בהר סיני - סיפור לחג השבועות

מאת ד"ר ידידיה יצחקי

הסיפור 'בהר סיני' מעלה את הספק הגדול בעצם צדקתה של התורה

דוד פרישמן (1859-1922), עורך, מבקר, מספר, משורר ותיאורטיקן של הספרות העברית, מחשובי סופריה של תקופת 'התחייה', היה הראשון שביקש להטות את הספרות העברית אל עבר תרבות אירופה, אמרו שהיה 'האירופי הראשון בספרות העברית'. קודמיו עסקו כמעט רק בשאלות הקשורות במהותה של היהדות, ובחייהם של היהודים מנקודת ראותם את היהדות. האידיאולוגיה היתה הגורם המוביל בספרות העברית, ועיקר עניינה היה בשאלות של דת, מוסר ולאומיות.

פרישמן לא משך את ידו מהעיסוק באידיאולוגיות השונות של היהדות בזמנו, אבל שם את הדגש בשאלות האסתטיקה של הספרות העברית, וסגנונו היה מלוטש ועשיר. ביקורתו את היצירה הספרותית העברית בזמנו היתה חדה כתער, ללא פניות וללא ויתורים. הוא הוקיע את פגמיה האסתטיים, ותבע שלמות אמנותית. הרמה האירופית היתה לנגד עיניו, והיתה האתגר הגבוה שהציב בפני הספרות העברית. גישתו האידאית היתה אוניברסאלית, האנושיות היתה האידיאל שהדריך את יצירתו. הוא הביע התנגדות לרעיון הלאומי, מחשש שמא יביאו הציונות והלאומיות לשוביניזם לאומני, וידיחו את מידת האנושיות שבקרב היהודים. הוא ערך כמה כתבי עת ועיתונים, מהחשובים שבזמנו, בהם היומונים 'היום' ו'הבוקר', השבועונים 'הדור' ו'הזמן', והרבעון הגדול 'התקופה'. בכולם הטביע חותם עמוק על הספרות העברית בזמנו ולדורות.

סיפורי 'במדבר' כוללים תשעה סיפורים קצרים, אגדות שעניינן במסע בני ישראל במדבר, אחרי יציאת מצרים. באגדות אלה הוא נשען על המסופר בסיפורי המקרא, אבל יורד מרמת המיתוס, מהסיפור ההיסטורי הכלל לאומי, אל רמת הפרט. בעת שמתרחשים אותם דברים גדולים עליהם מספר הכתוב, יציאת בני ישראל מבית עבדים, מתן תורה והולדת העם - מה קורה ליחיד, לאיש הקטן שהיה עבד ובור, לנוכח השינויים הגדולים המתרחשים לנגד עיניו, והוא איננו מבין אותם, שכן יש בהם ניגוד לטבעו ולנטיית לבו.

עיקר יצירתו של פרישמן היתה בתחום הביקורת והתיאוריה הספרותית. מסותיו "מכתבים על דבר הספרות" חינכו דורות של סופרים ומשוררים חינוך אסתטי, והביאו אל הספרות העברית את יפי הצורה האמנותית ואת הסגנון המלוטש, אותם החשיב יותר מאשר את התוכן הרעיוני. הוא היה הראשון בספרות העברית שלא ראה בספרות מכשיר אידאולוגי, אמצעי להרבות השכלה בקרב היהודים, אלא תכלית אסתטית לעצמה, כפי שהיה מקובל בתרבות אירופה באותם ימים. בשיריו ובסיפוריו, ובמיוחד בתרגומיו הרבים תרם תרומה חשובה לפיתוחה של השפה העברית, לשיחרורה מהמליצה המקראית ששלטה בה מאז ראשית ימי ההשכלה, אף על פי שידע לעשות שימוש מרתק גם בלשון המקרא. הישגו האמנותי הגדול היה בתרגומיו ממיטב יצירות אירופה לעברית בת זמנו. הוא תרגם את 'קין', 'שמים וארץ' ו'מנפרד' של ביירון, את שירי פושקין, את 'אגדות אנדרסן', כמה ממיטב ספריו של רבינדרא-נת טאגורי, את הדרמה 'קוריולנוס' של שקספיר, את יצירתו הפילוסופית המונומנטאלית של ניטשה 'כה אמר סרטוסטרא', ועוד. תירגם גם הרבה יצירות פרוזה, רומנים וסיפורים, בהם 'הרוזן ממונטי-קריסטו', 'דניאל דירונדה', ויצירתו ההגותית, האוטוביוגראפית של אוסקר וילד 'ממעמקים'.

יצירתו האחרונה של פרישמן, סיפורי 'במדבר', נאספה וראתה אור רק לאחר מותו, בידי המשורר זלמן שניאור. פרישמן שקד על יצירתו זו בהיותו מוטל על מיטת חוליו. סיפורי 'במדבר' כוללים תשעה סיפורים קצרים, אגדות שעניינן במסע בני ישראל במדבר, אחרי יציאת מצרים. באגדות אלה הוא נשען על המסופר בסיפורי המקרא, אבל יורד מרמת המיתוס, מהסיפור ההיסטורי הכלל לאומי, אל רמת הפרט. בעת שמתרחשים אותם דברים גדולים עליהם מספר הכתוב, יציאת בני ישראל מבית עבדים, מתן תורה והולדת העם - מה קורה ליחיד, לאיש הקטן שהיה עבד ובור, לנוכח השינויים הגדולים המתרחשים לנגד עיניו, והוא איננו מבין אותם, שכן יש בהם ניגוד לטבעו ולנטיית לבו. הסיפור 'מחולות' פותח בתיאור הימים הגדולים ההם בנוסח שמזכיר את 'סיפורי סתם' של קיפלינג:

ובימים הנפלאים ההם היו עוד השמים חדשים וכחולים אלף אלפי פעמים מאשר הם עתה, והאדמה היתה עוד רעננה וירוקה אלף אלפי פעמים מאשר היא עתה, וגם האהבה היתה חזקה ועזה אלף אלפי פעמים מאשר היא עתה.

אהבה גדולה זו היא אהבתה של תמנע, ממשפחת חצי שבט המנשה, לפוט יפה התואר 'מן הערב הרב'. פוט לא עמד בקשיי המסע במדבר, ושב למצרים, ותמנע שבורת הלב נותנת את טבעת הזהב שנתן לה פוט למעשה עגל הזהב, ובמחולות שהיא מחוללת סביב עגל היא נופלת מתה. 'במרצע' מספר על עבד עברי שבעליו ביקש לשלחו לחופשי בשנת היובל, לפי החוק החדש, ואילו העבד, שהעבדות דבקה בו, לא רצה לצאת לחופש. 'נחש הנחושת' מספר על דישון, בן שבט הדודנים, שנסתפח לבני ישראל, שבניו מתים ביום בו הם אוהבים אשה, ונחש הנחושת, שיש בו מרפא לכל חולי, אינו עוזר לו, כיוון שהוא מבקש אהבה, ולא חיים.

דוד פרישמן
1859-1922
סופר, מבקר ומתרגם עברי, יליד פולין
מבוניה ומחדשיה של הספרות העברית.
במרכז מרבית יצירותיו עומד היחיד,
המתנגש עם החברה ומוסכמותיה.

'המקושש' מתאר איש עני שביקש לאסוף זרדים כדי לחמם מים לאשתו החולה, ולא זכר ששבת היום, ולפיכך נרגם באבנים עד מוות, על פי החוק החדש שניתן ב'ממלכת הכוהנים החדשה אשר קמה זה לפני שבועות וחודשים אחדים'. 'סורר ומורה' מציג נער מרדן וטוב לב, המבקש לעזור בכל כוחו לעניים וקשי יום. הוא מגיע בהכרח להתנגשות עם הממסד של הכוהנים, הגוזלים מהעם את מיטב מיטב צאנו ובקרו על פי תורת הכוהנים, וסופו שנירגם באבנים ומת. בסיפור 'סוטה' נטפל הכוהן אל שפרה היפה, ומבקש לשכב עמה, וכשהיא דוחה אותו, הוא מעליל עליה שזנתה. היא עוברת את הטקס המשפיל של 'אשה סוטה' אך נופלת מתה. 'עגלה ערופה' מספר על אשה יפת תואר שנופלת בשבי, ואליצפן הכהן שחשק בה לוקח אותה ומבקש לשאתה לו לאשה, אבל היא שרויה באבל על אהובה שנהרג במלחמה. סופה שהיא נעלמת, וגופתה נמצאת בשדה. לפי הדין עורפים עגלה, והכוהנים רוחצים את ידיהם לאמור, ידינו לא שפכו את הדם הזה, ובין הרוחצים גם אליצפן הכהן. גם 'עיר מקלט' הוא סיפור אהבה נכזבת המסתיים ברצח.

בעת שהם שומעים את הקולות העולים מן הסערה, הנשמעים 'עד קצה כל כנף מארבע כנפות הארץ', עסוקים פועה ומושי באהבתם. אל מול הדיבר 'אנוכי אדני אלהיך', אומר מושי: 'יפיפית מני אדם! מה יפית, מה יפית!'. וכנשמע בדיבר 'לא תישא את שם אדני אלוהיך לשוא', מפטפטת פועה ודוברת, בנוסח שיר השירים: 'השבעתיך בשם אלוהים, השבעתיך בשמש יומם ובירח לילה, השבעתיך בשמים ובארץ: תנני ואמוץ בשפתי את יין הרקח מעל שפתיך ... תנני ואשכיר את נפשי מדמך הלוהט..." וכך, בעצם מתן תורה מפי אדוני, עוסקים פועה ומושי במעשה האהבה, הגדולה מכל התורות כולן.

'בהר סיני' מעלה את הספק הגדול בעצם צדקתה של התורה, מנקודת ראות רוסויאנית, המניחה שיצר לב האדם טוב מנעוריו, ורק המסגרת החברתית, החוק שכפו עליו גורמים לו רעה ועושים אותו לרע. מסופר בו על אהבתם הגדולה של נועה ושל מושי, מילדי העברים אשר במצרים. בכוח אהבתם נמלטו אל המדבר, והלכו ימים רבים בדרך שלאחר מכן ילכו בה בני ישראל בצאתם ממצרים, רק שלא כבני ישראל, שהרבו להתלונן והשמחה היתה רחוקה מהם, היו שניים אלה מלאים בחדוות חיים ואהבה. לימים הגיעו להר גדול, ולא ידעו כי יושבים הם בהר סיני. מצאו להם מערה בצלע ההר, והשתנו בה באהבתם הרבה. יום אחד ראו המון אדם מתגודד לרגלי ההר, ושמעו שכאן תנתן לעם תורה, חוקים ומשפטים.

ופועה ומושי לא הבינו דבר. למה זה תורה? למה חוקים ומשפטים? - כמו בוז שכן על שפתי שניהם [...] למה תהיה תורה אשר כזאת לשים חחים בלחיי האדם ולמה לא יתנו לעצם החיים להיות כאשר הם ובאשר הם? - כמו לעג עלה על שפתם. לו רק לא תבואנה הקטנות האלה להפריע אותם מעט מתוכן חייהם הגדול!

בעת שהם שומעים את הקולות העולים מן הסערה, הנשמעים 'עד קצה כל כנף מארבע כנפות הארץ', עסוקים פועה ומושי באהבתם. אל מול הדיבר 'אנוכי אדני אלהיך', אומר מושי: 'יפיפית מני אדם! מה יפית, מה יפית!'. וכנשמע בדיבר 'לא תישא את שם אדני אלוהיך לשוא', מפטפטת פועה ודוברת, בנוסח שיר השירים: 'השבעתיך בשם אלוהים, השבעתיך בשמש יומם ובירח לילה, השבעתיך בשמים ובארץ: תנני ואמוץ בשפתי את יין הרקח מעל שפתיך ... תנני ואשכיר את נפשי מדמך הלוהט..." וכך, בעצם מתן תורה מפי אדוני, עוסקים פועה ומושי במעשה האהבה, הגדולה מכל התורות כולן.

אלא שבהמשך נופל עליהם פחד גדול. פועה עוזבת את מושי והולכת בעקבי המחנה. מושי רודף אחריה, וכשהוא רואה אותה ש'הנה היא הולכת יחפה אחרי משה האיש ... כצל תהלך אחריו בכל אשר יפנה', אומר הוא לנפשו: לכדה התורה את עצם החיים ותכניעם...'. גם הוא הולך אחרי המחנה, אבל שניהם אינם יכולים יותר לשאת זה את זו. 'וששונם סר מהם עד עולם'.

סיפורי 'במדבר' נכתבו כארבעים שנה לאחר קריסתה של תנועת ההשכלה עם הפרעות ביהודי אוקראינה ב- 1882, אבל הם נשמעים כהד לביקורת המשכילית על תורת ישראל ועל חיי היהודים בעיירות של מזרח אירופה. תפיסתו של פרישמן את ההלכה מושתתת, כאמור, על תפיסתו של רוסו את האדם הנוהג על פי טבעו, ועל תפיסתו של ניטשה, הדוחה את חוקי הדת הכובלים את האדם במאבקו עם הטבע. פרישמן היה זקוק לאומץ רב כדי לצאת כנגד תורת משה בנתינתה, כנגד עשרות הדברות, בשם האהבה התמה, בשם שמחת החיים שנגזלה מהעם היהודי מכוחה של ההלכה.

סיפוריו אלה השפיעו במידה רבה על הספרות העברית. הם תופסים מקום חשוב בזרם 'האנטי יעודי' שבספרות העברית, הזרם שביקש לחדש את חיי העם בדרך של ויטאליזציה, חזרה אל הטבע, אל האדמה ואל האהבה. נציגיו הבולטים של זרם זה היו יהודה ליב גורדון, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שאול טשרניחובסקי, זלמן שניאור. הם מאבני היסוד של התרבות החילונית היהודית.