אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
הספר: ויקרא את שמם אדם - פרשות השבוע בפעמת הזמן
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

ויגש

בראשית מד18-מז27

מאת צופיה מלר

זהו מחזור שני של פרשות השבוע באתר חופש
למעוניין מומלץ לקרוא את פרשת ויגש שנכתבה במחזור הראשון

המחזור הראשון של פרשות השבוע התפרסם בספר "מפרי עץ הדעת"

הסיפור העממי-דרמטי על יוסף ואחיו

יוסף מספר לאחיו את חלומותיו
ג'יימס טיסוט, צייר צרפתי, 1902-1836

פרשת ויגש הינה קטע מתוך המסכת הדרמטית השלמה של סיפורי יוסף. מסכת זו, המתחילה בבראשית לז ומסתיימת בבראשית נ, היא גם זו המסיימת את ספר בראשית, ולהוציא פרקים מספר שהוכנסו לתוכה ואינם נוגעים בה ישירות (1) זוהי מסכת ספרותית אחידה, שמבחינה היסטורית מניחה מראש נדידה של שבטים עבריים למצרים - נושא שדומהו נכלל גם בסיפור נדידתו של אברהם מצריימה - בראשית יב10 (2), ומבחינה ספרותית כוללת יסודות אופייניים של סיפור עממי, בהם האבסנטנציה, דהיינו, נדידתו של הגיבור (ו/או העם שהוא מייצג בשלב מאוחר יותר) ממקום מגוריו הטבעי למקום חדש וזר לו, שרק בו מתחיל להתפתח הקונפליקט המאפיין אותו כסיפור דרמטי (3).

התכונות הספרותיות של סיפורי יוסף

אגדות בראשית, גם אלה העתיקות ביותר, אינן סיפורים תמימים, אלא מתבלטת בהם אמנות בשלה, מנוסה ונמרצת ביותר. הסיפורים לדברי גונקל (4) מסוגננים עד מאד, ובעיקר ניכר הדבר במסכת הסיפורים רחבת היריעה, כמו זו של סיפורי יוסף. גונקל מטעים, שהמספרים כמעט אף פעם אינם שופטים את הדמויות ואת מעשיהן, וזאת למרות שהם סובייקטיביים מאד כלפיהן.

המייחד את מסכת הסיפורים בהשוואה לסיפור הבודד, טמון ביכולתם של המחברים לאחד מספר אגדות לכדי שלמות אחת. גם העלילות מורכבות יותר, בהיות מספר הגיבורים רב יותר ממספר הגיבורים באגדה הבודדת. הציר המרכזי של צירוף האגדות השונות זו לזו הוא בקישורן סביב דמות מרכזית אחת, וקיבוצן זו לזו על פי איזה סדר כרונולוגי, שיוצר מעין אפוס קטן. כזה הוא, למשל, מלבד סיפורי יוסף, גם המיתוס של סיפורי יעקב אביו.

דרך הקישור של אגדות אלה היא מיוחדת ואופיינית גם כן, וכך מתאר גונקל את דרך התהוותו של מיתוס כזה: "האגדה העיקרית בותרה לשנים, האגדה הפחות חשובה הוכנסה בתווך. לצורת קומפוזיציה זו, הנפוצה למדי בתולדות הספרות, קוראים אנחנו 'סיפור מסגרת'. ניזכר נא בסיפורי 'אלף לילה ולילה', דקמרון, גיל בלאס או אגדות האלף" [ניתן להוסיף כאן גם את ספר איוב כולו, למרות שבאיוב מוכנסת לתוך סיפור המסגרת לא אגדה קצרה, משנית בחשיבותה, אלא מסה פילוסופית-פיוטית, שהיא דווקא עיקרו של הספר, צ.מ.]; "כך הפך סיפור יעקב-עשיו מסגרת לאגדת יעקב-לבן; באותה דרך שילבו את קורות יוסף במצרים בסיפור יוסף ואחיו... בסיפורי יוסף מהווים מעשה לקיחתו מצריימה ומסע אחיו את חוליית הקשר בין הסיפורים הבודדים".

יוסף נמכר לישמעאלים
יוסף קארולי, צייר הונגרי

כך רואה גונקל את דרך מיזוגן של אגדות יוסף השונות לכדי מסכת סיפורים אחת.

סימן היכר נוסף המאפיין את סיפורי יוסף, לדעתו, הוא "סגנונם הרחב, שמבדיל אותם מצמצום התיאור בסיפורים העתיקים. נמצא שם שלל של נאומים ארוכים, שיחות איש עם נפשו, תיאורים רחבים של מצבים וביאורים למחשבותיהן של הנפשות הפועלות... אמנות חדשה זו אינה מסתפקת, כדוגמת הישנה, בסיפור האגדה בקיצור האפשרי ותוך פסיחה על פרטים צדדיים; אלא קיימת שאיפה להעשיר את האגדה ולפתח אף את נקודות יופייה הצדדיות. קיים הרצון להאריך במצבים חינניים וראויים לתשומת-לב, למען המאזין. כך, למשל, מתואר בהרחבה פחדם של אחי-יוסף בעומדם נוכח פני האח. בכוונה משתדלים לדבר לאט, כדי לתת למאזין שהות למצות את חן המצב עד תומו. אסור ליוסף להתגלות בפגישה הראשונה, כדי שאותה המערכת תחזור שנית. עליו לדרוש שיביאו לפניו את בנימין, כי יעקב הזקן מתמהמה זמן רב למלא אחר צו זה, ע"י כך משתהה ההכרעה".

האחים לפני יוסף
פרנץ אנטון מאולברטש, צייר אוסטרי, 1796-1724
המוזיאון לאמנות יפה, בודפסט, הונגריה

המבנה הדרמטי של העלילה - סביב הנושא המרכזי

גם חוקרים אחרים מתייחסים למסכת סיפורי יוסף כאל סיפור עלילה אחד, אלא שקיימת מחלוקת לגבי ציר התוכן סביבו נסבו סיפורי אגדה אלה. צבי אדר (5) למשל, סבור כי "הנקמה לכל צורותיה היא נושא הסיפור", ומפרט: "הסיפור כולו סובב על שתי נקמות: נקמת האחים ביוסף וביעקב (לז) ונקמת יוסף באחיו (מב-מה). שמעון ברנפלד (6) סבור כי נושא הסיפור הוא שנאת אחים: "הסיפור מתחיל בשנאת האחים לאח הצעיר, האהוב והמפונק, בשנאה לאח המתנשא והמלשין. לכאורה שנאתם מוצדקת, אך היא נעשית חסרת הצדקה עם רצון האחים להרוג את יוסף, ואחר-כך - עם מכירתו. לאחר הפתיחה הדרמטית והצגתו הברורה של הנושא, הולך הסיפור ברוב עלילה ומתח, תוך סיבוך התרתו, עליות וירידות אל סופו המגמתי: ההתפייסות בין האחים וסליחת יוסף".

המוטיב של שנאת אחים כתוצאה מן ההעדפה של האחד מהם על זולתו, הוא מוטיב החוזר כאן כפי שחזר על עצמו הן בסיפור קין והבל והן בשנאה של עשיו ליעקב. זוהי דרכו של הסיפור המקראי להסביר, באמצעות מאבק בין ראשי שבטים או מעמדות אנושיים, את היריבות המתמשכת בין עמים, מעמדות או חברות, לאורך ההיסטוריה האנושית.

כמו ברנפלד, כך גם בנימין הלוי (7) מתקשה לקבל כי בתנ"ך, "שהוא כולו חדור כוונות רעיוניות-חינוכיות עד כדי ראיית המאורעות ההיסטוריים אך ורק מנקודת-מבט דתית-מוסרית, יוכנס סיפור גדול וחשוב (הן בצורתו והן בתוכנו), שמטרתו נקמה המסתיימת באירוניה. אפילו המרת הנקמה הפיסית בנקמה רוחנית - אליבא דאדר (שם) בעמ' יח - אינה נראית כמטרה הולמת את החלק המסיים של ספר בראשית". בנימין הלוי אינו מקבל, אפוא, מאדר את גרסת "הנקמה" כנושא מרכזי, והוא רואה את ציר התוכן של הסיפור כ"שנאת האחים ופתרונה", ומחלק למערכות את הסיפור השלם, הנושא לדעת הכל אופי דרמטי (עמ' 112):

יוסף נמכר לישמעאלים
צייר אלמוני, מוצג בשצ'צ'ין, פולין

מערכה א: התנשאות יוסף ומכירתו ע"י אחיו (לז);
מערכה ב: יוסף בבית פוטיפר (לט/20-1);

יוסף ואשת פוטיפר
מאייריס

מערכה ג: יוסף בבית הסוהר (לט/21 - מ);

יוסף בבית האסורים
גיימס טיסוט, צייר צרפתי, 1902-1836

מערכה ד: חלומות פרעה ועליית יוסף (מא);

יוסף פותר את חלומות פרעה
רג'ינלד ארתור, 1893

מערכה ה: הירידה הראשונה של האחים מצריימה, או הפגישה הראשונה עם יוסף (מב);
מערכה ו: הירידה השנייה של האחים מצריימה, או הפגישה השנייה עם יוסף (מג);

ובפרשת ויגש - מערכות ז'-י' -
מערכה ז: התאנות יוסף לאחיו ותחינת יהודה (מד);
מערכה ח: יוסף מתוודע אל אחיו (מה);

יוסף מתוודע לאחיו
פטר פון קורנליוס, צייר גרמני, 1867-1783
הגלריה הלאומית, ברלין, גרמניה

מערכה ט: יעקב ובניו עוברים מצריימה (מו-מז/12-1);
מערכה י: יוסף המשביר (מז/26-13);

יוסף המשביר
ציור משנת 1713

מערכה יא: יעקב מברך את נכדיו ובניו ומת (מז-נ/14);
מערכה יב: יוסף מנחם את אחיו ומת (נ/26-15).

יעקב מברך את אפרים ומנשה, בניו של יוסף
רמברנדט ון ריין, צייר הולנדי, 1669-1606
המוזיאון העירוני, קאסל, גרמניה

חלוקתו של צבי אדר את הסיפור למערכות דומה מאד, אלא שהוא מצמצם את המבנה ל-5 מערכות בלבד (שם, עמ' יב-יג), שהאמצעית בהן,כבכל מבנה דרמטי, הוא זו שבה נמצא שיאו של המתח והסבך, שממנו מתחילה ההתרה.

על תכונותיה של היצירה הדרמטית כסיפור עממי (8)

היצירה הדרמטית והסיפור העממי מסווגים בדרך-כלל כשתי סוגות (ג'אנרים) שונות ונפרדות. כל אחת ותכונותיה שלה. ליצירה הדרמטית מבנה מיוחד של מערכות, ותכונות המאפשרות לה להיות מומחזת, ולא רק מושמעת. כזוהי, למשל, מגילת רות או מגילת אסתר.

יצירה דרמטית מאופיינת, לבד מן המבנה המיוחד לה (ראה להלן) לצורך המחזה גם ע"י פעילויות, או דיאלוגים, הבאים במקום תיאור התפתחות העלילה או מחשבותיהם של הגיבורים, מפי הסופר. לסיפור העממי, לעומת זאת, תכונות שונות בתכלית, רובן פולקלוריסטיות, ונועדו בדרך-כלל להימסר מפה לאוזן ע"י "מסרן" עממי (מספר סיפורים מוכשר, המלווה כל חברה בסיפורים על תולדותיה וגיבוריה בראשית התהוותה), או ע"י אם או אב לילדיהם, כחלק מן החינוך לחיברות (=סוציאליזציה) להכרת החברה לתוכה נולדו ובה הם חיים.

הסיפור המקראי ממזג את תכונותיהן של שתי הסוגות - הדרמטית והעממית - לכדי סוגה ספרותית אחת יחידה ומיוחדת במינה. צבי אדר (9) מתייחס בספרו ליסוד הפולקלוריסטי של סיפורי יוסף, באופן המקל עלינו לזהות את תרומתו להכרת הסיפור ולהנאה ממנו.

המוטיב העממי המופיע בסיפורי יוסף הוא מוטיב "הבן האובד" - סיפור על הבן שנעלם, מסיבות כלשהן ממשפחתו הגרעינית עד שהוריו התייאשו ממנו. סופו - שהוא שב ונפגש עימם כעבור שנים רבות. בסיפורי עם רבים הבן הוא זה שחוזר הביתה לשם אותה פגישה, ואילו כאן - האב הוא היוצא באחרית ימיו לפגוש בבנו במקום מרוחק ממקום מושבו.

יעקב מקבל את כתונת הפסים של יוסף
דיאגו ולסקז, צייר ספרדי, 1660-1599
מונסטריו סן-לורנצו אל אסקוריאל, ספרד

הכרת הבן האובד - להבדיל מן ההורים שאינם מכירים את בנם לאחר פגישתם, כאן האחים הם אלה שאינם מכירים את אחיהם האובד, כעבור שנים כה רבות.

המעברים - מדלות לתפארת - הסיפור העממי מרבה בתיאור העלילות והתהפוכות שעובר הבן האובד למן צאתו בדלות ובחוסר כל עד שובו עשיר ומבורך במעמד נכבד אל הוריו, שנותרו בדלותם. כך גם ניתן לראות את התהפוכות שעובר יוסף במצרים בעת שגורלו הפך אותו מעבד חסר-כל לשליטה הכול-יכולה של האדירה והעשירה בממלכות.

הריב בין האחים - הגלגל מתהפך גם במערכת היחסים שבין האח האהוב והמועדף, אך גם החלש והצעיר, לבין אחיו הגדולים והחזקים ממנו, כאשר לקראת סופה של העלילה מתהפכות היוצרות, והחלש הופך חזק ולהיפך.

הזר מציל את המדינה המארחת - הרבה סיפורים עממיים ואגדות ילדים מספרים בהתפעלות על האיש הזר המופיע במדינה במצוקה, מציל אותה וזוכה לשאת את בת המלך לאישה, כפרס על מעשיו. יוסף בסיפור שלנו איננו נושא, אמנם, את בת המלך, אלא את בתו של הכהן הגדול - ויתן לו את אסנת בת פוטי פרע כהן און (מא/44), ואפשר שיש בכך כדי לסמל את ניצחונה של הדת ה"זרה" על פני הדת השלטת. כך או כך - יוסף זוכה במעמד הגבוה ביותר במדינה לאחר פרעה גם מצד נישואיו.

הזר - בן למשפחת אצולה - בדיעבד מתברר בסיפור העממי כי הזר אינו בן דלת העם, אלא בן למשפחת אצולה בחברה ממנה בא, ולכן נישואיו אם הם - כנאה וכיאה במשטרים מלוכניים - נישואין בין מנהיגי שתי החברות, המקומית והזרה.

הגשמת המשאלה הכמוסה - כל סיפור עממי, כמו גם סיפור הילדים, מסתיים ב"סוף שמח". הסוף השמח הוא משאלתו הכמוסה של המאזין, השואף בשומעו על תלאותיו של גיבור הסיפור, כי בסופו של דבר יזכה להגיע אל המנוחה ואל הנחלה ויזכה "לחיות באושר ובעושר עד עצם היום הזה". גם סיפור יוסף מסתיים בהגשמתה של המשאלה הכמוסה: מפגש הבן האובד עם משפחתו, סליחה ומחילה של כל הצדדים איש לרעהו, ואף יותר מזאת - פיצוי על חיי הסבל, המחסור והאומללות. להבדיל מסיפור המסגרת של איוב, הפשטני מדי לטעמי (וכי באמת יכולה לידה של בנים "חדשים", אפילו יוכפל מספרם, לכפר על צערם של הורים שכולים, ולהשכיח כאב אובדנם השרירותי של הבנים הראשונים?) והרווי יסודות ניסיים לא ריאליים (ההתערבות האלוהית עם השטן, התערבותו המילולית והמעשית בחייהם של בני האדם, וכו') סיפורי יוסף הם אנושיים וטבעיים מאד. גם החלומות הם אנושיים וטבעיים וניתנים להסברים פשוטים עד למאוד.

החלומות - וכך מסביר צבי אדר (10) את נושא החלומות בסיפורו של יוסף: "לחלומות תפקיד כפול בסיפור העממי: הם מגלים את משאלותיו הכמוסות של החולם, אך יותר מזה הם מגלים את דרך גורלו, את ההתפתחות האובייקטיבית של העניינים בעתיד, טוב אם ההתפתחות האובייקטיבית מתאימה למשאלות הכמוסות, כמו במקרה שלנו... אך חשיבותו העיקרית (של החלום, צ.מ.) בהיותו אמצעי ביד ההשגחה להראות לאדם את דרכו".

נושא החלומות אמנם מלווה את הסיפור שלנו שלוש פעמים - אף הוא מספר בעל משמעות מאגית, ולכן פולקלוריסטית: חלומות יוסף, חלומות השרים וחלומו של פרעה. החלום חוזר בכל אחת מהופעותיו פעמיים, כנראה כדי להעיד על אמתותו. מוטיב החלום, שהוא יותר אלילי מאשר מונותאיסטי, רווח בעיקר בתרבויות המזרח העתיק, אך בהמשך - הוא מלווה את הספרות העממית גם בתרבויות החברה האנושית כולה.

דרכי העיבוד הספרותי של מסכת הסיפורים

ש"ד גויטיין (11) מוסיף על תכונותיו של סיפור המחרוזת המקראי תכונות נוספות של אופיו המיוחד, שהן פרי עיבודו של המחבר או העורך. תכונה אחת היא השימוש הגמיש בהרחבות או בהשמטות של תיאור פרטים, זאת להבדיל מן הסוגה (ג'אנר) שקדמה לה בזמן - הקיצור המובהק בתיאור (אופי, דמות, נסיבות) והידרשות לו רק כשהוא נחוץ לעניין עצמו, אך לא לצורך הרחבה אפית ויצירת אווירה. כמה קצרן היה המחבר בכתבו על תגובת יעקב לבשורה המרה על העדר בנו יוסף: כתונת בני, חיה רעה אכלתהו, טרף טרף יוסף (לז/33).

יעקב מזהה את כתונת הפסים של יוסף
ז'אן ז'אק פורטי, צייר צרפתי, 1801-1743
המוזיאון לאמנות, מינאפוליס, ארה"ב

אך באותו סיפור ממש, בהמשך, בנאום יהודה באוזני יוסף אחיו: ויגש אליו יהודה ויאמר: בי אדוני, ידבר נא עבדך דבר באוזני אדוני ואל יחר אפך בעבדך, כי כמוך כפרעה. אדוני שאל את עבדיו לאמור: היש לכם אב או אח, ונאמר אל אדוני... וגו'. כל הדברים הללו ידועים עוד מקודם ליוסף וגם למאזין או לקורא הסיפור, ובכל זאת הם מובאים בפירוט ובאריכות. ללא ספק - כוונת מכוון הייתה זו, שהיה בה כדי להפנות את תשומת לבנו למה שנחשב עיקר בעיניו: במה ניצח יהודה את יוסף, כפי שניסח זאת י' מוריאל (12), ועוד נשוב לעניין זה להלן.

הבדל זה בין דרך הקיצור לבין דרך ההרחבה בא לידי ביטוי גם בשינוי מסדר המאורעות, אותו מתאר גויטיין (13) באופן הבא: "ניקח שוב דוגמא ממעשה יוסף, ממכירתו. פושטים כתונתו, משליכים אותו אל הבור, מושכים אותו מן הבור, מוכרים אותו. אתה שואל: ויוסף היכן היה? מה היו הרגשותיו, איך הביע אותן, ומה הייתה תגובת האחים עליה? לכאורה אין זכר על כל אלה בסיפור. אומרים לנו: זאת הפרימיטיביות של המספר הקדמון. אין טעות גדולה מזו. מי שצייר את צרת יעקב במילים כה הולמות לא יהיה בידו לצייר צרת בנו?! ובאמת הוא מתאר אותה, אך לא במקום סיפור עצם המעשה אלא במקום אחר, ולא בדברי יוסף עצמו, אלא ברושם שהניחו בלב אחיו. מה אומרים אחי יוסף בבוא עליהם הצרה, שם בארץ הנוכריה, בארץ מצרים: אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כך באה אלינו הצרה הזאת (מב/21). כל כך עמוק חרות זכר אותה שעה בלב האחים, שהוא מיד צף ועלה לפניהם, כשנוגעת גם בהם יד הגורל".

יוסף נמכר לישמעאלים
רפאל סנציו, צייר איטלקי, 1520-1483

המספר היטיב לעשות בשנותו מסדר המאורעות בהביאו לפנינו תחנוני יוסף והקשחת לב האחים לא בשעת מעשה, אלא לאחר מכן, בשעה שהאחים מלאי חרטה ובשעה שיוסף כבר יצא מאפלה לאורה. לו הביאו לפנינו את התחנונים האלה ואת אטימת האוזן ואולי גם הלעג של האחים בעצם תיאור המכירה, הייתה גוברת בנו שנאת האחים וראייתם כרשעים גמורים, וזה מה שהכתוב איננו רוצה. ברוב סיפורי המקרא אין צדיק גמור ואין רשע גמור. בכל אחת מן הדמויות יש גם מן הטוב וגם מן הרע. יוסף איננו צדיק גמור. הוא מביא את דיבת אחיו רעה אל אביהם והוא מפרסם חלומות שאינם ראויים להתפרסם, אבל גם האחים אינם רשעים גמורים: הם חוטאים חטא גדול, אך הם יודעים גם להביע חרטה שלמה, כי המקרא בא ללמדנו מהו הטבע האמתי של האדם, ואילו לקחים ניתן להפיק ממנו.

דברי יהודה והתוודעות יוסף לאחיו:

כבכל יצירה דרמטית נמצא שיאה של העלילה באמצעיתו של סיפור המעשה.

במחרוזת סיפורי יוסף באים הרכיבים הדרמטיים לידי ביטוי באופן הבא:

האקספוזיציה -

מתארת את הרקע ליחסי יוסף ואחיו עד לרגע מכירתו לישמעאלים;

האבסנטנציה -

לגבי יוסף זהו הרגע בו נפרד הוא מארצו וממולדתו ומבית אביו, ועובר לחיות ולפעול בארץ נוכריה. לגבי האחים, ולאחריהם - לגבי יעקב אביהם ומשפחתו - זוהי הגירתם לארץ מצרים. יד הגורל, כביכול, מכוונת אותם למקום בו נמצא יוסף האח והבן;

שלבי הקונפליקט -

אלו הם כל אותם מעברים שעובר יוסף מזה, בדרכי השתנותו מנער צעיר, מפונק, גאוותן ואנוכי לאדם בוגר, נבון, הגון, לויאלי, ובעל כישורי מנהיגות. האחים מזה עוברים אף הם, מן הסתם, שלבי התבגרות למן הרגע בו היה עליהם להתייצב מול אביהם לאחר שהתאנו לאחיהם, ועד לרגע בו מתברר להם מה הביא עליהם הגורל. אבל שלבים אלו אינם מתוארים בפנינו, הקוראים, אלא, כאמור, שעה שהמחבר נדרש לתיאור הבנתם, במשפט: אבל אשמים אנחנו.

שיא -

בפרשה שלנו - פרשת ויגש, נמצאות שתי נקודות השיא של הסיפור, שהן דברי יהודה, כמייצגו של הגוף הקולקטיבי הזה הקרוי "אחי יוסף", ואופן התוודעותו של יוסף לאחיו. במפגש כפול זה טמון ומתפרץ כל המתח המצטבר של העלילה לשלביה השונים, וממנו והלאה מתחילה ההתרה של הקונפליקט;

ההתרה ודרכי פיתרון הקונפליקט -

לאחר רגעי השיא מתחיל המתח המצטבר להתפוגג, ומקור הקונפליקט - השנאה בין האחים - באה על פתרונה באמצעות חרטת האחים וסליחתו של יוסף לאחיו.

את שיאו של הסיפור ניתן , כאמור, לחלק לשניים: נאום יהודה והתוודעות יוסף לאחיו.

א. נאום יהודה:

מה גרם לכך שיהודה בדבריו הביא לנקודת מפנה בטקטיקה שנקט יוסף כלפי אחיו עד כה? מוריאל (12) מתאר את נאומו של יהודה "כדוגמה קלאסית לרטוריקה אמנותית. במשפטים מועטים וקצרים הצליח הנואם להבליט את הנושא ולהעמידו באור הנכון. הנושא הוא בנימין, ואמנם דברי יהודה מוסבים רק לגופו של העניין. לאחר הקדמה קצרה של דברי נימוס, מזכיר לו יהודה ליוסף את דרישתו המוזרה -'הורידוהו אלי'. במילים החודרות אל הלב הוא מתאר את סירובו של האב הזקן למלא את דרישת 'האיש', ומכאן - מה גדול יהיה עתה צערו בראותו כי אין הנער. ולאחר שהוא מספר על ערבותו האישית לפני אביו - מסיים יהודה בהצעת התנדבות, הנובעת מלב דואג ומסור, הצעה המלאה בכל זאת גאון פנימי: ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני והנער יעל עם אחיו (מד/33). הוא - יהודה - לא יוכל לראות עוד ברע אשר ימצא את אביו".

ובהמשך - מוסיף מוריאל ומנסה לפתור את השאלה העיקרית העולה מפרשה זו: במה ניצח יהודה את יוסף? ומשתמש לצורך זה במשל הבאר שדרשו חכמי המדרש. כל פרט ופרט בנאומו של יהודה מכוון להשכין שוב שלום ואחדות בבית. מבחינה זו גם אפשר להבין, שהשנאה והמחלוקת בין האחים היא לב לבו של הקונפליקט, ונאום יהודה הוא ראשית הפיתרון.

ב. התוודעותו של יוסף לאחיו:

נאומו של יהודה הוא, אם כן, זה שגרם למפנה גם בטקטיקה שנוקט יוסף ביחסו לאחיו. ועדיין נותרת אצל הקוראים מבוכה לגבי יחסו של יוסף לאחיו. צבי אדר (14) מנסח מבוכה זו בשאלות הבאות: "האם מתנכר הוא אליהם רק כדי לנקום בהם? ואם כך - מדוע הוא בוחר בדרך כה מוזרה של נקם? מה יחסו לאחיו, לבנימין, וליעקב?" ומיד הוא מעלה את הסבריו, לפיהם גם בו מפעם רגש כפול: הוא בא לכאורה לשבור את רוח אחיו, אך בסופו של דבר רוחו שלו נשברת למשמע דבריו של יהודה. מניעיו הנפשיים של יוסף בהתנהגותו לאחיו מורכבים, והתנהגותו, המסופרת במלואה, מהווה חלק בתוך סיפור מקיף אחר.

ואכן, השינוי שעובר יוסף למן הופעתם הראשונה של האחים בארמונו ועד להתוודעותו להם איננו פתאומי, אלא הדרגתי, ונאום יהודה היה רק הקש ששבר את גב הגמל בכך, שחייבו לתת לשינוי ביטוי ממשי. על השינויים שחלים ביוסף במהלך חייו בהיבט פסיכולוגי עומדת רינה רוזנברג (15): "רק אחרי שיוסף עשה את מסע ההתבגרות שלו, רק אחרי שחווה את הסבל, ההשפלה, הניכור, הגלות והניסיון, רק אחרי שהיה יכול להכיר בעצמו כבעל יצרים, כנוקם, כפוגע (ולא רק כנפגע) - רק אז הצליח להפוך מנער נרקיסיסטי ואטום לצדיק רגיש ומסור".

התוודעותו של יוסף לאחיו
אגנולו ברונצינו, צייר איטלקי, 1572-1503

כמו צבי אדר מן ההיבט הספרותי, ורינה רוזנברג מן ההיבט הפסיכולוגי-קליני, כך אף נעמי הריס רוזנבלט ויהושע הורביץ (16) רואים את התנהגותו של יוסף כתוצר של אישיותו לאורך כל מהלך חייו. כילד מועדף על שני הוריו, שגדל תוך פינוק אימהי מצד רחל אימו, שהעתירה עליו אהבה רבה וייחודית בשבע שנותיו הראשונות, ולא נאלץ לחלוק את אהבתה עם אחים כלשהם. הם מצטטים את הפסיכואנליטיקאית דורותי זליגס, המשווה בין יוסף לבין זיגמונד פרויד, שהעיד פעם על ילדותו "אדם שהיה חביבה הבלתי מעורער של אימו שומר כל חייו על תחושת הכובש...", ויחד עם צדדיה השליליים של האהבה העצמית היא "נמצאת בזיקה קרובה לתכונות חיוביות כגון הערכה עצמית, כבוד עצמי וביטחון עצמי... הערכה עצמית היא נכס יקר-ערך בחיים, בייחוד למנהיג".

ואכן, יהודה ויוסף, שני גיבוריה של הפרשה שלנו, שמעשיהם ניצבים בשיאה של הדרמה המרתקת של סיפורי יוסף - מהם יצאו שני פלגי המנהיגות של העם במהלך הדורות בהם ישב העם בארץ ישראל. ממלכת יהודה וממלכת אפרים הם שני פלגי העם, שעל אף הפילוג והיריבות ההיסטוריים ביניהם שמרו על אחדותם כעם, והשנאה ההיסטורית פינתה מקום במהלך חייו של העם העתיק הזה, אמנם רק לאחר הגלות, להמשך קיומו כעם אחד, על אף המחלוקות והיריבויות, המוסיפות לשרור עד עצם היום הזה בין חלקיו השונים.


  1. עם פרקים יוצאי-דופן אלה ניתן למנות את:
    פרק לח, שעניינו יהודה ויחסיו עם כלתו, תמר אשת ער - ראה פרשת השבוע וישב באתר חופש;
    פרק מו/27-8, שהיא רשימת שמות כל בני משפחת יעקב;
    פרק מט/27-1, ברכת יעקב לבניו, הנחשבת שירה מאוחרת מימי המלוכה, והמשקפת מקומם ומצבם החברתי וההיסטורי של השבטים באותה תקופה;


  2. ראה ה' גונקל: מבוא לספר בראשית, הוצאת המעבדה הפדגוגית של סמינר הקיבוצים, תשי"ז, עמ' 11.

  3. ראה בעניין זה: צופיה מלר: המבנה הספרותי של מגילת רות, יהדות חופשית 23-24, 2001, עמ' 61-58, וגם באתר חופש;

  4. גונקל, שם, עמ' 37-33.

  5. צבי אדר: סיפור יוסף והוראתו. עיונים, חוברת ג', הוצאת הסוכנות היהודית, תשכג

  6. שמעון ברנפלד: מבוא ספרותי היסטורי לכתבי הקודש. הוצאת מוריה-דביר, עמ' עט-פה.

  7. בנימין הלוי: סיפורים במקרא, הוצאת ספרית הפועלים, 1963, עמ' 119-110.

  8. תודתי למורי ורבי פרופ' דב נוי (מהאוניברסיטה העברית בירושלים) שהאיר את עיניי ותרם לידיעותיי בכל הנושא הפולקלוריסטי והסיפור העממי ותכונותיו.

  9. צבי אדר (שם, עמ' לג-לו).

  10. צבי אדר (שם, עמ' לה-לו).

  11. שלמה דב גויטיין: אומנות הסיפור במקרא. עיונים, חוברת כג, הוצאת הסוכנות היהודית, תשטז.

  12. י' מוריאל: עיונים במקרא. הוצאת אברהם ציוני, תשיז. בראשית, עמ' 125-120.

  13. ש"ד גויטיין, שם, עמ' יג-יד.

  14. צבי אדר: הערכים החינוכיים של התנ"ך. הוצאת ניומן, תשכט, עמ' 70.

  15. רינה רוזנברג, ב"סיפורי ראשית" - רב שיח על שאלות אנושיות בספר בראשית, הוצאת ידיעות אחרונות, 2002, עמ' 476.

  16. נעמי הריס-רוזנבלט, יהושע הורביץ: ב"סיפורי ראשית" - רב שיח על שאלות אנושיות בספר בראשית, עורכת: תניה ציון. הוצאת ידיעות אחרונות, 2002, עמ' 479-477.


דצמבר 2006



חברים ב- עוצב על ידי