אבא, למה לא ציירת קריקטורות כשעוד היה מותר?

מאת: ניצן

בפברואר 1999 התקיימה הפגנה חרדית גדולה נגד בית המשפט העליון בירושלים. מאות אלפי חרדים הפגינו נגד פסיקותיו האחרונות של בית המשפט, אותן הם כנראה לא חיבבו. בפארק סמוך, התארגנה באופן ספונטני הפגנה קטנה הרבה יותר של אנשים לא-דתיים אשר מחו נגד השימוש לרעה בדמוקרטיה. שניים מהם החזיקו שלט גדול שעליו היה כתוב: 'אבא, למה לא הפגנת כשעוד היה מותר?' (מתוך הספר 'ויברא האדם את אלוהים בצלמו')

סדרת הפיגועים שזעזעה לאחרונה את צרפת (ואת העולם התרבותי כולו), העלתה על נס את נושא חופש הביטוי. סאטירה, בין שבצורת טקסט ובין שבקריקטורות, היא אחת מצורות חופש הביטוי הנפוצות. אם תרצו: זכותו של אדם להאמין להאמין בכל שטות שירצה, מלווה בזכותו של האחר להביע ביקורת על תוכן אמונתו.

אם סאטירה היא מקרה פרטי של חופש הביטוי, הרי שחופש הביטוי הוא אחד מערכי היסוד של הדמוקרטיה. לא פלא לכן שהפיגוע במערכת העיתון 'שרלי הבדו' נתפסה גם, ובצדק, כפגיעה בדמוקרטיה הצרפתית, שהיא בסיס קיומה של האומה הצרפתית המודרנית.

במקומות חשוכים יותר בעולם, נתפסת דווקא הביקורת עצמה (וספציפית זו על הדת ו/או על השלטון) כפגיעה באומה. "המדינה האיסלמית" (דאעש, ולא רק) בוודאי לא תרשה ביקורת על מנהגיו של "הנביא" מוחמד.

ובארצנו הקטנה? מיגזרים שלמים (וגדולים יחסית) אינם רחוקים בהשקפתם בנושא ספציפי זה מאחינו המוסלמים הקיצוניים. לצד סאטירה בריאה על נושאים דתיים (וראו רק לאחרונה את דוגמאות 'היהודים באים' או 'מצב האומה'), נמצא אלפים רבים שלא יסכימו אפילו לראות תמונת אישה.

וישראל הרשמית? החוק העמום נגד פגיעה ב"רגשות דת" מהווה איתות מטריד באשר לעתיד לבוא. לחילוניים, כידוע, אין רגשות.