שניאור עינם הוא מרצה למורשת ישראל בסמינר הקיבוצים ובסמינר אפעל
בציור הכותרת: נר ומנורת שבעת קנים, ברונזה, סוריה

בדף הזה - תחילת המאמר. את המאמר השלם אפשר להוריד (קובץ Word דחוס) מכאן.

פתח דבר

שני מועדים נוספו ללוח השנה העברי בתקופת בית שני: אחד - קומץ ארץ-ישראלים שלף חרבו מנדנה, יצא למלחמה והביא עצמאות לישראל - למשך כשמונים שנה, ועל כך נקבעו ימי החנוכה.

השני - גזרת שמד שיצאה על עם ישראל, להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, מנער ועד זקן, טף ונשים, ואת שללם לבוז. כידוע, נס נעשה לאבותינו ונהפכה להם הגזירה לישועה גדולה. "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם..." ועל כך קבעו את ימי הפורים.

גם אנחנו, הבית הציוני השלישי, הוספנו שני מועדים ללוח השנה העברי: האחד, קומץ ארץ-ישראלים שלף חרבו מנדנה, יצא למלחמה והביא עצמאות לישראל, ועל כך קבענו את יום העצמאות.

השני, גזרת שמד שיצאה על עם ישראל להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים, מנער ועד זקן, טף ונשים, ואת שללם לבוז. אלא שאבותינו מלומדים בניסים היו, ונהפכה להם גזרת השמד מאבל ליום טוב, ואילו אנו איננו מלומדים בניסים. נתקיימה בנו גזרת השמד ככתבה וכלשונה, ויהדות אירופה בת אלף השנים כלתה מן העולם - ועל כך קבענו את יום השואה.

הדמיון בין חנוכה - עצמאות, פורים - יום השואה מעורר מחשבה: חג החנוכה הוא החג הראשון שהתנועה הפרוטו-ציונית, חובבי-ציון באודסה, אימצה כחג חילוני. ואין תמה בכך, שהרי מה צריכה תנועה לאומית? מלחמה, מלחמת שחרור שהצליחה, וכידוע, אין לנו רבות כאלה בתולדותינו, ויש בה גיבורים, אש, אור וכו' - מרכיבים בסיסיים, החשובים מאד לתנועה לאומית צעירה המנסה לעורר לפעולה עם מנוון, מאובן ונרגן. הם גם משנים את שמו ל"חג המכבים". ואכן חג זה, עד ימינו, הוא החביב ביותר בלוח של הציבור החילוני. אם מספר השירים הנכתבים ומושרים לכבודו של חג הם אינדיקציה לחביבותו, צאו ובדקו ותמצאו שלחג החנוכה נכתבו שירים רבים יותר מאשר לכל חג אחר, והם אף מוכרים ומושרים במילותיהם ובלחניהם עד עצם היום הזה.

חג החנוכה הוא החג היחידי שחוגגים כהלכתו במובן המקורי של המושג "כהלכתו", דהיינו - על פי ההלכה. עיקר מצוות חג החנוכה - הדלקת הנר - וזאת עושים רוב רובם של אלו הרואים עצמם כיהודים, ודאי כאן בארץ ישראל. זאת ועוד: המנורה והשמן, שהם מרכזו של חג החנוכה, הם סמליה של מדינת היהודים - המנורה ועלי הזית.

המנורה בת שבעת הקנים כחלק מסמל מדינת ישראל על בול משנת 1955

"משפחת מתתיהו משפחה של קנאים היו, קנאים לה', ומלחמתם מלחמת דת היתה. ולו היינו מעוררים אותם מקברם, ללא ספק אתכם היו הורגים ראשונה, שהרי אתם מתייוונים בני ימינו - מה לכם ולחג החנוכה...?!" כך טענו וטוענים בווריאציות שונות דתיים רבים עד היום.

ש"י עגנון, בספרו 'תמול שלשום' - "מעשים שמחים ומחשבות עצובות" - שם לגלוג סרקסטי בפי מלכוב:

"אמר מלכוב כשעשה הפרופסור בוריס שץ את הבצלאל שלו פגע בו חנוכה, חג קדוש זה שהתחילו קוראים לו חג המכבים. הלכו ועשאוהו נשף חשק. העמידו פסל של מתתיהו כהן גדול, כשהוא אוחז חרב בידו לדקור את הפריץ שהקריב חזיר על גבי המזבח שעשו לשם אנטיוכוס הרשע. עשו כל הלילה בהוללות ובזוללות. למחרת כתב בן יהודה על עיתונו דברים של חיבה על הנשף, אלא שדעתו לא היתה נוחה בשל אותו פסל שהעמידו באולם, שהרי מתתיהו זה קנאי לדתו היה, לדתו ולא לארצו, שהרי כל הזמן שפשטו היוונים על ארצנו וגזלו וחמסו ורצחו והרגו והחריבו ערים וכפרים ישב לו מתתיהו ובניו במודיעין עירם ולא נקפו אצבע, אלא משהתחילו היוונים לפגוע בדת, כמו שאמור בתפילה, להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך, קפץ כארי הוא ובניו הגיבורים וכו' וקבעו לכבוד המאורע חג שמונה ימים. ועתה, אומר בן יהודה במאמרו, ועתה אין אני מסופק שבשעה שנאספנו אמש לכבודו, אילו היו נופחים רוח חיים בפסל, או אילו היה הוא עצמו חי, כלום לא היה דוקר אותנו כולנו כאחד בחרב שבידו, כלום לא היה מעלה אותנו על גבי המזבח. כל אותה השעה ישב ברנר בעיניים עצומות, כאילו דרך כך רואה הוא את הדברים שסיפר עליהם מלכוב. לאחר שסיים מלכוב את דבריו נפקחו עיניו של ברנר ונפרצו שפתיו והתחיל מתנדנד מרוב צחוק."

בעיה זו, מה לנו ולחג החנוכה, מדוע אנו מדליקין נרות חנוכה, מדוע שמונה ימים, מה אנו זוכרים במעשה זה, מה אנו מקווים במעשה זה - תהא לנגד עינינו במאמרי זה. כדי לענות על שאלות אלו עלינו לחזור למקורות החג - ארון הספרים העברי על כל רבדיו - ולבדוק את השתלשלות האירועים, הרעיונות והסמלים הכרוכים בחג זה.

מנורת שבעת הקנים מהמאה השנייה לספירה, בית הכנסת העתיק של חמת

עד כאן החלק הראשון של המאמר.
את המאמר כולו אפשר להוריד מכאן (קובץ word 'דחוס').