"והשירים אשר הביעה רשם הרוח על שמלתה"

ב'ספר תולדות אדם' מתוארים בקצרה עשרת אבות העולם בין אדם ועד נח, (בראשית ה), אבל על אמהות העולם, בנות זוגם, עברו הכותבים בשתיקה גמורה. בהגדה מדברים על ארבעה בנים, אך את הבנות אף פעם לא הזכירו. בתפילה מתברכים בזכרם שלושה אבות, אך האמהות נעלמו בתהום הנשייה. בתנ"ך מזכירים את שנים עשר בני יעקב ומפרטים את גורלם, ואילו על גורל בתו הנאנסת עוברים בשתיקה. הזכרים נזכרים בזיכרון הכתוב שכן הזיכרון היהודי מתמקד בדרך כלל בקורותיהם של גברים דמיוניים וממשיים בעולם המחשבה הדיבור והמעשה, ואילו על ניסיונן הגשמי והרוחני של נשים, אמהות ובנות, אחיות וסבתות, נגזר היה להעלם בתהום הנשייה.

כהיסטוריונית של קולות מושתקים וספרים נשכחים שהוצאו מחוץ לקאנון, אני תוהה, את זכרן של אילו ארבע נשים אעלה מתהום הנשייה? האם את זכרה של חוה שראתה שבעה רקיעים פתוחים וראתה חזון מרכבה: "ותבט אל השמים ותרא והנה רכב אש בא על ארבעה נשרים מאירים...ומלאכים הולכים לפני הרכב", (ספר אדם וחוה, הספרים החיצונים, מהדורת אברהם כהנא, פרק לג, עמ' יד?) או את זכרה של אם-זרע בת ברוכאל, אשתו של נוח, בת אחותו, אמם של שם חם ויפת ששמה נשכח בספר בראשית אך נרשם בספר היובלים,ד, לג; בספרים החיצוניים? אולי את זכר סבתא רבה שלה? את עדנה בת דניאל אשת חנוך בן ירד, אמו של מתושלח, בספר היובלים ד, כ, אולי את זכר אמו של חנוך, ברכה בת רצוי-אל, בת אחות אביו, ירד (שם, ד, טז), אמהות משפחת האדם שלקחו חלק במעבר מטבע לתרבות?

ושמא את הד קולן המופלא של שלוש האחיות בנות איוב, ימימה קציעה וקרן הפוך, שאביהן הדיר אותן מן הירושה אך נתן להן "שלושת אזורי הרקמה אשר לא יוכל איש להגיד את מראיהם יען אשר לא מן הארץ הם כי אם מן השמים והם מפיצים ניצוצות אש כקרני השמש", (ספר דברי איוב, מו, ז; הספרים החיצוניים, א, עמ' תקלו) : וכשענדה ימימה "את האזור על בשרה...והנה נהפך לה לב אחר אשר לא יהגה עוד בדברי הארץ: ותהגה בלשון המלאכים ותשלח שירה אל אלוהים כדברי שירי המלאכים והשירים אשר הביעה רשם הרוח על שמלתה", (ספר דברי איוב, מח, א-ג; הספרים החיצוניים, א, תקלז) וכשענדה אחותה קציעה את אזור-הרקמה: "פיה הביע שיח קדומים ותהלל כל מעשה מרום: ואשר יחפוץ לדעת את מעשה השמים יוכל למצוא בשירי קציעה" (שם, עמ' תקלז)?

ואולי אעלה את זכרה של האישה החכמה נטולת השם שהתחבאה עם ילדיה שנותרו לפליטה ממתאבדי מצדה ששחטו את קרוביהם ונטלו את נפשם בכפם, ויוסף בן מתתיהו מספר עליה שנפלאתה בחכמתה מכל הנשים, אולי משום שהיטיבה לספר את שהתרחש: "ככה מתו כולם באמונה, כי לא השאירו אחריהם נפש חיה למשוך בעול הרומאים. בכל זאת נסתרו מפניהם אישה זקנה אחת ואישה אחרת ממשפחת אלעזר, אשר נפלאה מיתר הנשים בתבונה ובלימודים ואתן יחד עוד חמשה ילדים כי התחבאו בצינורות המוליכים את המים אל העיר, בעת אשר יתר האנשים שמו את כל לבם לשחוט את קרוביהם". (תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ז, פרק ט).

ואולי אעלה לעומת בנות קול נשכחות אלה בנות אלפי שנים על נשים חכמות, משוררות, בעלות השראה וכוח סיפור שפרצו את גבולות המקובל בזמנן ובמקומן, את זכרן של ארבע כותבות ומשוררות מבנות המאה העשרים שהרחיבו את נקודות התצפית על הניסיון האנושי במעפליו ובמעמקיו והאירו תחומים לא נודעים בחיי הגוף והנפש של נשים וגברים?

ראשונה אזכיר את דבורה בארון (1887-1956), אולי האישה הראשונה ששוררה וכתבה בשפה העברית מאז שירת דבורה, הסופרת שכתבה שורות נפלאות והראתה לראשונה שנשים יכולות לכתוב ספרות בעברית, אחרי שאף אישה לא כתבה אף שורה בשפת הקודש שהייתה שמורה לגברים בלבד, מאז תום העולם המקראי בשלהי האלף הראשון לפני הספירה ועד למאה העשרים. בין כל בנותיו של עם-הספר לא ניתנה הזדמנות לאף אישה ללמוד לקרוא ולכתוב בשפה העברית במידה שתתיר לה לבטא את ניסיון חייה ואת נקודת ראותה, את כיסופיה או את ביקורתה או תאפשר לה לכתוב ספרות ושירה, הלכה או אגדה. משהחלה דבורה בארון לכתוב את ניסיון חייה ואת ראייתה הביקורתית האירה פינות אפלות בחיי המשפחה היהודית בעיירות ברוסיה שאיש לא כתב עליהן קודם לכן וסיפרה על רגעי חסד אנושי מנקודת מבטה של בת רב, שלא נזכרה מעולם לפניה.

שנייה אעלה את זכרה של המשוררת בעלת הנטייה המיסטית יוכבד בת מרים (1901-1980) שכתבה בלשון צופנת סוד על העולם הנגלה והנסתר והתפללה בשיריה על פקיחת עיני הרוח במעמקי עולם החומר. בת-מרים כתבה בשנות העשרים של המאה את השורות המפעימות שהיו לי מקור השראה בעבודתי בחקר המחשבה המיסטית הדנה באחדות ההפכים: 'וגדול מנראה הלא-נראה ומופלא מיש סוד האין, פקדני נא, אלי, ואראה/ מה ישכון מאחרי גבול עין'.(מרחוק, שירים, עמ' 146). קול שירה נדם אחרי מות בנה, זוזיק, במלחמת השחרור בשנת 1948 שעל מותו סירבה להתנחם.

שלישית אעלה את זכרה של המשוררת והסופרת דליה רביקוביץ (1936-2005) שהפליאה לשורר על האושר ממעמקי הכאב כשכתבה את שירה 'שם ידעתי חמדה שלא הייתה כמוה' בספר שיריה אהבת תפוח הזהב (1959) והעיזה לספר על העלבון והסבל של ילדת-חוץ ולנתץ את הדימוי האידיאלי המופרך של חברת ילדים בקיבוץ ולשבור את קשר השתיקה בספרה 'מוות במשפחה' (1976). עוד הפליאה להעמיק את המבט המתבונן בגבולות הניסיון האנושי בשעה שכתבה על מצוקתן של אלה שאין להן שומע בשירה המצמרר 'רחיפה בגובה נמוך' וקראה תגר על שתיקת החברה ביחס לסבל ולמצוקה של הנאנסות והנרצחות. עומק אנושיותה, מקוריות ראייתה ואומץ לבה החד-פעמי באו לידי ביטוי בשיריה על מצוקתן של אמהות שכולות ערביות במלחמת לבנון הראשונה, שאת כאבן שוררה כהד לפרק 'זה ספר תולדות אדם' "ואלה תולדות הילד שהרגו אותו בבטן אמו בחודש ינואר 1988 בנסיבות פוליטיות בטחוניות", ('אמא מתהלכת עם ילד מת בבטן'; כל השירים עד כה, עמ' 285). כתיבתה מכמירת הלב על גורלם של נפגעות ונפגעי המלחמה, ההופכת את מושגי הצדק והעוול השגורים על פניהם, בדרך שאיש לא עשה לפניה, הביעה את עומק ההזדהות האנושית מעבר לכל הגבולות המוסכמים. (שיר ערש, שם, עמ' 294).

ואחרונה אזכיר את עמליה כהנא-כרמון שהעלתה קול חדש ויצרה שפה עברית שאין לה תקדים בספרה בכפיפה אחת (1966) בשעה שהעלתה זווית ראייה לא נודעת. כך למשל בסיפורה 'נעימה ששון כותבת שירים', שנכתב מנקודת מבט כפולה של ילדה חווה ושל אישה זוכרת, נכלל תיאור נפלא של חוויה מיסטית בהשראת ספרות ההיכלות, אולי הראשונה שכתבה אישה בספרות העברית, ואף נכלל מסע אל מחוזות זיכרון מכאיבים ומפעימים של הילדות, שמעולם לא תוארו מזווית ראייה ייחודית זו. עמליה כהנא-כרמון פלסה דרך חדשה למבע כתוב של ניסיון חייהן של ילדות, נערות ונשים בנות המאה העשרים, מזווית ראייה שאינה כפופה למוסכמות, יצרה שפה חדשה ועיצבה מסלול מקורי לביקורת מגדרית שהקדימה את זמנה.

ארבע האחיות שבחרתי להעלות את זכרן היו שוחרות חירות ודעת שסירבו להיכנע למקום שהועידה להן המסורת המקובלת והתריסו כנגד נקודת הראות השגורה על מקומן של נשים בעולם. ארבעתן פרצו בכוח אומץ לבן, השראתן וכישרונן את התבניות המסורתיות שעצבו גברים באשר למושגי הדעת, האמת השוויון והצדק הקשורים למקומן של נשים בחברה. הן התנגדו בחייהן ובכתיבתן לפסוק 'והוא ימשול בך' ומחו כנגד בלעדיות סמכות הדעת שנטלו גברים וכנגד מושגי החירות, הדעת, השוויון והצדק המקובלים עליהם. דברי יוסף בן מתתיהו מיטיבים לסכם את נקודת המבט שחרצה את גורלן של נשים לאורך אלפי שנים והועידה להן בורות ושתיקה, כניעה וציות: "התורה אומרת כי האישה פחותה מהגבר לכל דבר, ועל כן עליה לשמוע בקולו, לא למען השפלתה, אלא למען ימשול בה, כי אלוהים נתן לגבר את סמכות השלטון" (נגד אפיון ב כד).

הנשים בנות העת העתיקה שהעליתי את זכרן הנשכח והנשים בנות העת החדשה שנטלו את חופש היצירה, את חירות ההשראה, את חופש הביטוי וסמכות הדעת, הרחיבו בעומק ראייתן את גבולות הניסיון האנושי ושינו את מושגי הדעת, החירות, השוויון, האמת והצדק. הן עשו זאת בשעה שנתנו מבע לניסיון חייהן של נשים וגברים מזווית ראייה חדשה שלא תועדה לפניהן והשמיעו את הקול הנשי המושתק שהודר מן הזיכרון הכתוב.