פסח: דו-שיח מעניין שהיה לי הבוקר במכולת השכונתית

הייתי הבוקר - בוקרו של "ליל הסדר" במיני-מרקט - אחד מתוך רבים הנמצא בשכונה, אתם יודעים. בתור לפני עמדה גברת עמוסת מצרכים, והמוכר היה עסוק ברישום קניותיה בקופה. הוא נעצר כשהגיע לשלוש חבילות מסטיק תמימות, בחן אותן בקפידה וזרק אחת מהן בחזרה למדף.

"לא כתוב על זה שזה כשר לפסח," הוא אמר.

"אבל כולן אותו דבר..." השתוממה הגברת.

ניסיתי לעזור ולהבהיר לשניים שהחוק אינו אוסר על המוכר למכור חמץ, ובכלל מדובר פה כנראה בסך-הכל בנושא של רישום על-גבי החבילה. הגברת ויתרה בקלות על חופש המסטיק שלה, והמוכר קפץ בשמחה על המציאה:

"זה לא משנה - אני הוא זה שלא רוצה למכור לה."

"לא ברור לי עד כמה הרצון שלך הוא חוקי במסגרת העסק שלך. זכותך גם לעבור באור אדום, אם אתה באמת רוצה," גייסתי את כל המילים שאני מכיר הקשורות לחוק ומשפט. אבל ממילא זה לא היה רלוונטי יותר, כאשר הגברת עם ביכורי המסטיק החלקיים כבר נעלמה לעיסוקיה האחרים ערב החג. ואז הגיע תורי לעבור תחת עיניו הבוחנות של משגיח הכשרות בפוטנציה. מבטו נעצר, אבוי, על קופסת הטחינה שלי.

"לא כתוב כאן שזה כשר לפסח..." הוא פתח באותו פרוטוקול שוב.

"בבקשה, תבדוק כמה שאתה רוצה, רק תן לי את זה בסוף," הבהרתי.

הוא התעכב קצת במבטו על הקופסה, ופסיכולוג מנוסה היה בוודאי מבחין בשיחה שבין שני חצאי מוחו. "כנראה עוד לא הספיקו לרשום על זה," הוא הסביר לי וסיים את עריכת החשבון.

נפרדתי ממנו בבירכת "חג שמח ואם אתה רוצה אז גם כשר" ויצאתי לדרכי בשכונה החילונית בינות המודעות של חב"ד הקוראות לילדים לספר ביציאת מצריים.