חג החנוכה היה בדורות שקדמו לתנועת התחייה הלאומית ולציונות חג של נס פך השמן. עם התחייה ועם ההתחדשות החזרנו לעצמנו את ה"ספרים החיצוניים" ובתוכם את ספר החשמונאים. בעזרתם העמדנו את סיפור מלחמתם במרכז החג המחודש. מספיק להיזכר בבולי ישראל הראשונים ובמטבעות הראשונים של המדינה כדי להיווכח שהחשמונאים (ובר-כוכבא) סמלו את הממלכתיות העברית והסמלים הקשורים בהם - כולל בחנוכה - מבטאים את הרציפות ההיסטורית הממלכתית.

יהודה המכבי על בול ישראלי משנת 1961

בינתיים מדינת ישראל בגרה במקצת ואין אנו מרגישים יותר צורך להזכיר השכם והערב שזאת "הפעם הראשונה אחרי אלפיים שנה". זאת ועוד, המחקר ההיסטורי המודרני העמיד את גיבורי החשמונאים במקומם הנכון. כל', שלא כל מה שקורה בימינו זהה למה שקרה במלחמתם. מסתבר גם, שהשינוי שחל אינו נוגע רק למחקר האובייקטיבי, אלא גם לשינויים שחלו בהשקפותינו ובנקודת הראות שלנו את סיפור החג. מקובל היה בטקסי ההדלקה שלנו להקדיש כל נר ונר מתוך השמונה לאירוע או לערך מסויים. מאלף להשוות את השינויים שחלו במהלך 15-10 השנים האחרונות ולגלות את הקשר בינם לבין האירועים שחלו במדינה באותן שנים. מדובר במעבר מהקדשת הנרות לתיאורי גבורה קרביים אל מושגים בעלי משמעות סמלית-אינדיבידואלית של האור.

למעלה: חנוכייה עשויה נחושת, מרוקו, המאה 19-18
מימין: חנוכייה עשויה נחושת, פולין, המאה ה-18
משמאל: חנוכייה עשויה כסף, גרמניה, המאה ה-17

עלינו להבין שזהו התהליך הטבעי של גלגולי משמעותם של סמלי החגים בדרך כלל. לכן, אין להצטער על כך אם מקצת מן הדברים שהיו אמיתות כנות לפני עשר שנים, אינם מבטאים עוד את אמונותינו היום. כל העוסק בתולדותיהם של החגים יודע, כי כל דור (ואף כל חברה באותו דור) מדגיש את אותן המשמעויות שהן רלוונטיות עבורו ומתעלם מאחרות.

ברור לי כי במציאות החברתית של ימינו יהיו חוגים לא מעטים בישראל שירימו על נס דווקא את קנאותם הקיצונית של מתתיהו ובניו ויפרשו ברמזים ברורים מי הם "המתייוונים" של ימינו לפי השקפתם. מי שמחפש מיליטנטיות לאומנית במורשתנו התרבותית, אינו חייב להיות תלמיד חכם כדי למצוא לכך דוגמאות. אולם, חשוב לדעתי הרבה יותר, להצביע על כך שיש בהגות היהודית גם מסורת מפוארת של ביקורת על הקנאות והטפה לסובלנות. דווקא בחגם של החשמונאים מוטלת עלינו החובה להתקומם נגד סילוף דמותה של היהדות ונגד אלה המציגים את הקנאות כדרכו הנכונה של עמנו.

סביבון חנוכה על בול ארה"ב משנת 2004

לא פחות חשוב הוא הצורך להבהיר את ההבדל בין ההתנגשות התרבותית בתקופת מרד החשמונאים, לבין הפגישה בין תרבות יוון והתרבות היהודית (לפני כן וגם אחר כך). אם הראשונה הולידה מרד, יש להדגיש כי הפגישה השנייה עם חכמת יוון הייתה בדרך כלל חיובית ומפרה. לשוני הזה בין המפגשים יש גם משמעות אקטואלית. למרות שבאגדה ובשיר נאמר כי "היוונים נקבצו עלי", הרי לאמתו של דבר, לא היה בימי אנטיוכוס מפגש בין שתי תרבויות לאומיות. כי אם מפגש בין המגמה הקוסמופוליטית של ההלניזם (שהיה מוכן לעכל בתוכו את כל התרבויות הלאומיות שנכבשו על ידי אלכסנדר מוקדון ויורשיו), לבין התרבות היהודית העממית שנאבקה על זכות קיומה הנפרד. במושגים מודרניים, זהו ההבדל שבין אינטרנציונליזם המבוסס על הכרה הדדית וכיבוד הדדי של תרבויות לאומיות (השואבות אישה מחברתה, אך אינן מבטלות זו את זו), לבין הגישה הקוסמופוליטית המדברת בשם ההומניזם על ביטול התרבות היהודית ועל חגים כלל אנושיים, כגון 14 ביולי, ועל "לאומיות משותפת" לכל אזרחי מדינתנו.

נרות חנוכה על בול ישראלי

נרות חנוכה על בול ארה"ב

חג החנוכה הוא אפוא חג לאומי ועם זאת, הסמל המרכזי שלו, האור, מקנה לו את הממד האוניברסלי המשפיע בחשכת החורף יותר מאשר כל הגות וכל סיפור היסטורי. את המשמעות הקמאית-אקטואלית מבטא שירו של נתן יונתן:

"ובליל סער מאוחר,
כשרעמים נופלים בחשכה
ולא רואים שמים, לא כוכב זוהר,
אנו מדליקים את שארית הנר
ויש תקווה שהעולם ישוב ויתבהר".