מיהו הפושע האמיתי

רגע ההבנה הוא אותו הרגע שבו הסקרנות באה לידי סיפוקה. הסקרנות, זו שבראה את ה'צורך' בהבנה, יכולה לבוא לידי סיפוקה בדרכים שונות, חלק מהן, המביאות את הסקרנות לידי סיפוקה מכונות 'הבנה', וחלק מהן - לא.

ביום שישי, לפני מספר שבועות, נפגשתי עם בחור בן שש עשרה, העושה דרכו אל הדת ('מתחרד'). אמו פנתה לטלמסר של אתר חופש [1] בבקשה שינסו להניא אותו מדרכו זו, ומהאתר פנו אלי. ואני, ביום שישי, אחרי עבודה בצומת ספרים, נסעתי אליו באופנוע וחשבתי על כך שאני נוסע אליו לא בגלל מי שאני, אלא בגלל מי שאני חושב שאני ראוי להיות, כלומר אדם טוב. ידעתי שאני עושה כאן מעשה, שאמנם פעם הייתי עושהו ברצון, מתוך הצורך להכניע את אמונתו של המאמין, אך היום אני עושהו בעיקר מתוך התחייבות מוקדמת והערכה לצוות אתר חופש, שאירתם למשימות שהם יבקשו ממני למלאן.

נכנסתי לביתו של הבחור וראיתי אותו - חילוני למהדרין שזה עתה יצא ממקלחת קרה. "שיחקתי כדורגל כל הבוקר" הוא אמר.

למעשה, הבחור הצליח להסביר לי כל כך הרבה דברים, שבמצבי הרגיל אני צריך זמן רב כדי להבינם. וכשאני אומר הבנה אינני מתכוון לתחושת ההקלה המלווה את התפוגגותה של הסקרנות, אלא להתמזגות עם המציאות.

אינני יודע אם חוסר ההבנה הוא ש'מפריע' להתמזגות ובאה ההבנה ומסלקת את המפריע ו'מאפשרת' את ההתמזגות, או שיש להבנה משהו ב'הנעת' ההתמזגות עם המציאות.

הוא, הצעיר שאת שמו לא אחשוף, מאמין באלוהים מהסיבה הפשוטה: לכל מוצר יש יוצר, והעולם הוא מוצר - הרי בהכרח שיש לו יוצר [2], וראיתי איך הוא בונה את אמונתו, הבנתי שהוא יוצר אותה יש מאין, וסברתי שבכוח ההיגיון הצרוף אוכל למוסס את אמונתו זו.

טעיתי.

הטעות היא אותו לימוד, לו הייתי זקוק בכדי לאזן בעיני רוחי את כוחות הטיפשות עם כוחות החכמה. שכן, לפני שפגשתי בו סברתי שיש לחלק את העולם לשתי קטגוריות: המבינים ושאינם מבינים, אלו המסוגלים להבין ואלו שדעתם גסה מכדי להבין את המציאות. ואני ראיתי אותו, את בן השש עשרה, מדבר בהתנשאות ובזלזול על הוריו ומשפחתו, ממרר את חייהם של אלו שלדעתו תלויים בחסדי הצלחתו. עד כדי כך לימדו אותו לעוות את המציאות.

כאן, במפגש אתי, עימנו, קיים סיכוי לפורר את יכולתו לא להבין. שכן חוסר ההבנה קשור במורכבותו של הרעיון, ואת הרעיון המורכב ניתן להמשיל במשל - להוכיח אותו בדרכים לא דרכים, ודרך הסיפור והדמיון, דרך רחבה ונוחה היא, דרכו של המלך.

הסיפור הראשון שסיפרתי לו לאחר ששמעתי מפיו את אמונתו הנחרצת, היה סיפורם של יהודה ושמעון, שהיו יושבים בביתם וצופים בטלוויזיה ומתווכחים בקולי קולות. זה אומר מירי בוהדנה היא זו, וזה אומר מיכל ינאי היא זו. הם התווכחו בטלפון וניסו להוכיח כל אחד את אמיתות עמדתו. נכנסה אשת יהודה ושאלה לפשר הוויכוח הקולני.

"מי היא זו?" שאל יהודה את אשתו כשהוא מצביע על הטלוויזיה;

"מירי בוהדנה" ענתה האישה;

"על זה בדיוק אנחנו מתווכחים כבר שעה, שמעון אומר שמיכל ינאי היא זו, ואני מנסה לשכנע אותו"

"תן לי דקה אחת ואשכנע את חברך" אמרה אשתו של יהודה ונטלה מידיו את הטלפון: "שלום לך שמעון", אמרה, "איזה ערוץ אתה רואה עכשיו?"

"ערוץ 2" ענה שמעון;

"אההה" ענתה לו אשת יהודה, "בעלי רואה עכשיו ערוץ 10, החלף ערוץ ותראה את מירי בוהדנה"

אמרתי לצעיר: בעולם הזה כל אחד רואה ערוץ אחר. הנה, עכשיו, אתה רואה אותי ואני רואה אותך. והצעיר השיב: העניין הוא שבעולם קיים ערוץ אחד בלבד, ערוץ האלוהים. אם אתה רוצה לצפות בו, עליך להדליק בעצמך את הניצוץ היהודי.

משלים ממשלים שונים לא הצליחו להנכיח אצלו את רעיון היחסיות. שום משל מאלו שהמשלתי לו לא הצליח להבהיר לו את ההבדל בין המציאות כפי שהיא למציאות כפי שאנחנו תופסים אותה. כשירדתי לשורשי הדברים, הוא מיד 'ברח' והסיט את הדיון. הוא מסיט את הדיון לא כמניפולציה ולא כדמגוגיה, אלא כאינסטינקט בסיסי של אדם המגונן על רעיונו [3]. בלבו לא יכולים לדור בכפיפה אחת שני רעיונות סותרים, ולפיכך הוא מוצא רעיונות אחרים. הוא דוחה רעיון לא בהפרכתו, אלא בהבאת רעיון שאינו מן העניין, כלומר מעדיף לתפוס את מקומו של הרעיון המאיים במקום להורגו, לסלקו על כרעיו ועל קרבו במקום ליטול ממנו את עוקצו.

יכולתי להביט עליו בגובה העיניים וללמוד ממנו משהו, אולם משום-מה העדפתי להכיר באחת-עשרה השנים המפרידות בינינו, ולייחס להן את הפער האדיר החוצץ בינינו. וכך, בעוד אני טורח לקרב רעיונות מאיימים, הוא מבריח אותם. בעוד אני מתגרה מעצם הבלבול שמייצר הרעיון המאתגר, הוא מעיף אותו מחייו מבלי שייתן עליו את הדעת.

מעולם לא חוויתי חוויה מעין זו של אדם, שבאופן האותנטי ביותר - לא מתוך הצורך לשקר או להיראות צודק, אלא מתוך צורך אמיתי שלו לשמור על אמונתו ולשמרה - מבריח טענות סותרות.

כשאמר שהוא לא אוהב אנשים כמוני משום שאין לי היכולת ה'לוגית' לדבר בהיגיון צרוף, נעלבתי. ואולי מתוך תחושת עלבון, העמדתי בפניו קושיות. כאילו מצאתי את הדבר שהוא אוהב לדבר עליו. כדי לחדור אל לבו יש לדבר באותו הדבר הנקרא אלוהים, לדון בו ולהפוך בו.

כשאני מדבר בדברים בטלים כגון בטבעו של 'האדם' אני משעמם אותו. אבל אני יודע להקשות קושיות לוגיות, והקשיתי עליו הרבה קושיות הנוגעות לאחדותו של האלוהים, לסיבה ומסובב, ליכולתנו לבחור בעולם. העליתי מן האוב טיעונים ישנים שפעם מילאו את חלל תודעתי בתובנות שהיו לאבני-יסוד בתחילתו של כל וויכוח בו הייתי מעורב. היום, כשאני אומר אותן, הן נראות לי חסרות חן. כאילו חסר בהן החומר שממנו עשוי טיעון - חסר לי הקשר בינם לבין הצורך שלהן להיות נוכחים בחיי.

הצעיר לא נרתע אמר: "איני יודע להשיב, אשאל את הרב, עלי ללמוד עוד ועוד".

אני רואה אותו כטיפש, משום שחסרים לו נתונים, ואני מייצר לשם האיזון דמות פיקטיבית הרואה אותי כטיפש בשל הנתונים שחסרים לי. אני באמצע, אולי במרכז, כמו שאמור להיות מבחינתי - מבין לראשונה שרעיון לוגי, נכון ככל שיהיה, אין בכוחו לכפות את נוכחותו בחיי רק משום האמת שבו - הכול אמת והכול תלוי בנקודת המבט. הרעיון הלוגי הוא סתם כמו עוד דרך נוחה לזכור, או להוכיח מציאות שאתה רוצה שתהיה קיימת בחייך, כאותו בית יציב שהוא הגיונם של רעיונות. רעיונות שאינם עולים בקנה אחד עם האינטרס שלי יידחו, כך שעל-מנת לשכנע מישהו עליו לחוש תחושה של נחיתות מוקדמת למול האמת, וצורך למצוא אותה או ליישר איתה קו.

לא כן האדם המבין את מיעוט ערכו.אם יהיה חייב להשיב לך, ישיב שישאל את הרב...

לפיכך אני סבור, שהפושע האמיתי הוא הרב, רבו של אותו צעיר, רבם של מתחרדים רבים כמותו. הרב מנצל את יתרונו היחסי על הנער, משתמש בפחד הבסיסי והאנושי של הנער מפני המוות, בקשייו של הנער ובשנאתו את עצמו ואת העולם, כדי להחדיר מסרים.

"אתה סובל נכון?" שואל הרב

"בטח שאני סובל"

"גם אני סבלתי כשהייתי בגילך ואני כל כך מבין אותך"

"ומה קרה לך? איך הצלחת להפסיק לסבול פתאום"

"גיליתי את האור, התחברתי לשורשים האמיתיים שלי"

כך הופך נער סקרן ומלא חיים לאדם המשול כמת. הוא משעבד עצמו לרבותיו, לא מעוניין ולא חושב שהוא ראוי בעצמו לדון בסוגיות המעניינות אותו. הוא יגיד לי הוא יספר לי והוא ידריך אותי.

לו יכולתי, הייתי עושה הרבה כדי להסביר לרב שהמניע העיקרי שלו הוא צורך בשליטה. הייתי אומר לו "אתה מחפש את ההנהגה, בכך שצעירים שיעשו מה שאתה אומר להם דווקא בניגוד לדעתם של הוריהם".

הוא היה אומר לי: "אני מנסה לשכנע ואתה מנסה, מה ההבדל בנינו?" והייתי משיב לו: "אינני מנסה לשכנע חרדים לצאת בשאלה! אינני מנצל את העובדה שילדים בגילאי שש-עשרה נוטים למרוד בהוריהם, בכדי לצבור כוח! ההפך הוא הנכון: אני נענה לקריאת ההורים מתוך אמונה שהם - מכל העולם - היחידים הדואגים לאינטרס של ילדם! זו זכותם המלאה, לפחות עד גיל שמונה עשרה, להתוות לבנם/בתם את אורח החיים שהם רואים לנכון, לבנות אותו/אותה באופן יציב ולשלחם לחיים בנויים היטב. אם הם, בעתיד כלשהו, ירצו לסתור את הבניין, יהיה זה בניין חזק שסתירתו עצמה תוכל להפיח בו חיים. ולא בניין רעוע, כזה שאתה, הרב, בונה להם.

המיסיונריות (הנוצרית) אסורה בישראל על פי חוק, לא כן ההחזרה בתשובה, שעה שההחזרה בתשובה היא מיסיונריות יהודית בצורה השפלה ביותר. הרבנים המחזירים בתשובה אינם בוחלים בדרכים נלוזות לבצע את זממם. הם מבקשים מהילדים לספר על הוריהם, הילדים מספרים, ויחד הם כורתים 'ברית נגד ההורים', ולועגים להורים - שעה שאותם רבנים הם עצמם הורים לילדים בני שש עשרה! הם אינם תמימים והם מבינים את התמונה על כל מורכבותה.

כשאימו של נער כזה מתקשרת לרב ואומרת לו "הרפה מבני, מה שאתה עושה אינו חוקי" הוא מבין היטב מה היא מרגישה, וזה גורם לו לגירוי, אולי ארוטי. על פניו נמתח מין חיוך המעורר בי גועל, והוא מנחה את הילד כיצד לשקר לאביו ולאמו, ולא לספר להם את האמת על מעשיו ודרכו החדשה [4].

הדת נותנת לרוע לגיטימציה. הרבנים המחזירים בתשובה מרגישים את כאבה של האם. כאבה משמש להם דלק וממריץ את דמם להכאיב עוד, לאם נוספת, בייחוד אם היא יפה והמגע בה אסור - אפשר כמובן לגעת בנשמתה, דרך חטיפת בנה בדרכים המותרות. "זה רוע" תאמר להם, והם ישיבוך "כה אמר אלוקים".

ב"חזרה בתשובה" קיימת נקודת ה"אל חזור": לפניה יש שלב שבו ניתן לאזן את נפש הנער, ולהצילו, יחד עם הצלת והמשפחה מפילוג ומהרס. לטלמסר של אתר חופש [1] מתקשרים מדי יום הורים ובני-משפחה של נערים ובוגרים צעירים, שבניהם - בני החמש-עשרה והשש-עשרה, כמו גם העשרים ושניים ועשרים ושש, התחרדו = חזרו בתשובה. צוות של מתנדבים נפלאים משתדל לסייע להם בעצות, בשיחות ישירות ובהפניה לסעד ועזרה מידי בעלי מקצוע בתחומים כמו פסיכולוגיה ומשפטים.

אני, כשאר חבריי באתר ובעמותה חופש, עושים את מלאכתנו בהתנדבות מלאה.

שבתאי [5]

הערות:

(1) הטלמסר של אתר חופש: ראו כאן.

(2) ספר שלם, נפלא ומחכים כתב על כך פרופ' ריצ'רד דוקינס: השען העיוור. הוצאת דביר, 1993, מומלץ לכל מסבירי הבורות מטעמו של ה'אלוהים'.

(3) מצב זה מוגדר בשם "דיסוננס קוגניטיבי": דיסוננס קוגניטיבי הוא מבוך נפשי של אדם, שנקלע להתנגשות בלתי נסבלת בין שני ערכי-יסוד של חייו. כדי להמשיך ולחיות בהרמוניה עם עצמו, עליו לדחות או להכחיש את קיומו או את צידוקו של אחד משני הערכים הללו. שאם לא כן, יסכן המאבק הנפשי שבו הוא שרוי את שלוותו הנפשית, עד כדי סכנה קיומית לשלומו. מתוך: ציידי הנפשות, מאת צופיה ודן מלר, הוצאת זמורה-ביתן, 1998, עמוד 239.

(4) על הפגיעה בהורות, על הדה-לגיטימציה של ההורים, ועל השיטות לשטיפת המוח במיסיונריות היהודית ראה בספר "ציידי הנפשות", ראה הערה 3 לעיל.

(5) על נקודות התורפה של הדת והאמונה באלוהים ראה בספרי "נהג חדש", בהוצאת כרמל, 2007.