֶמֶשׁ אֶת אָבִי; נַשְׁקֶנּוּ יַיִן גַּם הַלַּיְלָה, וּבֹאִי שִׁכְבִי עִמּוֹ, וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע. וַתַּשְׁקֶיןָ גַּם בַּלַּיְלָה הַהוּא, אֶת אֲבִיהֶן יָיִן; וַתָּקָם הַצְּעִירָה וַתִּשְׁכַּב עִמּוֹ, וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקֻמָהּ. וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן. וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב: הוּא אֲבִי מוֹאָב, עַד הַיּוֹם. וְהַצְּעִירָה גַם הִוא יָלְדָה בֵּן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן עַמִּי: הוּא אֲבִי בְנֵי עַמּוֹן, עַד הַיּוֹם.

כלומר, מכיוון שבנותיו סברו בטעות שכל העולם כולו נחרב, הן השקו את לוט אביהן יין כדי שישתכר, ושכבו עמו מבלי שידע, על מנת לדאוג להמשכיות המין האנושי. ממעשים אלו של גילוי עריות נוצרו, על פי המקרא, שני עמים: מואב [מהאב] ועמון, שנקרא בעת הולדתו בן-עמי (פירושו: "בנו של אבי"), שמרמז גם כן על מוצא הבן.

כלומר, סיפור נורא זה, שראשיתו באב המוציא בנותיו לאונס, מסתיים בבנות האונסות את אביהן בלא ידיעתו למען הקמת דור המשך. מכאן ששני העמים המאיימים על ישראל מוצאם מגילוי עריות נורא.

אבל "ספר היובלים" שנכתב בחוגים כוהניים שחיברו את מגילות מדבר יהודה (שכולן כתבי קודש) וחיברו חלקים נכבדים מהתורה והנבואה, ונמצא בין מגילות מדבר יהודה - מספר לנו מחדש את סיפורי ספר בראשית ומביא את גירסתו העתיקה למה שהתרחש בין לוט לבנותיו. הדברים נכתבו זמן רב לפני חתימת נוסח המקרא, באמצע המאה השנייה לפני הספירה. בספר היובלים, מלאך הפנים מספר למשה על הר סיני מה ארע בדורות שקדמו למעמד סיני. בפרק ט"ז בספר היובלים, המקביל לפרק י"ט בבראשית, בפסוקים ה'-ט', מספר המלאך למשה על ההר את הסיפור הבא על לוט ובנותיו בתמצות ניכר:

ובחודש הזה עשה אלוהים משפט בסדום ובעמורה ובצבויים ובכול ככר הירדן ויבעירן באש ובגופרית. ויהרסם עד היום הזה עת אני מודיעך את כל מעשיהם כי רעים המה וחטאים מאוד. ויטמאו ויזנו בבשרם ויעשו טומאה בארץ. וכן יעשה אלוהים משפט כמשפט סדום במקומות אשר יעשו כטומאת סדום. ואת לוט הצלנו כי זכר אלוהים את אברהם ויוציאו מתוך ההפכה.

ויעש הוא ובנותיו חטא בארץ אשר לא היה על הארץ מימי אדם עד אליו כי שכב האיש עם בנותיו. והנה צווה ונחקק על כול זרעו בלוחות השמים להדיח ולהכרית וכי יעשה משפטם כמשפט סדום וכי לא ישאר לו כול זרע אדם בארץ ביום המשפט.

כלומר בספר היובלים נאמר במפורש שלוט הוא החוטא והוא זה ששכב עם בנותיו, כלומר הוא אנס אותן. ספר היובלים אינו מזכיר את שמות הבנים שנולדו מהאונס. המהדירה של ספר היובלים, כנה וורמן, מעירה: "כך נפטר המחבר מעמון ומואב, המתחרים עם בני ישראל על תחומי הארץ. בתורה עמים אלה מוגנים ונאסר על בני ישראל לכבשם."

המסורת המיסטית המדרשית קבעה שהמשיח יוולד מזרע אחר, מגילוי עריות. ד"ר רות קרא קניאל כתבה על כך בהרחבה. חוטא חטא העריות הראשון, אב השוכב עם בנותיו, הוא לוט. אחד מבניו הוא מואב, ורות המואביה היא מצאצאי צאצאיו, בראשונה היא נישאה למחלון בנם של נעמי ואלימלך מבית לחם יהודה, כלומר משבט יהודה. בשל הרעב בארץ עברו אנשי יהודה לגור בשדה מואב. כיליון בנם השני נשא את עורפה. אלימלך ובניו מחלון וכיליון מתו. אשתו נעמי היהודיה, ושתי כלותיה המואביות, הן גיבורות הסיפור. רות המואביה, שנישאה בשנית לבועז משבט יהודה, היא אם השושלת של בית דוד, שגם מצד האב, ולא רק מצד האם, מקורו בגילוי עריות. יהודה שכב בבלי דעת עם כלתו האלמנה תמר, ונולדו לה תאומים ממשכב עריות אסור זה, פרץ וזרח. מגילת רות מספרת שזקני העיר מברכים את בועז מצאצאיו של פרץ בן יהודה, הגואל את רות המואביה, צאצאיתו של לוט ובתו, מאלמנותה ומבדידותה ועקרותה, ואומרים לו:

וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר, וְהַזְּקֵנִים - עֵדִים; יִתֵּן יְהוָה אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל, וַעֲשֵׂה חַיִל בְּאֶפְרָתָה וּקְרָא שֵׁם בְּבֵית לָחֶם. וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ, אֲשֶׁר יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה מִן הַזֶּרַע אֲשֶׁר יִתֵּן יְהוָה לְךָ, מִן הַנַּעֲרָה הַזֹּאת.

וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת רוּת וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ; וַיִּתֵּן יְהוָה לָהּ הֵרָיוֹן, וַתֵּלֶד בֵּן. וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים אֶל נָעֳמִי, בָּרוּךְ יְהוָה אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם; וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל. וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ, וּלְכַלְכֵּל אֶת שֵׂיבָתֵךְ: כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר אֲהֵבַתֶךְ, יְלָדַתּוּ, אֲשֶׁר הִיא טוֹבָה לָךְ מִשִּׁבְעָה בָּנִים.

וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ, וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶנֶת. וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר, יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי; וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד, הוּא אֲבִי יִשַׁי אֲבִי דָוִד.

וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ, פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת חֶצְרוֹן. וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת רָם, וְרָם הוֹלִיד אֶת עַמִּינָדָב. וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת נַחְשׁוֹן, וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת שַׂלְמָה. וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת בֹּעַז, וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד. וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי, וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד.

כך מסתיימת מגילת רות הנפלאה המצטיינת בחסד ובאהבה, בברכה ואהבה, ובהבנת שלשלת הדורות, שראשיתה בקציר שעורים כ"ו לניסן ואחריתה בקציר חיטים בט"ו בסיון והשתלשלותה בבית דוד, נעים זמירות ישראל, מתכנן המקדש, מסדר סדר משמרות הכהונה ומחבר אלפי שירים לעבודת הכוהנים ולשחרת הלוויים.

דוד, נעים זמירות ישראל, הוא שהמציא את הרעיון המשיחי, המבוסס על הרעיון המנוסח בשירתה הנפלאה של יוכבד בת מרים:

מאחורי המרחק - מרחק יש שני,
ואופק לפנַי ולפְנִים אופקים,
שבילים אפרש, שבילים לא נראים,
עד סוף סופם של כל מרחקים.

דוד המציא את את עד עולם וברית עולם וכסא לעולם, ולעומי עד, ועולם כאן במשמעות נצח ועדי עד, בשירי תהילותיו לאלוהים, שבהם הוא מדבר על הנצחי והמחזורי, המופלא והנשגב, הנגלה במופשט ובמוחש, בסיפור ובשיר, לאוהבי הדעת, האמת והצדק, האהבה והחסד, הרצוף והנכרת ונשמר בברית עולם של הזוכרים, הנכספים, המשוררים והיודעים. אבל על השתלשלות הרעיון משיחי ומושגיו פורצי הגדר, המתגלגל מראשית שבגילוי עריות ופריצת הגבולות האסורה שבין קרובי בשר, ועד לאחרית שבפריצת הגבולות בין העולמות שבין קרובים ברוח, אספר לכם בפעם אחרת. כאן אחתום רק בשיר המספר על נעים זמירות ישראל, החותם את מגילת תהילים, שנמצאה בין מגילות מדבר יהודה שכולן כתבי קודש:

ויהי דויד בן ישי חכם ואור כאור השמש
וסופר ונבון ותמים בכול דרכיו לפני אל ואנשים
ויתן לו יהוה רוח נבונה ואורה
ויכתוב תהלים שלושת אלפים ושש מאות,
ושיר לשורר לפני המזבח על עולת התמיד לכול יום ויום
לכול ימי השנה ארבעה וששים ושלוש מאות,
ולקורבן השבתות שנים וחמשים שיר,
ולקורבן ראשי החודשים ולכול ימי המועדות
וליום הכפורים שלושים שיר
ויהי כול השיר אשר דבר
ששה וארבעים וארבע מאות,
ושיר לנגן על הפגועים ארבעה.
ויהי הכול ארבעת אלפים וחמשים.
כול אלה דבר בנבואה אשר נתן לו מלפני העליון.

(שירי מגילות תהילים, מגילות מדבר יהודה, החיבורים העבריים בעריכת אלישע קימרון, כרך ב', עמ' 355.)

חג שמח לכולכם ולכולכן.

תתברכו בברכת חג הקציר וחג הביכורים וחג החתונה השמימית ותיקון ליל שבועות וחג מתן תורה וחג פתיחת השמים והתגלות מראות אלוהים, ומי שרוצה לדעת עוד על חג הבריתות הוא חג שבועות הנעלם, מוזמן לקרוא במאמרי 'חג שבועות הנעלם' בראש עמוד הפייסבוק שלי. חג שמח.

הערה באשר לרקע ההיסטורי של כתיבת מגילת רות, על יסוד דברי עמיתי פרופ' יאיר זקוביץ חוקר מגילת רות:

בספרות בית שני (עז' ט'-י'; נחמ' י', כ"ט-ל"א; י"ג, כ"ג-כ"ז) משתקף מאבק נמרץ בנישואים לנשים נכריות (ובמיוחד עמוניות ומואביות). מאבק זה, שראשיתו בעליית עזרא, לא היה קל. גולת הכותרת של המאבק הייתה ההתחייבות באמנת נחמיה על איסור נישואי התערובת (י', כ"ט-ל"א). דומה שבשלב ראשון הייתה ידם של עזרא ונחמיה על העליונה, אך עם שובו של נחמיה לשנה אחת לפרס (443 לפנה"ס בקירוב), בטלו תיקוניו זמנית. עם שובו לירושלים ביקש נחמיה לחזור ולהשתית תיקוניו על בסיס מוצק (ח' תדמור, אצל ח"ה בן-ששון [עורך], תולדות עם ישראל א', בימי קדם, ירושלים תשכ"ט, עמ' 169).

היקפה הרחב של תופעת נישואי התערובת מעיד כי לא הכל היו תמימי דעים כי יש פסול בנישואים אלה. הדרישה לגירוש הנשים הנכריות עוררה מן הסתם התנגדות חריפה שמגילת רות מבטאת אותה: גיבורת המגילה היא מופת לאשה נכרייה, מואביה (שמואביותה מודגשת חזור והדגש), הדבקה בחמותה שלא על מנת לקבל פרס, דבקה באלהי ישראל ואף נשבעת בשמו, וסופה שהיא זוכה ומתברכת על ידי ה' המעמיד מזרעה את דוד מלך ישראל.