הלוח העברי וחודשי השנה

מאת כתב חופש לנושאי תרבות, היסטוריה ומסורת

לוח השנה, על פיו מתנהלים חיי היום-יום של כולנו, מהווה בעיה לחלק מהציבור היהודי. מרביתו חי על פי הלוח הבין-לאומי, הלועזי, וחלקו על פי הלוח העברי. חלוקה זו אינה מהווה בעיה עד לאותו רגע, שבו תוקף חסידו הקיצוני של הלוח העברי את מי שחי על פי הלוח הבינלאומי בטענה: "הלוח הבינלאומי הוא נוצרי", "לוח של גויים", ואסור ליהודי לחיות על פיו. טומאה של ממש. לשיאה מגיעה המיתקפה המתחסדת הזאת מגיעה לשיאה בתחילת השנה הבינלאומית: "סילבסטר!!!" זועקים הדתיים באימה מוזרה, "מה לנו ולחג של הקדוש הנוצרי הזה, הגוי הטמא?"

ואנחנו נענה להם בשלווה גמורה: "ואת מי אתם חוגגים בראש השנה העברי? את האלילים האכדים-בבליים?" שכן, "תשרי" איננה אלא מילה אכדית, ותמוז הוא אליל בבלי!!

מומלץ לקרוא באותו עניין את "סילבסטר - אמת ושקר".

לא את סילבסטר ולא את תשרי או תמוז אנחנו חוגגים בראש השנה. כולנו, דתיים וחילונים, שמחים לקראת כל שנה חדשה שבאה עלינו, מקווים לשנה טובה יותר מקודמתה, וחוגגים משום שחשוב לשמוח ולחגוג. כל כך הרבה עצב וצער יש לנו בחיינו - מדוע שלא נחגוג את ראש השנה פעמיים? גם על פי הלוח העברי, שלנו, וגם על פי הלוח הבינלאומי, גם הוא שלנו! איש אינו חוגג לסילבסטר, כשם שאיש לא חוגג לתשרי או לתמוז. השנה החדשה היא הנושא, ותו לא.

ולכן, בכל פעם שיבואו ויטענו בפנינו, בחגיגת ראש השנה הבינלאומי, שאנחנו חוגגים לסילבסטר, נשיב להם באותה מטבע: סלחו נא לנו יהודים יקרים, גם הלוח "העברי" איננו עברי! הוא בבלי-אשורי-אכדי! ואם אתם דווקא מתעקשים, מותר לכנותו "לוח של גויים", או אף גרוע מזה - "לוח של עובדי-אלילים"... בואו וראו:

מקור כל שמות החודשים בלוח העברי הוא אכדי = השפה הבבלית העתיקה (1). השפה האכדית היתה השפה בה דברו היהודים בבבל, אליה הוגלו עם חורבן בית ראשון. שמות החודשים הובאו לארץ ישראל בידי שבי-ציון - היהודים שחזרו מבבל לארץ ישראל עם עזרא ונחמיה.

שמות החודשים, שהיו נהוגים בארץ ישראל לפני גלות בבל, לא נשתמרו. לוח גזר מהמאה ה-10 לפני הספירה (2) אינו מזכיר שמות של חודשים, אלא מונה את העבודות שנעשו בשדה ובכרם על פי סדר תחולתן במחזור השנתי של עבודות האיכר. שמות חודשים בודדים מאותה תקופה מוזכרים בספרי המלכים, אבל אינם שמישים היום בשגרת חייו של האדם היהודי: "ירח איתנים" = תשרי; "ירח בול" = חשון. בספר מלכים א' מוזכר גם "ירח זיו", ובכתובות כנעניות מופיעים גם שמות חודשים כמו זבח ששם, חיר, כרר, מפע, פעלת, מרזח, מרפאם, ואין יודעים כיום לאלו חודשים הם מכוונים.

חודשי השנה על בולי ישראל

12 חודשי השנה על בולי ישראל

ואלו הם שנים-עשר החודשים "העבריים", ששמם הוא אכדי-בבלי:

תשרי

באכדית: תשריתו = התחלה. חודש זה מוזכר בספר מלכים א' ח' / 2 בשם ירח איתנים. שם החודש הזה הוא היחיד מכל יתר השמות הבבליים, שנמצא גם באוגרית (3) = ירח תשרת.

חשון

באכדית: ירחו-שמנו, ארך-שמנו או ורחו-סמנו = החודש השמיני. מוזכר בספר מלכים א' ו' / 38 בשם ירח בול.

כסלו

מקור השם אשורי: שם נקרא ירח עבי מטר. בשפה האכדית - כיסלימו = עבה, שמן. משערים, שהמילה כסל משמעותה תוחלת לגשם. מוזכר פעמיים בתנ"ך - בספר זכריה ז' / 1 ובספר נחמיה א' / 1.

טבת

באכדית - טביתו = שוקעים בו. כנראה הכוונה לבוץ שמצטבר בגשמים. מוזכר במגילת אסתר ב' / 16.

שבט

באכדית - שבטו - חודש הגשם המכה. מוזכר בספר זכריה א' / 7.

אדר

המילה האכדית היא אדרו, אבל משמעותה לא ברורה. משערים שהפירוש הוא חודש הדיש, או החודש האפלולי (המעונן). מוזכר במגילת אסתר, ג' /7.

ניסן

באכדית: ניסנו = ניצנים, מוזכר בספר נחמיה, ב' / 1, ובמגילת אסתר, ג' / 7.

אייר

באכדית: איארו = אור. משמעו: אור. מוזכר בתלמוד, מסכת ראש השנה.

סיון

באכדית: סיוואנו או סימנו = תאריך קבוע.

תמוז

באכדית: דו-אוזו. תמוז הוא שמו של אליל בבלי קדום.

אב

באכדית: אבו = קנים. בחודש זה היו כורתים קנים. נקרא גם מנחם-אב. מנחם - רמז לשם הלוואי של המשיח, שעל פי האגדה נולד בתשעה באב.

אלול

באכדית: אלולו = קציר. בחודש זה קוצרים את התבואה, ובמקום אחר = טיהור וכפרה. מוזכר בספר נחמיה ו' / 15.

חודש, בשפה העברית גם "ירח" -

על שום השימוש בחודשי הירח בלוח העברי, הוכר בעמים שונים, כבר בתקופות קדומות, כתקופת-זמן מחזורית, שאפיינה מועדים קבועים, החוזרים על עצמם על פי מחזור הירח או השמש, של תהליכים בטבע, בעיקר בעלי משמעות חקלאית וכלכלית (גשם, יובש, קציר, אסיף וכו').

על הלוח העברי עד לגלות בבל ידוע מעט מאד. המעט שקיים במקרא מדבר על ירחים - חודשי ירח, כמו ירח איתנים (תשרי), וירח בול (חשון), או כינוי החודש על פי מספרו הסידורי - "בחודש הראשון" (שמות מ' / 17), "בחודש החמישי" (ירמיהו א' / 3), או "חודש האביב" ככינוי לחודש בו חל חג הפסח. לאחר ההתנחלות בארץ ישראל הוגדרו החודשים על פי אופיים החקלאי-מעשי: ירח אסיף, ירח זרע, ירח קיץ - ראה לוח גזר מהמאה ה-10 לפני הספירה (2), בערך בתקופת הקמת בית המקדש הראשון ביד שלמה.

בבבל העתיקה, כמו גם במצרים ובהודו, היה קיים ידע אסטרונומי ושיטות חישוב כרונולוגיות, מפותחים הרבה יותר מאשר בארץ ישראל, וחישוב החודשים נעשה על פי השמש. ידע אסטרונומי כזה הובא לארץ בידי גולי בבל, שחזרו מהגלות בסוף המאה השישית לפני הספירה, והם הביאו אתם גם את השמות בבליים-אכדיים ל-12 חודשי השנה. השימוש בשמות נוכריים אלו ביטל לחלוטין את הכינוייים העבריים שנהגו קודם לגלות, ואלו לא חזרו עוד ללוח העברי, למעט בשירה ובספרות.

עם חורבן בית שני גלו שוב בני העם העברי לארצות ניכר, בהם נהגו לוחות-שנה שונים. במשך אלפיים שנות חייהם בקרב תרבויות המערב אימצו רבים את הלוח הלועזי, שבסיסו הוא הלוח הנוצרי, הנהוג כיום בכל העולם כלוח המועדף.

הכנסייה הנוצרית קבלה בירושה את לוח השנה השמשי שתיקן יוליוס קיסר (הלוח היוליאני), שתוקן שוב במאה ה-16 לספירה בידי האפיפייור גרגוריוס, ומכאן שמו - הלוח הגריגוריאני. הלוח הגריגוריאני התקבל ע"י המדינות הקאתוליות, אבל לא ביד אחרות. המדינות הפרוטסטנטיות באירופה קבלו את הלוח הזה במאה ה-17, ארצות-הברית אימצה אותו במאה ה-18, יפן במאה ה-19, סין, וארצות מזרח אירופה השייכות לכנסיה האורתודוכסית בתחילת המאה ה-20, רוסיה עברה ללוח זה רק בשנת 1923, ותורכיה סוגרת את הרשימה - בשנת 1926.

היום מקובל הלוח הגריגוריאני כלוח האחיד של מרבית ארצות תבל. הביטול המעשי של הגבולות והמחסומים בין המדינות, הטכנולוגיה המתקדמת, התקשורת הישירה והמהירה והניידות העצומה והנוחה של תושבי-תבל מחייבים שימוש בלוח שנה אחיד לצורך היעילות הטכנולוגית והאישית הנובעת מכך. כפי שעם ישראל התעלם בגלות הראשונה מ"עבריותו" בבבל, והתמיד מאז להשתמש, לנוחיותו, בשמות בבליים גם לאחר שיבת-ציון הראשונה, כן רשאי וחייב הוא להתעלם מ"עבריותו" בהקשר זה גם לאחר שיבת ציון של ימינו. השימוש בשמות חודשים לא-עבריים היה קיים מאז גלות בבל, ואין שום הצדקה לפסול היום שימוש בלוח לא-עברי, בינלאומי, בייחוד כשהלוח העברי איננו מקובל בשום ארץ אחרת, ו"עבריותו" כוללת בסיס לא-עברי מובהק.

תחילתה של שנה חדשה מהווה, בצדק, אירוע חגיגי בכל חברה. חגיגתה כיום של תחילת שנה חדשה על פי הלוח הבינלאומי, היא מעשה טבעי של בני-אדם, החיים על פי אותה מערכת זמנים, ואין שום פסול בחגיגה של תחילתה של שנה בינלאומית חדשה - לא בהיבט דתי, וודאי לא בהיבט לאומי. הפחד הבלתי מוסבר של אנשים דתיים להזכיר את המילה "נוצרי", או להשתמש באביזר שנוצרי משתמש בו, ראוי לבחינה פסיכולוגית ולא לדיון לאומי. חגיגת ראש השנה האזרחית, הלועזית, הבינלאומית, הגריגוריאנית - איך שתרצו - היא מעשה ראוי, רצוי, ואין בו כל פסול.

---

(1) מקורות עזר:

- אנציקלופדיה מקראית, כרך ג', הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1958.
- האנציקלופדיה העברית, כרכים א', י', י"ז ("חודש"), כ"א ("לוח"), חברה להוצאת אנציקלופדיות, ירושלים.
- אתר דעת
- אתר גלים(1)
- אתר גלים(2)

(2) לוח גזר - לוח חרס קטן שהתגלה בחפירות ארכיאולוגיות בתל-גזר, בשפלה הצפונית של ישראל, שהיתה עיר כנענית באלף השני לפני הספירה, ונכבשה בידי בני ישראל (יהושע ט"ז, 33).

רשימת עבודות השדה בתקופות השנה על לוח גזר
המאה ה-10 לפני הספירה

על הלוח, שזמנו הוא המאה ה-10 לפני הספירה, רשומות שבע שורות של חודשי השנה, תוך ציון הפעולות החקלאיות האופייניות לכל קבוצה של חודשים (ירחים): ירחו אסף = חודש האסיף, ירחו זרע, ירחו לקש (זריעה מאוחרת בזמן המלקוש), ירחו עצד (קטף), ירחו קצר שערם = קציר שעורים, ירח קצר, ירחו זמר (בציר), ירח קיץ. בימי החשמונאים שימשה גזר בסיס צבאי של היוונים, נכבשה בידי שמעון החשמונאי, ואחרי תקופת החשמונאים ירדה מגדולתה.

(3) אוגרית - עיר פיניקית-כנענית לחוף הים התיכון - היום ראס-שמארה, ליד לאתאקיה שבחוף הסורי של הים-התיכון.

אל (EL) = אבי האלים במיתולוגיה הכנענית
ממצא מחפירות אוגרית, מהמאה ה-14 לפני הספירה

בשנת 1929 נתגלו באוגרית חרסים מהמאה ה-14 לפני הספירה, ועליהם חרות מידע ייחודי על חיי התושבים באותה תקופה, בשפה שמית-מערבית, השונה מהשפות המוכרות השמיות מזרחיות - בבלית, אכדית, שומרית ועוד. בחרסי אוגרית נמצאו גם שמות האלים הקדומים של כנען: בראש פנתיאון האלים הקדומים במיתולוגיה הפיניקית עמד האל "אל" (EL), אבי-האלים הכנעניים, ואחריו באו "בעל" - אל הרעם והגשם, "ים" - אל הים, "מות" - אל המוות, "אשרת" - אלת הפוריות, "שאפאש" - אלת השמש, ו"אקוואת" - אלת קשת השמים. "אל" נחשב ראש לכל יתר האלים המקומיים. על פי האמונה הכנענית, "אל" היה בורא המים והנהרות, והוא קיבל מאקוואת את קשת השמים, הביא את האור אל האדמה, ונחשב גם יוצר פוריות האדמה ו"אבי האדם". תפיסה זו דומה לאמונה היהודית - המאוחרת יותר - לפיה האל "אלוהים" ברא את העולם ואת האדם. מקובל לראות את שמו של "אל" כמקור לשמות "אלוהים" ו"אללה".