בעקבות פך השמן האבוד

יוסלה בר-ציון, יליד 1928, הוא מורה ומחנך שהרביץ תורה בישראל ובחו"ל למעלה מארבעים שנה, מהיסודי והתיכון ועד לסמינרים למורים ובאוניברסיטה. תחום התמחותו: מקרא ומחשבת ישראל. יליד אלג'יריה, בוגר ישיבת "עץ החיים" בקונסטנטין, כשהוא משלב לימודי-קודש עם לימודים כלליים. כחבר בתנועת נוער ציונית עלה לארץ בראש גרעין הגשמה. בעבר חבר קיבוץ רעים, היום תושב אילת, בה הוא ממשיך בלימוד והוראה. חבר העמותה "ע.ל.ה.-חופש".

"תנו רבנן: מצוות חנוכה, נר איש וביתו ומהדרין, נר לכל אחד ואחד. והמהדרין מן המהדרין, בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך. ובית הלל אומרים: יום ראשו מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך" (תלמוד בבלי, מסכת שבת, כ"א ע"ב).

עינינו הרואות, למעלה ממאתיים שנה לאחר ניצחון החשמונאים, עדיין לא היתה מסורת קבועה של הדלקת נרות החנוכה. ברבות הימים נתקבלה ההלכה כבית-הלל, כמובן. חג החנוכה, שהוא למעשה חג העצמאות של בית-שני, יכול להעניק לנו קנה-מידה לחג העצמאות שלנו בבית-שלישי. זו הדרך שבה האורות הגנוזים, ההתרחשות ההיסטורית והיצירה החומרית והרוחנית מתגלמים בסופו של דבר בסמל אחד, הנישא על-ידי אגדה מופלאה... זה ייתן לנו אולי הסבלנות הדרושה, כדי לחכות ולראות איך יבקע חג העצמאות שלנו מעבר לפקעת התרבותית, בעוד דור או שניים.

חנוכה. חג מלא שיש בו לכל המשפחה: גם טקס, גם סמלים, גם שירה וקריאה, גם משחק ויצירה. חג שבו אפשר להתחלק בחוויות עם בני המשפחה מסביב לחנוכייה ולתת לאקט של ההדלקה את המשמעות הערכית.

האם נשכיל בהתאמת הסמלים למורשת ההיסטורית ובהעברתם לאקטואליה, כלשון הברכה ממש "בימים ההם ובזמן הזה"? כל אחד מאתנו צריך לנסוך את התכנים המתאימים. הם יבערו בסתר-לבם של ילדינו ויאירו את הרקמה הרגשית מבפנים, כשהקשב משמש תיבת תהודה למסר החרישי.

נס פך השמן?

לשווא נחפש את נס פך השמן בספרי המכבים - המקור ההגיוני והסביר ביותר. הוא לא נמצא שם. לשווא ננסה למצוא אותו אצל יוספוס פלביוס. גם שם איננו. הרבה שנים אחרי ההתרחשות ההיא, הוא לא יודע עליו, ולא מזכיר אותו. גם בברכת "על הנסים" אל תחפשו. בעלי הסידור המנסחים את התפילה אינם מכירים בו.

אז מה הוא? המצאה או מציאות? הוא מצוי במשפט-אגב די פרובלמאטי (1) בדף התלמוד שבת כ"א ע"ב, וכתוצאה מכך הוא מופיע אצל הפוסקים, בנוסחים מעורפלים למדי (2).

הנר הדולק בחנוכייה לוחש לנו את סוד רצונם של החשמונאים - להשוות חנוכת המזבח שלהם עם חנוכות מזבחות קודמים, שזכו להתגלות באש, באופן פלאי.

ראשון - המזבח שבמשכן הנייד במדבר. ביום השמיני יום החנוכה, יורדת אש מן השמיים ואוכלת את העולה לאות ועדה כי אגן מזבח זה הוא לרצון האל (ויקרא ט' / 24).

שני - המזבח של מקדש שלמה, הזוכה אף הוא לאותו נס ממש (דברי הימים ב' ז' / 1). גם פה אין צורך באש זרה.

שלישי - המזבח של הבית השני (בימי נחמיה). כאשר יצקו את "המים העבים" שמצאו הכוהנים בתחתית הבאר, בה הוטמנה אש התמיד לאחר החורבן, התלקחה האש בעצי המערכת ואכלה את הקורבן (ספר החשמונאים, ב', א', כ"ב).

והנה, בחנוכת המזבח החדש, במקדש שטוהר, ביקשו בני החשמונאים גם הם, לתת למעמד זה הילה של קדושה ואישור משמים. אבל הם לא חיו בתקופה של אותות גלויים. בזמנם כבר נסתלקה נבואה מישראל, הם בעידן של "בת-קול" המגיעה אליהם כהד מרחוק. והם מזכים את עצמם בנס צנוע ומרומז, בנס פך השמן. השמן הבוער באש ואיננו אוכל. האש האלוהית אינה זקוקה לדלק. היא בוערת מכוח עצמה.

ואותנו הם זיכו בניצחון האגדה ובחנוכייה. כי הרי בזכות האורות הגנוזים ובאמצעות הסמלים הקדומים, יצאנו ליצור את היצירה החדשה, יצירתה של הציונות המגשימה.

ואמנם הציונות "אימצה" את החג הזה עוד בצעדיה הראשונים. הרצל "המתבולל" כותב את "מדינת היהודים", וקשה לומר שמצויות בספר הרבה ציטטות "יהודיות". אך ברגע של התפעמות הוא זועק: "כל איש מכם נושא עימו מעט מארץ הבחירה. על כן האמן נאמין כי יקום דור יהודים חדש ונפלא מן הארץ המכבים יקומו לתחייה!"

חוזה המדינה מקשר את תחיית העם בארצו לתחיית היהדות בימי החשמונאים, והוא קורא להם "מכבים". בתנ"ך הם אינם, אבל השכלתו "המערבית" מאפשרת לו את ההשוואה...

אכן חנוכה נהיה חג ציוני מאד!

היהדות המתהווה בארץ ישראל בתקופת בית-שני, יוצרת דמות אדם המפתח ומחדש, המשנה והמתקן, תוך נאמנות למסורת הנבואית - על המסר האוניברסאלי שבה ועל תפיסת הגאולה שבה. בתחום הפרקטי של ההלכה והמצוות, הם מחדשים את הדברים הגדולים, שבזכותם נתקיימה היהדות ונשמר אופן זה של תפיסת הגאולה.

הבשורה והחידוש הם: התורה שבעל-פה (לא צדוקים, לא בייתוסים, לא איסיים, לא קנאים ולא נוצרים). הדרך היא: "והעמידו תלמידים הרבה", כלומר - לימוד מאסיבי ודמוקרטי לכל ילדי ישראל, ובמקביל לזה: "בתי ועד לחכמים".

תפיסת עולמם היא אידיאולוגית שוויונית, הנשענת על האיכר הקטן המצפה לגשם, על השכיר קשה-היום ועל האומן העירוני לאגודותיו השונות. אלה אינם מסוגלים לאגור "קפיטאל", ואינם מנצלים עבדים כי אין להם לטיפונדיות רחבות-היקף. הם מפתחים רעיונות כמו: "מדוע נברא אדם יחידי? ללמדך, שלא יאמר אדם לחברו אבי גדול מאביך..."; "וכל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא וכל המאבד נפש אחת כאילו איבד עולם מלא".

וזה נזרק לחללו של עולם הלניסטי, שידע ריבוד חברתי וחלוקה לכתות ולמעמדות, אל מול האימפריה הגדולה, בעלת המנטאליות הכלכלית והתרבותית המנוגדת בתכלית: השכלה ותרבות ליחידים ולאליטה בעיר ההלניסטית, עם הפולחן האלילי שהוא אנטי-תזה לערכים שנוצרו ביהודה בימים ההם. פסלים ועבודה זרה, קדשות ובככנאליות, חמס גזל ורצח (הסדר החדש: גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה). את סלידתם מכל אלה אפשר לקרוא בפתיח של ספר החשמונאים, והוא אכן משמעותי ביותר: "ויהיה אחרי הכות אלכסנדרוס בן פיליפוס המוקדני אשר יצא... וילכוד... וישחט... ויקח שלל... ויגבה לבו... וירבו רעות בארץ... ויצא ממנו שורש רע...)". ומיהו השורש הרע הזה, אם לא אנטיוכוס אפיפנס?

מטרת מרד המכבים היתה להשיג מחדש את האוטונומיה הדתית שנגזלה מהם. והנה המרד הצליח מעבר לתקוות ולציפיות. גם אוטונומיה דתית, גם ריבונות (עצמאות של ממש?). הקונסטלציה של עליית רומי והחלשת יוון שיחקה לידיהם, אבל הם הופתעו בכל זאת.

המסורת, שלא קבעה בלוח לא יום לכיבוש הארץ על-ידי יהושע בן-נון, ולא יום לכיבוש ירושלים על-ידי דוד המלך, אינה מקדשת את מלחמת האחים של החסידים במתייוונים, ורק נותנת לה את אישורה בברכת "על הנסים" באיזכור "ועל המלחמות". המועד כ"ה בכסלו אינו תאריך של ניצחון צבאי, כי אם יום של חנוכת המזבח, שחל בעיצומם של קרבות שנמשכו זמן רב לאחר מכן.

האסון הוא, שצאצאיהם של החשמונאים התפשרו עם היוונים והתבוללו בעצמם... וכדי לשמור כתר מלכות (שנטלו מבית-דוד) התנתקו מהעם והתפרקו מכל ערכיהם (החיזיון מוכר: החלוץ המורד, המהפכן, חבר הקומונה והקולקטיב, המתפשר עם "המציאות" והופך ל... פקיד, המאבד את כיוון תנועתו בגלל "תוארו-כיסאו"...).

העם רואה את מנהיגיו-מלכיו מסתאבים ומתייוונים, ככל הגויים. על מה להיאבק? על התרבות והרעיון, או על הריבונות והשררה? יש צבא וניצחונות וארץ רחבת-ידיים - אבל מה עשו מהציוויליזציה היהודית שרצו לחדש? מה עם תוכן החיים?

לא מקרה הוא שבית שמאי, שהוא לא פעם ביטוי של המוני-העם קבע ש"יום ראשון מדליק שמונה מכאן ואילך פוחת והולך". אם מצוות חנוכה הוא ממילא נר אחד מדי ערב "נר איש וביתו" ובזה יצא ידי חובתו, לא יקשה להציע לאמץ את ההלכה כבית שמאי.

היה כי ישאלך בנך מחר לאמור: מה זאת? ואמרת אליו: יהודה המכבי, אביו ואחיו, היו אמנם האור הגדול, הניצחון הגדול והבשורה הגדולה. אבל מבני מתתיהו הכהן הגדול ועד הורדוס הרשע - איזו נפילה! ממלך למלך ומדור לדור האור פחת בדעיכה איטית. על כן, כל נר שיורד בחנוכייה הוא כפעמון אזעקה הקורא: "זהירות! זה עלול לקרות לך גם בבית השלישי (3). וביום השמיני נשמור על הנר האחד והלהבה האחת, זו שתדע כמאמר המשוררת "לבעור בסתרי לבבות" (4).

אנחנו יודעים לצטט את חז"ל "שאין סומכים על הנס", וממשיכים ללמד את ילדינו בליל של שירים ללא אבחנה, ללא התאמה ואף מנוגדים אלה לאלה. עד מתי? אותי מלווה כל שנה באותה התרגשות שירו של זאב: "אנו נושאים לפידים":

אנו נושאים לפידים בלילות אפלים זורחים השבילים מתחת רגלינו ומי אשר לב לו הצמא לאור ישא עיניו ולבו אלינו לאור - ויבוא נס לא קרה לנו פח שמן לא מצאנו לעמק הלכנו ההרה עלינו מעינות אורות הגנוזים גילינו נס לא קרה לנו - פח שמן לא מצאנו בסלע חצבנו, עד דם ויהי אור

השיר לא נכתב לכבוד החנוכה. "המסורת הארץ-ישראלית" אימצה אותו. וכך, במסיבה ובתהלוכת האש, השיר הזה עולה כהמנון בפי הורים וילדים. כמו אותם החשמונאים, שלעמק ירדו ולהר עלו ובסלע חצבו עד דם, כך גם אנחנו, נצא לגלות את מעינות האורות הגנוזים ונחשוף אולי את האור.

1. פרובלמאטי - משום אי-דיוק היסטורי, נוסף על בעיית קליטת הטומאה בדבר הנמצא במקדש.
2. הסיבה לשמונת ימי החג מוסברת אצל אחדים בעצם נס פך השמן. אחרים רואים בזה "סוכות מועד ב", והרמב"ם, למשל, כותב בהלכות חנוכה פרק ג': "והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור". הוא גם לא מזכיר את המילה "נס".
3. אני מצטט כאן את חברי הטוב אלי בן-גל מקיבוץ ברעם.
4. חנה סנש - "אשרי הגפרור".