הימים הנוראים

שלוש פעמים מוזכר בתורה היום הנקרא "יום תרועה" ככתוב "בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון זיכרון תרועה" ובהמשך - "אך בעשור לחודש השביעי הזה יום כפורים הוא" (ויקרא כג 23-27) שני החגים האלה חלים בחודש השביעי של לוח השנה העברי. כל חגי ישראל אשר מוזכרים בתורה, נקבעים לפי לוח זה שהוא לוח הלבנה.

החודש הראשון בלוח זה הוא חודש יציאת מצריים וחג הפסח, כפי שכתוב בתורה "החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה." (שמות יב 2). מדובר בחודש האביב, הנקרא היום ניסן. בלוח החגים שבתורה מוזכרים שבעה חודשים בלבד. הראשון, שבו חוגגים את הפסח וחג הקציר, והשביעי, שמסיים את שנה, ככתוב: "וחג האסף בצאת השנה, באוספך את מעשיך מן השדה" (שמות כג 15). זהו לוח חקלאי שמתחיל עם הקציר ומסתיים עם האסיף "בצאת השנה". חודשי החורף והגשם אינם משמעותיים היות ואין הם מחייבים עבודה חקלאית. הגשם עושה את שלו, משקה את השדות ומצמיח את הדגן, השעורה והחיטה.

חיטה ושעורה על בולי ישראל
מועדים לשמחה תשי"ט, 1958

לעומת זאת קיימות עונות שנה המתייחסות לשמש - אביב, קיץ, וחורף (הסתיו מופיע רק בשיר השירים). מדובר כאן על שני לוחות שונים, אחד לפי הלבנה והשני לפי השמש, כאשר אין תיאום ביניהם. החודש הראשון נקבע לפי ראש החודש בתחילת עונת האביב, ובדרך זו יצרו את הקשר בין לוח הלבנה ללוח השמש. החישוב של 12 חודשים הקובעים את השנה, טרם היה (את עיבור השנים על ידי הוספת אדר ב' קבעו רק בתקופת המשנה).

שיר השירים
מרק שאגאל, צייר יהודי-צרפתי, 1887-1985

רשימת החגים

הרשימה הראשונה בשמות כג מזכירה את שלשת הרגלים בלבד, "שלושה רגלים תחוג לי בשנה", את חג האביב (פסח, כי בו יצאת ממצרים וגם תחילת הקציר והבאת העומרים למקדש), חג הקציר (שבועות סיום הקציר והבאת הלחם למקדש) ואת חג האסיף (סוכות) "בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה". חגים אלה מחייבים עליה לרגל. ברשימה זו אין כל ציון של תאריך, לא יום ולא חודש, אלא עונות חקלאיות בלבד (מלבד יציאת מצרים). חג המצות בחודש האביב, חג הקציר (שבועות) וחג האסיף בצאת השנה.

ברשימות שבספר ויקרא ודברים קיימים כבר תאריכים, יום וחודש, ושם מתווספים לחגים עוד שני ימים של חג: "יום תרועה באחד לחודש השביעי ויום כיפור בעשור לחודש השביעי". "ובחודש השביעי, באחד לחודש, מקרא קודש יהיה לכם, כל מלאכת עבודה לא תעשו, יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כט 1). בהמשך ניתנות הוראות לגבי פולחן הקורבנות. אך מלבד זאת לא ניתן שום הסבר למשמעות יום זה, לא חקלאי, לא דתי ולא היסטורי. יום תרועה (שמחה) בלבד.

מהו "יום תרועה"? האם הכוונה היא יום של שמחה והבעת שמחה, יום שמריעים בו, או יום שבו משמיעים קולות תרועה באמצעות כלי כלשהו ? התורה איננה מזכירה אף כלי זמר שבו ניתן להריע (כפי שמוזכר בתהילים צח 6 "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'").

היום אנו משתמשים בשופר אשר מוזכר בתורה רק פעם אחת, וגם זאת ללא קשר ליום התרועה אלא להכרזת שנת היובל, כפי שכתוב "והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש ביום הכיפורים, תעבירו שופר בכל ארצכם, וקידשתם את שנת החמישים ... יובל הוא יהיה לכם" (ויקרא כה 9). היובל היא שנת החמישים לאחר שבע שנות שמיטה (7x7), המיועדת לשחרור עבדים, אדמות וחובות.

שופר

השופר הוא כלי הנשיפה הטבעי של רועי הצאן, המשתמשים בקרני בהמותיהם כדי ליצר ממנו "אמצעי תקשורת", שבאמצעותם ניתן לתקשר בין משפחה למשפחה, חמולה לחמולה ושבט לשבט, ולכן הוא היה בנמצא "בכל ארצכם" ההתפתחות של כלי ראשוני זה היא החצוצרה שבה משתמשים הכוהנים, כפי שנאמר "וידבר ה' אל משה לאמור, עשה לך שתי חצוצרות כסף מקשה תעשה אותם, והיו לך למקרא העדה ולמסע את המחנות ... ובני אהרן הכוהנים יתקעו בחצוצרות ... וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חודשכם ותקעתם בחצוצרות ... והיו לכם לזיכרון (זיכרון תרועה?) לפני אלוהיכם" (במדבר י 8-13). כך שקיימת סבירות ש"יום תרועה" היה יום שבתון עם טכסי קורבנות ותרועת חצוצרות על ידי הכוהנים ביום שמחתכם". על כל פנים, אין לנו ידיעות בתנ"ך, לא בתקופת השופטים, ולא בתקופת המלכים, על הדרך בה חגגו בני ישראל את היום הזה, יש לזכור שיום זה לא חייב את העם בעלייה לרגל ושטכסי הקורבן והתרועה בוצעו על ידי הכוהנים בבית המקדש (ואולי בהשתתפות קהל מתושבי ירושלים והסביבה). הפיכתו של יום התרועה לראש השנה נעשתה רק בתקופת המשנה במסגרת קביעת ראשי שנה למטרות שונות (גם חג השבועות כחג מתן תורה נקבע באותה תקופה).

בניית בית המקדש ה-2
תחריט נחושת, גוסטב דורה, אמן צרפתי, 1830-1883

ארבעה ראשי שנה (מסכת ראש השנה, פרק א' משנה א') נקבעו על ידי חז"ל במשנה (סוף תקופת בית שני ואחריו). בראשי שנה אלה משתמשים חז"ל כבר בשמותיהם של החודשים שהביאו אתם שבי ציון לאחר הצהרת כורש:

1. אחד בניסן: ראש השנה למלכים, לרגלים, ולחגים. זהו הלוח העברי שעליו מבוססים החגים שבתורה.
   
2. אחד באלול: ראש השנה למעשר בהמה (שנת המס של המעשרות).
   
3. באחד בתשרי: ראש השנה לשנים, לשמיטה וליובלות והיום שבו נברא העולם, "יום הרת עולם".
   
4. טו בשבט (כבית הלל). ראש השנה לאילנות. מעשרות של פירות, זיתים, שקדים ועוד (שנת המס על פירות העצים).

מבין כל ראשי השנה האלה היחיד שלגביו יש בתורה הוראת "מקרא קודש" וביטול מלאכה וקורבנות, הוא האחד בתשרי (בחודש השביעי) והוא גם היחיד מכל מקראי קודש החל בראש החודש. עובדות אלה, יחד עם קרבתו ליום הכיפורים, הם שהפכו את "יום התרועה" לראש השנה הרשמי של הלוח היהודי.

יום הכיפורים

המושג "כפר" וכפרה מופיע מספר פעמים בתורה במשמעות של "כפרת חטא או עוון". הכפרה שהיא לרוב קורבן בהמה, באה כדי למנוע או להקל את תגובת ה' על החטאים. אך גם כסף יכול לשמש לכפרה כפי שכתוב: "ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. זה יתנו כל העובר על הפקודים, מחצית השקל בשקל הקודש, עשרים גרא השקל, מחצית השקל תרומה לה'" (שמות ל 12-14). "ולקחת את כסף הכיפורים מאת בני ישראל ונתת אותו על עבודת אוהל מועד והיה לבני ישראל לזיכרון לפני ה' לכפר על נפשותיכם." (שם, טו).

לעומת שמחת-תרועת ראש חודש תשרי, הרי יום הכיפורים בעשירה בחודש היה בעל משמעות עמוקה ביותר כאשר הוא מתייחס לכפרת עוונות ולטיהור האדם. ביצוע הטכסים חלים על אהרן הכוהן ובניו, כלומר, הכוהנים בלבד עוסקים בכך, תחילה באוהל מועד ובהמשך בבית המקדש.

אחד הנושאים המרכזיים בפולחן היום הזה, הוא טיהור העם כולו מחטאיו ולשם כך מועברים כל חטאי העם, על ידי סמיכת ידיים, אל אחד השעירים אשר נשלח לעזאזל אל המדבר. זהו "השעיר לעזאזל" שהפך לסמל ההאשמה גם בשפות אחרות. בדרך זו מבצעים הכוהנים את טיהור העם כולו כאשר העם מצווה על ביטול מלאכה, ועינוי הנפש (שהמשנה מגדירה אותו כצום). "והייתה לכם לחוקת עולם בחודש השביעי בעשור לחודש, תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו, האזרח והגר הגר בתוככם, כי ביום ההוא יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא טז 29-30). על אי קיום מצוות העינוי מאיימת התורה בעונשים קשים ביותר, "כי כל נפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה, ונכרתה מעמיה, וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה, והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה" (ויקרא כג 29).

שעיר לעזאזל
ויליאם האנט, צייר אנגלי, 1827-1910

על רקע האיומים הנוראים האלה, קשה להבין את דבריו של רבן שמעון בן גמליאל כפי שהם נאמרים במשנה, סדר מועדים, מסכת תענית, פרק ד', פסקה ז': "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהם בני ירושלים יוצאין בכלי לבן שאולים, כדי שלא לבייש את מי שאין לו. ובנות ירושלים יוצאות וחולות (יוצאות במחול) בכרמים. וכך הן אומרות, שא נא בחור עיניך וראה, מה אתה בורר לך; אל תיתן עיניך בנוי, אלא תן עיניך במשפחה".

רבן שמעון הוא בנו של ר' גמליאל דיבנה, כלומר מדובר על המאה הראשונה לספירה, זמן קצר לאחר חורבן הבית השני, אשר בתקופתו קיימו את פולחן יום הכיפורים כפי שמתואר במשנה עצמה במסכת יומא. לכן סביר להניח שרבן שמעון מדבר על "הימים הטובים" מתקופת בית ראשון, בית המקדש של שלמה שנחרב בשנת 586 לפה"ס, כ-600 שנה לפני תקופת יבנה. ואכן, אין לנו שום תיאור על הדרך בה נהגו בני ישראל ביום זה (וביום התרועה) בתקופה הקדומה, לא במדבר, לא בתקופת השופטים ולא בתקופת המלכים. לעומת זאת, חג הפסח וחג הסוכות כן מוזכרים בהזדמנויות שונות.

בימי בית ראשון ובתחילת ימי בית שני מתוארים שני אירועים שהתקיימו בחודש השביעי והמטילים ספיקות בדבר קיום יום הכיפורים (וראש השנה). האירוע הראשון הוא חנוכת בית המקדש של שלמה ששם נאמר:

"חנוכת המזבח עשו שבעה ימים והחג שבעת ימים (ארבע עשר יום), וביום העשרים ושלוש לחודש השביעי שילח את העם לאוהליו" (מלכים א', ח' 2-10, דברי הימים ב',ז). לפי החשבון הפשוט מתברר, שהתחילו החגיגות בט' תשרי, כלומר בערב יום הכיפורים וסיימו בעשרים ושלושה בחודש השביעי. האירוע השני חל בימי עזרא ונחמיה, כלומר לאחר שיבת ציון מגלות בבל-פרס. כפי שמתואר להלן:

קטעים מספר עזרא ונחמיה

"ויגע החדש השביעי, ובני ישראל בעריהם. ויאספו כל-העם, כאיש אחד, (כנראה שמדובר על 'העם' בירושלים וסביבתו) אל הרחוב, אשר לפני שער המים; ויאמרו, לעזרא הספר להביא את ספר תורת משה, אשר צווה ה' את-ישראל. ויביא עזרא הכהן את התורה לפני הקהל, מאיש ועד אישה, וכל, מבין לשמע ביום אחד, לחדש השביעי. ויקרא בו לפני הרחוב אשר לפני שער המים, מן האור עד מחצית היום נגד האנשים והנשים, והמבינים; ואזני כל-העם, אל ספר התורה (נחמיה ח 1-4);

"ויאמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים, ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדנינו; ואל תעצבו, כי חדות ה' היא מעוזכם. והלווים מחשים לכל העם, לאמור הסו כי היום, קדש; ואל תעצבו. וילכו כל העם לאכול ולשתות, ולשלח מנות, ולעשות, שמחה גדולה: כי הבינו בדברים, אשר הודיעו להם" (נחמיה ח 10);

"וביום השני נאספו ראשי האבות לכל העם, הכוהנים והלווים, אל עזרא, הספר ולהשכיל אל דברי התורה. וימצאו, כתוב בתורה: אשר צווה ה' ביד משה, אשר ישבו בני ישראל בסכות בחג בחדש השביעי (ולא מצאו כתוב בתורה על עינוי הנפש בעשירי לחודש?) ואשר ישמיעו, ויעבירו קול בכל עריהם ובירושלים לאמור צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן, ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבת: לעשת סכת, ככתוב (נחמיה ח 13-16);

תפילתו של עזרא
תחריט נחושת, גוסטב דורה, אמן צרפתי, 1830-1883

"וביום עשרים וארבעה לחדש הזה, נאספו בני ישראל בצום ובשקים, ואדמה, עליהם וייבדלו זרע ישראל, מכל בני נכר; ויעמדו, ויתוודו על חטאותיהם, ועוונות, אבותיהם. ויקומו על עומדם ויקראו בספר תורת ה' אלוהיהם, רביעית היום; ורביעית מתוודים ומשתחווים, ל ה' אלוהיהם (נחמיה ט 1-3).

לא מתקבל על הדעת שלאחר יום צום בעשירה בחודש, התווסף יום צום נוסף שבועיים לאחר מכן לאותה מטרה של ווידוי על חטאים ועוונות. יש לזכור שהאירועים המתוארים לעיל התרחשו כתשעים שנה לאחר שחודש פולחן הקורבנות בבית האלוהים על ידי זרובבל הכוהן כפי שכתוב בעזרא ג' 1-8: "ויגע החדש השביעי, ובני ישראל בערים; ויאספו העם כאיש אחד, אל ירושלם. ויקם ישוע בן יוצדק ואחיו הכוהנים, וזרבבל בן שאלתיאל ואחיו, ויבנו, את מזבח אלוהי ישראל להעלות עליו, עלות, ככתוב, בתורת משה איש האלהים. ויכינו המזבח, על מכונותיו, כי באימה עליהם, מעמי הארצות; ויעל (ויעלו) עליו עלות ליהוה, עלות לבקר ולערב. ויעשו את חג הסכות, ככתוב; ועולת יום ביום במספר, כמשפט דבר יום ביומו ואחרי כן עולת תמיד, ולחדשים, ולכל מועדי יהוה, המקודשים; ולכל מתנדב נדבה, ליהוה. מיום אחד, לחדש השביעי, החלו להעלות עלות ליהוה; והיכל יהוה, לא יסד. ויתנו כסף לחצבים, ולחרשים ומאכל ומשתה ושמן, לצידונים ולצורים, להביא עצי ארזים מן הלבנון אל ים יפוא, כרשיון כורש מלך פרס עליהם". ובשנה השנית, לבואם אל בית האלהים לירושלם, בחדש, השני החלו זרבבל בן שאלתיאל וישוע בן יוצדק ושאר אחיהם הכהנים והלוים, וכל הבאים מהשבי ירושלם, ויעמידו את הלוים מבן עשרים שנה ומעלה, לנצח על מלאכת בית יהוה".

ארזי הלבנון לבניית בית המקדש
תחריט נחושת, גוסטב דורה, אמן צרפתי, 1830-1883

רמז נוסף על קיום (או אי-קיום) החגים באותה תקופה קדומה (שופטים, מלכים) אנו מוצאים בספר מלכי ב', כג 21 ששם נאמר: "ויצו המלך (יאשיהו) את כל העם לאמור (לאחר מציאת המגילה במקדש), עשו פסח לה' אלוהיכם ככתוב על ספר הברית הזה. כי לא נעשה כפסח הזה מימי השופטים אשר שפטו את ישראל וכל ימי מלכי ישראל ומלכי יהודה". ואכן, חגיגת הפסח היחידה המוזכרת לאחר הכניסה לארץ מופיעה בספר יהושע (ה 10): "ויחנו בני ישראל בגלגל ויעשו את הפסח בארבעה עשר יום לחודש בערב בערבות יריחו".

שתי הדוגמאות האלה מצביעות על כך, שבמשך מאות השנים, משנות ההתנחלות השבטית בימי יהושע, ועד סוף ימי המלכים, (כחמישים שנה לפני החורבן), הייתה התייחסות אחרת לחגים מאשר בתקופת בית שני. צריך להבין שבתקופה לפני גלות בבל היו מגילות התורה מוצפנים בידי הלווים ליד ארון הברית. "ויצו משה את הלוויים נושאי ארון ברית ה' לאמור: לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברת ה'" (דברים לא 25-26). העם ברובו, בגליל ובדרום, ואפילו בירושלים, לא ידעו כלל את המצוות המוטלות עליהם, היות ולא הייתה כל אפשרות להפיץ את דברי התורה בין העם אשר לא ידע קרוא וכתוב. במגילות התורה הכתובות עסקו הכוהנים והמלכים בלבד. עזרא הסופר היה הראשון אשר קרא את התורה בפני עם ולאחריו היו אלה הפרושים אשר צמחו מתוך העם והפכו למורים בבתי הכנסת/מדרש (בתי הספר). בדרך זו ניתן להבין גם את שתי הגרסאות של יום הכיפורים. גם מחולות וגם עינוי נפשות.

משמעות הימים הנוראים בימינו

אופיים של ימים אלה בימינו עוצב במשך מאות בשנים על רקע של חיים קהילתיים, של מיעוט בקרב סביבה זרה ועוינת, רקע של סבל, ייסורים וגירושים וגם רקע של צפייה לגאולה ועזרה "אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי" (תהלים קכא), צפייה זו, של מאות השנים, הייתה זקוקה לעידוד ולהפחת תקווה לעתיד.

תקווה זו מובעת בתקיעת השופר אשר הפך לחיוב שמיעה בראש השנה. קולות אלה באים להזכיר לאלוהים, אך בעיקר לנו, את עקידת יצחק אשר ברגע האחרון ניצול ממות ובמקומו נלקח האיל אשר נאחז בקרניו. קרן השופר הוא המקשר את עם ישראל אם אירוע משמעותי זה. יש תקווה לגאולה. משמעותית במיוחד היא העובדה שכל התפילות (מלבד בודדים) אינן מתייחסות אל הפרט אלא אל כלל עם ישראל ו"בני הברית"

עקדת יצחק
ציור סיני

עשרת הימים הראשונים של חודש תשרי (החודש השביעי) הכוללים את שני ימי ראש השנה ואת יום הכיפורים, הם "עשרת ימי התשובה" אשר במרכזם מוצב הנושא של "יום הדין", מערכת משפטית, עם קטגור וסנגור, הנמשכת עשרה ימים שבהם ניתנת לאדם האפשרות לחזור בתשובה, כדי להקל או לבטל את גזר הדין. "בראש השנה יכתבו וביום כפור יחתמו".

מעטים מודעים לכך שיום הדין, בצורתו הנוכחית איננו מוגבל לבני ישראל בלבד אלא הוא בעל אופי אוניברסאלי, כפי שנאמר "היום הרת עולם, היום יעמיד במשפט כל יצורי עולם". כלומר, שלפי האמונה היהודית גם אלה אשר אינם מודעים לכך, כל גויי העולם גם להם נקבע ביום הזה גורלם לשנה הקרובה. ולפי שבני אדם אינם יודעים את עתידם, ניתן להגיע למסקנה, שכל אשר יקרה לאדם בשנה זו, נקבע ביום הדין הזה.

התפילות של הימים האלה מורכבות ברובם מפסוקים שנלקחו מהתורה, הנביאים ותהילים, כאשר כולם מציגים את האלוהים כאל סולח ורחמן המחויב לעם ישראל.

אחד המשפטים החוזרים הוא "עשה למענך ולא למעננו". כלומר, "היות שהשקעת בנו כל כך הרבה, הרי אתה צריך להיות מעוניין לשמור על השקעתך, למענך ולא למעננו".

על כל אלה נוספו במשך השנים פיוטים, שירה ואפילו הדמיות (כדי להצדיק האנשות אלה של האלוהים, אמרו חז"ל "דיברה תורה בלשון אדם").

אחת התפילות היפות היא תפילת "ונתנה תוקף" שחוברה על ידי ר' אמנון ממגנצא בימי הביניים. תפילה זו משווה את האלוהים לרועה "המעביר צאנו תחת שבטו, כן תעביר ותספור ותמנה ותפקוד נפש כל חי". סיום של תפילה הזאת מהווה מניע משמעותי לחשבון הנפש של האדם:

"אדם יסודו מעפר, בנפשו יביא לחמו משול כחרס הנשבר, כחציר יבש וכציץ נבל, וכצל עובר וכענן כלה, וכרוח נושבת וכאבק פורח וכחלום יעוף - ואתה הוא מלך אל חי וקיים" זהו למעשה המוטיב המרכזי של הימים הנוראים - העמדת האדם, שהוא בן-חלוף (כי עפר אתה ואל עפר תשוב) מול האלוהים המסמל את הנצח האין סופי. מודעות זו מעוררת את החשיבה של האדם על עצמו ועל ממדיו האמיתיים, את תלותו בכוחות וגורמים שאין לו שליטה עליהם, כמו ברכות ואסונות הטבע, מחלות ומוות.

יום אחד בשנה ניתנת לאדם האפשרות לעצור את המרוץ המטורף אחרי הרכש והחומריות ולעשות את חשבון הנפש האישי המעמיד אותו מול עצמו כדי לחשוב על ערכי החיים ועל השמחה בחיים, בעצם קיומו, ולא במה שיש לו. האדם נוטה לראות את עצמו במרכז העולם כפי שנאמר: "ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החייל הזה" (דברים ח 17).

סיכום

תרי"ג (613) מצוות עשה ולא תעשה יש בתורה, מצוות המצווים עלינו ואשר רובן דנות ביחסים שבין האדם לחברו. מטרתן היא לבנות חברה שניתן לחיות בה, חברה אשר נקבעים בה חוקים וזכויות לכל שכבותיה, מן הגדול עד הקטן, מן החזק עד החלש ומן העשיר עד העני, וזאת כדי להתגבר על מה שנאמר: כי "יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח 21). לא רע לעצמו אלא רע לרעיו כי אין הוא מתחשב בהם, לא מתוך רוע לב אלא מתוך האינסטינקט הטבעי לקיומו ולהישרדותו. כמו כל בעל חי, גם האדם דואג קודם לעצמו, למשפחתו ולקרובים אליו, זוהי תופעה טבעית בהחלט. ספר החוקים העברי, "קודקס משה" מנסה בעזרת אמצעים שונים, אמונה, משפטים וחוקים, מנהגים וחגים, להתגבר על תכונה אנושית וטבעית זו. האידיאל אשר התורה העברית שואפת אליו הוא "איש תחת גפנו ותחת תאנתו", "ונתתי שלום בארץ", גם לבני ישראל וגם לעולם כולו כדברי הנביא שנאמרו לפני כ-2700 שנה: "ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיהו ב 4).

איש תחת גפנו ותחת תאנתו
גפן ותאנה על בולי ישראל
מועדים לשמחה תשי"ט, 1958