אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
הספר: ויקרא את שמם אדם - פרשות השבוע בפעמת הזמן
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

שלח לך

במדבר יג1 - טו

מאת צופיה מלר

זהו מחזור שני של פרשות השבוע באתר חופש
למעוניין מומלץ לקרוא את פרשת שלח-לך שנכתבה במחזור הראשון

המחזור הראשון של פרשות השבוע התפרסם בספר "מפרי עץ הדעת"

 

"כי עוד נפשי דרור שואפת, לא מכרתיה לעגל פז"
שאול טשרניחובסקי

 

פרשת המרגלים

פרשיות ריגול אחדות נזכרות במקרא, בעיקר בתקופה של כיבוש הארץ או לקראתו. הפרשייה הראשונה היא זו הנזכרת בבמדבר יג-יד, היא הפרשה שלנו.

העלילה של פרשה זו מייחסת את יזמת הריגול לאלוהים, שתבע ממשה לשלוח למטרות מודיעין 12 מרגלים - נציג אחד לשבט - כולם אנשים ראשי בני ישראל המה במגמה לתור את ארץ כנען בטרם תיכבש על-ידם. המשימה המוגדרת שלהם הייתה: וראיתם את הארץ מה היא, ואת העם היושב עליה: החזק הוא הרפה, המעט הוא אם רב. ומה הארץ אשר הוא יושב בה: הטובה היא אם רעה, ומה הערים אשר הוא יושב בהנה הבמחנים אן במבצרים. ומה הארץ השמנה היא אם רזה, היש בה עץ אם אין. והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ והימים ימי בכורי ענבים (יג 20-18).

12 המרגלים
"כי ראינו את הארץ והנה טובה מאד"
צייר אלמוני

המרגלים עושים כמצוות אלוהים בפי משה, עולים מארץ הנגב עד חברון ועד נחל אשכול, ומקץ 40 יום שבו אל משה, נושאים עימם מפרי הארץ לקדש, מקום חניית משה ובני ישראל במדבר פארן. המסר אשר בפיהם, לצד היבולים המבורכים היה, שהעם היושב בארץ הוא 'עז', והערים בהן הוא יושב בהן בצורות, והאנשים הדרים בהן הם ענקיים!

במסר זה היה כדי לרפות את ידי העם ולהרתיעו ממשימת הכיבוש. ואכן, עם עבדים זה, שטרם הספיק לטעום מטעמו של החופש וליהנות מן העצמאות בה זכה לאחר שנות עבדות כה רבות - מגלה מורך-רוח, ומתלונן על מנהיגיו שהובילוהו בדרך זו למות במדבר, על נשיהם וטפם.

התלונה - ועימה ניסיון המרד בסמכותם של המנהיגים - הם מסימני ההיכר של התנהגות העם במדבר לאורך שנות נדודיהם, עד כי העדיפו למות במדבר על פני המשימות שקבל על עצמו עם חופשי בדרכו להתנחלות בארץ המובטחת.

רק שניים מקרב המרגלים, שהיו, כזכור, מנהיגי השבטים - כלב בן יפונה ויהושע בן נון מנסים להרגיע את העם בפחדיו, ולעודד אותו לצאת לכיבוש. על עמידה איתנה זו שלהם הם זוכים בהבטחה מפי אלוהים שהם יהיו היחידים, מכל בני הדור ההוא, שייכנסו לארץ המובטחת, אחרי שכל השאר ימותו במדבר. אין ספק שרוחו של העם לא בשלה באותה עת לעמוד במשימות שעם חופשי עומד בהן - הנכונות להיאבק למען מטרות לאומיות העומדות בפניו: כיבוש והתנחלות. דור המדבר לא נמצא ראוי להשלים את המשימה העיקרית שעדיין מצפה לו, ועליו לגווע במדבר. תחתיו - זו הגזירה - יבוא דור חדש, שנולד לחופש ושלא טעם על בשרו טעמה של עבדות - רק הוא יוכל להשלים את המשימה של גיבוש השבטים לעם אחד.

דניאל פרידמן, בספרו "הרצחת וגם ירשת" [1] רואה בפרשת המרגלים בצד הערעור על הסמכות, גם אופי של פגיעה במטרות האומה. הם גילו ארץ זבת חלב ודבש, אך כל השליחים הללו, מלבד יהושע בן נון וכלב בן יפונה, נתקפו אימה מפני תושבי הארץ והענקים שביניהם. השליחים המבוהלים הוציאו את דיבת הארץ רעה, נטעו פחד בלב בני-ישראל, ואלה התמרמרו על משה ועל אלוהים שהוציאם ממצרים למען ייספו בחרב יושבי כנען. כפירה זו בתכניתו של האל גררה עונש כבד. מוציאי דיבת הארץ רעה מתו במגיפה (במדבר יד 37), ולמעשה נגזר על כל בני-ישראל מבן עשרים ומעלה, שהתלוננו על אלוהים, למות במדבר.

הדגש בסיפור זה של החטא ועונשו, על-פי פרידמן, אינו בהיות החטא חטא פולחני, אמנם, אבל הוא מחייב בעונש משום שהוא מהווה עבירה נגד ההיררכיה השלטונית, שבראשה ניצב באותה תקופה, משה "מפי אלוהים". ואמנם, עניין זה, שההוראה לרגל את הארץ באה במישרין מפי אלוהים - וביוזמתו - הודגש באותו מקום בו מסופר גם על העונש שקבלו על מרד זה שלהם: וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי, אם יראו את הארץ אשר נשבעתי לאבותם, וכל מנאצי לא יראוה. ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עימו, וימלא אחרי והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה, וזרעו יורישנה (יד 23-22).

ריגול - טקטיקה של טרום-כיבוש

מודיעין ככלי של תכנון הכיבוש, ומשלוח אנשים למטרות ריגול ככלי מודיעין - מוכרים במקרא הן בתקופת המדבר, הן בתקופת הכיבוש וההתנחלות, והן בתקופת המלכים, ומקורות מספר במקרא מעידים על כך:

יהושע - מצביא בעל כישרון אסטרטגי גדול - משתמש בשיטה זו יותר מפעם אחת בטרם כיבוש: וישלח יהושע בן-נון מן השיטים שנים אנשים מרגלים חרש, לאמור, לכו ראו את הארץ ואת יריחו...

וישאוהו במוט בשניים

ולשניים האנשים המרגלים את הארץ אמר יהושע (יהושע ב1, 7, ו 22, 25) - פרשה הידועה כקשורה בשמה של רחב הזונה, ערב כיבוש יריחו.

רחב והמרגלים
ליתוגרפיה מאת מארק שאגאל, צייר צרפתי-יהודי, 1985-1887

ולאחר מכן - טרם כיבוש העי: וישלח יהושע אנשים מיריחו העי, אשר עם בת-און מקדם לבית-אל, ויאמר אליהם לאמור, עלו ורגלו את הארץ... וישובו אל יהושע ויאמור אליו: אל יעל כל העם כאלפיים איש או כשלושת אלפים איש יעלו ויכו את העי. אל תיגע שמה את כל העם כי מעט המה... (יהושע ז 3-2). ובספר שופטים, במעשה פסל מיכה, כאשר בני שבט דן מבקשים נחלה לעצמם, שולחים אף הם אנשים למטרות מודיעין, בטרם יבחרו במקום הראוי בעיניהם: וישלחו בני דן ממשפחתם חמישה אנשים מקצותם, אנשים בני-חיל מצרעה ומאשתאול לרגל את הארץ ולחקרה, ויאמרו אליהם: לכו חקרו את הארץ... ויבואו אל אחיהם צרעה ואשתאול ויאמרו להם אחיהם: מה אתם? ויאמרו קומה נעלה עליהם כי ראינו את הארץ והנה טובה מאד, ואתם מחשים אל תעצלו ללכת לבוא לרשת את הארץ... (שופטים יח 10-2).

ובתקופת דוד - לא פרשת הריגול עצמו מתוארת אמנם, אלא החשש והאזהרה שהזהירו שרי בני עמון את חנון מפני המשלחת ששלח אליו דוד: ויאמרו שרי בני עמון לחנון: המכבד דוד את אביך בעיניך כי שלח לך מנחמים? הלא בעבור לחקור ולהפוך ולרגל את הארץ באו עבדיך אליך... (דברי הימים א, יט 3). אבל הריגול כאקט טרום-מלחמתי מוזכר גם כאן, ופירושו של דבר שהוא מוכר ומקובל בקרב עמי האזור, הגם שחשדם של שרי בני-עמון במקרה זה היה חשד שווא.

המגמה הדידקטית של סיפור המרגלים

מהדוגמאות דלעיל ניתן לראות, כי משימות ריגול היו מקובלות, כאמור, בעולם העתיק בקרב עמי האזור, ולא צריך היה לציין כי הוראתו של אלוהים הייתה זו בטרם נכבשה ארץ כנען. ואולם - הסיפור המקביל לסיפור המרגלים בפרשה שלנו - בפרק א' בספר דברים - מתאר משה את הפרשה כפרי יוזמתו של העם, ולא כהוראתו של אלוהים. משה אומר לעם, מפי אלוהים, כביכול:

ראה נתן יהוה אלוהיך לפניך את הארץ, עלה רש, כאשר דבר יהוה אלוהי אבותיך לך, אל תירא ואל תחת (דברים א 21). ואילו תגובת העם היא: ותקרבון אלי כולכם ותאמרו: נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה, ואת הערים אשר נבוא אליהם. וייטב בעיני הדבר, ואקח מכם שנים עשר אנשים, וגו' (דברים א 23-22). ובהמשך: ולא אביתם לעלות, ותמרו את פי יהוה אלוהיכם ותרגנו באוהליכם ותאמרו: בשנאת יהוה אותנו והוציאנו מארץ מצרים, וגו' (שם, פסוק 26).

השאלה מי יזם את משלוח המרגלים, היא חסרת משמעות ביחס לתגובת העם - מרי, נרגנות, רפיון-ידיים - ולכן - כישלון. כאשר אלוהים יוזם את משלוח המרגלים - והם, הרי, מספרים את אשר ראו עיניהם, ורק האינטרפרטציה שלהם לאותו מראה-עיניים הוא המרפה את ידי העם - העם חוטא בכך שהוא מתמרד נגד יוזמה זו, ונותן לה פירוש ההולם את פחדיו ואת חששותיו. ואילו במקרה השני - למרות שהעם הוא היוזם את מעשה הריגול - תוכן הדברים שהביאו המרגלים - הם המרתיעים את העם גם הפעם.

המסקנה המתבקשת מהשוואת שני המקרים היא, שלא היוזמה היא הקובעת את גורל העם, אלא אופיו כעם עבדים הוא שהביאו למרוד בסמכות העליונה - תהיינה הוראותיה אשר תהיינה, ולכן גם נענש בכיליון כל הדור ההוא, ואלמלא תחנוניו של משה על עמו - אפשר שבכליה טוטאלית, שתביא לבחירתו של עם חדש, מיוצאי חלציו של משה, כמו במעשה המבול, מדובר כאן.

כך רואה המספר המקראי את השתלשלות ההיסטוריה של עם ישראל בתקופת ערב ההתנחלות, שכולה בנויה על ציר מערכת יחסי הגומלין שבין האדם לאלוהיו: חטא ועונש (לעם) גמול ושכר (ליהושע וכלב).

בריחת המרגלים מביתה של רחב
צייר אלמוני

כיצד נראה הדבר מנקודת ראותו של חוקר המיתולוגיה היהודית, חגי דגן [2]? המשא ומתן בין שני גיבורי הסיפור - משה ואלוהים - בדבר גורלו של העם, נושא אופי של מיתוס, משום שיש בו שיחה בין שני כוחות הפועלים על אותה במה, קיצונית וחד-משמעית: כשראה זאת אלוהים, הציע למשה שוב את שכבר הציע לו בעבר - להשמיד את כל העם ולהשאיר רק אותו, את משה, ואתו להתחיל את הסיפור מהתחלה, כפי שהתחיל כבר פעם עם נוח. אבל משה הצליח להניא אותו מכך בטיעון, שהעמים האחרים יתרשמו לרעה אם אלוהים משמיד את העם שבו בחר ושאותו הוציא ממצרים בתלאות רבות ובדרמה גדולה. טיעון זה שכנע את אלוהים, שהיה כנראה די מוטרד ממה שיגידו הגויים... (עמ' 268-267).

יש לא מעט ציניות ולגלוג באופן זה של הצגת הדברים, בצורת משא ומתן מזרחי שבו מצליח האחד (משה) לשכנע את רעהו (אלוהים), שלא הגיע, מן הסתם, בכוחות עצמו לאותן מסקנות הגיוניות, ובן שיחו האנושי משתמש בארגומנטים לוגיים, הפונים לאגו המנהיגותי שלו - כמו למלך הזקוק ליועצים בעת קבלת החלטות מדיניות או טקטיות. אלו הם דברים הנושאים, בהחלט, אופי של מיתוס, בדומה לוויכוחים של אברהם עם אלוהיו, או של ירמיהו או של איוב, בנסותם לשכנע את הסמכות העליונה לפעול כהבנתם.

יסודות היסטוריים של סיפור המרגלים

להבדיל מספר דברים, שבו יש מידה של אחידות, העדר סתירות וחזרות, ושחובר, מן הסתם, בידי סופר אחד, נראה כי בפרשה שלנו הסיפור מורכב מכמה וכמה מקורות. אברהם מלמט [3] מונה - פרט למקורות המקראיים שהוא איננו שולל בשום פנים את הגרעינים ההיסטוריים שבהם - גם שפע של תעודות, הידועות בשם "מכתבי אל-עמרנה", שנתגלו במצרים בשנת 1887, ועניינן סוגיות שונות של החיים בארץ ישראל שהייתה בחסות מצרים, ערב הכיבוש הישראלי. ראה כאן.

http://www.katapi.org.uk/BibleMSS/ElAmarnaT.htm
http://www.bergerfoundation.ch/Akhenaton/en/culte.html

תעודות אל עמרנה כוללות כארבע-מאות לוחות-טין כתובים בשפה האכדית בכתב יתדות - ראה ספרם של ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן "דוד ושלמה" [4], והן חלק מתכתובת דיפלומטית בין פרעה אמנחותפ השלישי ופרעה אמנחותפ הרביעי לבין שליטי מדינות בקדמת אסיה וערי מדינה כנעניות. בתעודות אלה יש, לדעת מלמט, הדים לחדירת שבטי עבר (חבירו - זו הצורה האכדית המחליפה את האות ע' באות ח'), והם מקבלים תמיכה גם ממספר תעודות מצריות מן המאות ה-13 וב-14 לפני הספירה.

מקור נוסף הוא ממצאים ארכיאולוגיים בתלים שנחפרו באזור, והמאמתים את הכתובים בדבר השמדתן הגמורה של ערים בכנען בידי בני-ישראל - אם-כי קיים קושי בקביעת הכרונולוגיה של חורבן הערים. ביניהן - יריחו, העי, ומה שמתואר גם בספר שופטים ככיבוש בית-אל.

ממחקרם של ממצאים אלה עולה, לדברי מלמט, כי נבצר מישראל לפלוש לארץ-ישראל בדרכם ממצרים בקו הקצר ביותר - דרך הנגב - בגלל חגורת ביצורים חזקה ששמרה על המבואות במורדות הדרומיים של הרי ארץ-ישראל... מאחר שגם המלכויות אדום, מואב ועמון לא נתנו לישראל מעבר חופשי בארצן, הועמד העם בפני ברירה של שימוש בכוח הזרוע, או איגוף אזורים נרחבים כדי להגיע למרכזיה של ארץ ישראל. העם בחר בדרך האחרונה, שהייתה בהתאם למצוות אלוהים החוזרת ונשנית - לא להתגרות באדומים, במואבים ובעמונים (במדבר כ 21-14, דברים ב 5-4).

תיאור זה של הממצאים הולם בהחלט הן את דברי המרגלים בדבר הערים הבצורות, הן בדבר ההחלטה שעלתה בעקבות פרשה זו להרפות מן הכוונה הקודמת לחדירה ישירה, ולעקוף את האזור כדי להגיע אליו מדרך אחרת ובזמן אחר, אלא שבהתאם לדברי הסופר המקראי ומגמתו הדידקטית - לא היה זה פרי החלטה אסטרטגית, אלא כעונש על המרי שהמרו את פיו של אלוהים, שהרי - כיצד יכול ההיסטוריון המקראי המגמתי להודות באי-יכולתו של אלוהים להנחות את עמו בבטחה - אפילו דרך ביצורים עזים - לארץ שהוא עצמו הועיד להם?

אשר לעוצמתם של הביצורים, מעיר מלמט כי למרות הדלדול באופני הבנייה, שבא כתוצאה מהירידה הכוללת בארץ כנען בשלב האחרון לפני הכיבוש הישראלי, נראו מבצרי הארץ בעיני בני ישראל שעלו מן המדבר כערים בצורות בשמים, לדברי המרגלים.

במילים אחרות: מבחינה אובייקטיבית - לא הנתונים ההיסטוריים הם שהכתיבו את תיאוריו של הסופר המקראי, אלא המגמה הדידקטית-דתית שלו, והפירושים לאותם נתונים.

לתופעת התחדשותו של העם היהודי בהתנחלותו המחודשת בארצו בתקופתנו מתייחס ח.נ.ביאליק במאמרו "הלכה ואגדה" [5]. פרפראזה על דבריו של ביאליק שכתב ארי אלון [6] מנסחת את הדברים כך: תמיד יהיו בקרבנו מרגלים שירפו את ידינו ויאמרו כי ההלכה החדשה גדולה עלינו, כמו גם הניסיון הזה ליצור יהודי חדש בארץ ישראל. 'הערים בצורות מדיי', הם יאמרו, בלתי ניתנות להבקעה. הרף גבוה מאד. האתגר בלתי ניתן להשגה. היהודי החדש איננו ריאלי - יהודי ריבוני שאיננו רבני, יהודי שורשי ומעוגן במולדתו ובמקורותיו, שאינו חי על-פי השולחן הערוך. האתגר הזה, אומרים לנו המרגלים שבקרבנו, גדול עלינו בכמה מידות - ניתנה ראש ונשובה מצרימה אל השולחן ערוך. ניתנה ראש ונשובה אל הקואליציה הנצחית שבין המתבוללים לבין הרבנים - או שהיהודי מתבולל במצרים שלו, או שהוא חי על-פי השולחן ערוך. כך היה וכך יהיה. אין מקום ליהודי החדש ולהלכה החדשה של ביאליק פינת טשרניחובסקי... ואף-על-פי-כן. אף-על-פי שיתמהמה, אני מאמין גם באדם רוחו עז. כי עוד נפשי דרור שואפת, לא מכרתיה לעגל פז [7].

שאול טשרניחובסקי
משורר עברי, 1943-1875

ההקבלה שעושה ביאליק, וארי אלון בעקבותיו - בין דור המדבר היוצא ממצרים לבין דור המדבר של תקופתנו - המתלבט בין שיעבוד גלויות לבין השעבוד להלכה היהודית - מעניינת, ומוסר ההשכל בצידה: לא ההלכה מזה או הגלות מזה הן שתי האופציות היחידות הניצבות בפנינו, אלא הנכונות לסטות משתיהן - לא גלות אלא ציונות, ולא הלכה שאבד עליה כלח, אלא שינוי, העזה ונכונות לחדש ולעלות בהר, באומץ ובגבורה.

 


  1. דניאל פרידמן: הרצחת וגם ירשת - משפט מוסר וחברה בסיפורי המקרא, הוצאת דביר, 2000, עמודים 230-229.

  2. חגי דגן: המיתולוגיה היהודית. הוצאת מפה, 2003.

  3. אברהם מלמט: כיבוש הארץ בימי יהושע. עיונים, הוצאת המחלקה לעליית ילדים ונוער, תשי"ד.

  4. ישראל פינקלשטיין, ניל אשר סילברמן: דוד ושלמה. הוצאת אוניברסיטת תל-אביב, 2006, עמ' 43.

  5. ח.נ.ביאליק: הלכה ואגדה. הוצאת דביר, תש"ז. עמ' רז-ריג.

  6. ארי אלון: שלח לך - דרש על-פי תלמודה של אימא שלום. הוצאת בינה, סמינר אפעל, תשס"ה, עמ' י.

  7. שאול טשרניחובסקי: שחקי שחקי על חלומות.


יוני 2007



חברים ב- עוצב על ידי