על הכיפה ועל מה שמאחוריה

מאת אוהד, צוות אתר חופש

חבישת כיפה, הפנייה "כבוד הרב", נישוק המזוזה וריטואלים אחרים, כמו והנחת תפילין בתחנה המרכזית, אינם אלא סמלים פולחניים דתיים, שהשימוש בהם - בניגוד להשקפתו של המשתמש - הם הזמנה ל"צבא השם" לחדור ולהשתלט על החברה הישראלית, על נשמתה ועל חייה.

לאחרונה מרבים יהודים חילוניים לחבוש כיפה כל אימת שהם נפגשים עם אדם דתי, בייחוד כשהוא בעל תפקיד: ביקור הנשיא וראש ממשלה אצל רב מוצג בציבור תמיד כוויתור חילוני-כנוע בחבישת כיפה לראשו של החילוני, ואף פעם לא כוויתור הדדי דתי, בצורת הסרת הכיפה מראשו של הדתי. אין מדובר בחבישת כיפה במקום קדוש, כבית כנסת, אלא במפגשים שאינם קשורים כלל למקום דתי או לאירוע דתי. משמעותו של מחדל זה היא הרכנת הראש החילוני בפני הראש הדתי, ובמובן הרחב ובמסר החינוכי לדור הצעיר הוא משדר חד משמעית: "האדם הדתי, אמונתו, השקפתו, אורח-חייו ומנהגיו נעלים על אלו של האדם החילוני!". כביכול. אין פירוש אחר לכניעה זו, והתירוצים הנדושים "כך זה מקובל", או "מפני כבודו של רב" או סתם "לא נעים" אינם קבילים! ל"רב" אין כבוד ייחודי, אלא אם מדובר בכבודו של אדם מסויים הנושא את התואר "רב". אין כבוד "רב" גדול מכבודו של נשיא המדינה, של ראש הממשלה, של שר, מורה, חוקר, מדען, אמן וכו', אם בכלל יש כבוד לכל רב, כפי שלימדונו, לבושתנו, אירועי הזמן האחרון (פרשיית האדמו"ר ובנו האנס, ופרשיות רבות נוספות).

אם החברה החילונית בישראל רוצה לשמור על זכותה לחיות על פי השקפת עולמה, חובה עליה להגיע קודם כל להכרה, שלא החברה הדתית/חרדית מסכנת אותה, אלא הבנה שגויה שלה את כל הקשור לערכים שבבסיס השקפת העולם החילונית. תחילתה בסדקים ובפרצות בהתנהגויות אישיות, בבית ובציבור, בתקשורת, בהסכמים חברתיים וממלכתיים, וסופה בהשתלטות חרדית בשטח. הממסד החרדי, המכיר את התהליך, רואה בסדקים ובפרצות הללו הזמנה גלויה לחדור ולהשתלט עלינו. חוזקה וחוסנה של השקפת העולם החילונית מחייבת התנהגות הולמת בהתאם. שימוש בריטואל דתי, כמו חבישת כיפה לראשו של היהודי החילוני היא ביזיון לאותו אדם, להשקפתו ולאורח-חייו, ומן הראוי שנחדל מכל, אנו ומנהיגינו.