אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
האם כשרות טובה
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

אחרי מות

ויקרא טז 1 - יח 30

עיין ורשם: משה גרנות

זהו מחזור שני של פרשות השבוע באתר חופש
למעוניין מומלץ לקרוא את פרשות 'אחרי מות' שקדמו לה כאן וכאן

המחזור הראשון של פרשות השבוע התפרסם בספר "מפרי עץ הדעת"

בפרשת 'אחרי מות' שלושה עניינים: עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים (טז), איסורים בתחום הזבח והמאכל (יז) ואיסורי גילוי העריות (יח).

עבודת הכהן הגדול מתקשרת בפרק טז למותם של בני אהרן נדב ואביהוא (ויקרא י2-1), הגם שעניינית לא אמור להיות קשר בין השניים - שני בני אהרן הקריבו אש זרה, ולכן הכתוב מספר שאכלה אותם אש שיצאה מלפני ה', ואילו הצו לקיים את עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים לדורות הוא צו עצמאי שנועד לכפר על עוונות בני ישראל. הקישור כאן נובע, מן הסתם, מתוך שאיפת הכתובים להזהיר את בני ישראל שיקפידו במילוי מדויק של הטקס והקורבן, וכן שיקפידו כי רק הכוהן הגדול יקיים טקס זה, ורק ביום המיוחד לכך בשנה. ההזהרה בנדון מופיעה לפני תיאור הטקס (טז1), ותוך כדי תיאור שלבי הטקס (שם 13). הכתוב, שבוודאי התחבר על ידי סופר כוהני, מזהיר מפני קרבה אל הקודש, והוא מרמז בדבריו על הסכנה הנוראה הכרוכה בעבודת הקודש (ראו גם שמואל א' ו19, שמואל ב' ו7-6), שבגללה ראויים כלי הקודש ל"פטור" מעבודת האדמה ולמתנות הכהונה.

מסתבר כי אל קודש הקודשים, מבית לפרוכת אל פני הכפורת אשר על הארון - אין לקרוב אלא אחת לשנה, ביום מיוחד, לאחר טקס מאוד מורכב הכולל קורבנות מסוגים שונים, הזיית דם על הכפורת ועל קרנות המזבח (טז 14, 15, 18, 19), הטלת גורלות בין שני שעירים, שאחד מהם נשלח לעזאזל המדברה - וכל זה כשכל בני ישראל מתענים - האזרח והגר, ומנועים מלעשות כל מלאכה. על כן, מתעורר קושי גדול עבור מי שמאמין כי התורה ניתנה מפי הגבורה אל משה רבינו: בספר שמואל א' ג' מסופר ששמואל, אפרתי מהר אפרים (ראו ייחוסו - שמואל א' א1) "שוכב בהיכל ה' אשר שם ארון האלוהים" (שם, ג' 3). ובכן, לא רק ששמואל איננו כוהן, הוא אפילו לא משבט לוי, ולא רק שאיננו ניגש אל הקודש ביום המיוחד בטקס הנדרש, אלא ישן דרך קבע ליד הארון, ולא רק שאיננו נענש על כך, אלא אדרבה, הוא זוכה להתגלות האל דווקא משום קרבתו לארון (שם פ'14-4). מסתבר שלא רק שמואל הנער לא ידע על מה שכתוב בויקרא טז, אלא גם עלי הזקן, וגם... הקדוש ברוך הוא בעצמו!

הכתובים בויקרא טז וברוב ספר הכוהנים (בעיקר ספר ויקרא, אבל גם פרקים נרחבים בספר שמות ובמדבר, ואף כתובים שונים בספר בראשית) התחברו בזמן הרבה יותר מאוחר לימי עלי ושמואל, והם מבטאים הוויה של מיסוד מאוד מתקדם של מעמד הכהונה. מסתבר שאפילו חלק ממחברי התעודות בתורה עצמה אינם מודעים לכתובים בספר הכוהנים: על-פי קובצי החוקים בספר שמות ובספר דברים נדרשים בני ישראל לחגוג רק שלושה חגים בשנה - פסח, שבועות וסוכות, הלא הם שלוש הרגלים (שמות כג17-14, לד24-22, דברים טז), ואילו על פי קובצי החוקים שבספר ויקרא ובספר במדבר על בני ישראל לקיים בנוסף למועדים אלה גם את יום התרועה, יום הכיפורים ושמיני עצרת (ויקרא טז, כג32-23, כה9, במדבר כט11-1, 35). ולא רק זאת, מסתבר שאפילו מחבר ספר דברי הימים, שבוודאי חי בימי בית שני, לא ידע על קיומו של יום הכיפורים, כי הוא מתאר כיצד שלמה חגג שבעה ימים לפני סוכות את חנוכת המזבח, ושבעה ימים אלה כוללים בתוכם את מועד יום הכיפורים. בעל דברי הימים לא מתנצל על כך שימי השמחה אירעו ביום התענית, כי פשוט לא היה לו מושג שיום כזה אמנם קיים (דברי הימים ז11-0; וראו את ההסבר הדחוק במסכת תענית ד' ח').

הכתוב בויקרא ט"ז מניח שהטקס המורכב שהכוהן הגדול אמור לבצע ביום הכיפורים - יכפר "על הקודש מטומאת בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאותם" (טז16), יכפר על חטאיו שלו ושל כל קהל בני ישראל (שם, 17, 24, 34-32), שכן המאמינים ציירו את האל במידות אנושיות, הם דימו אותו למלך בשר ודם, שליט כל יכול, צמא דם וקפריזי, שיש להחניף לו במתנות כדי להניח את דעתו ולשכך את חמתו הנצחית. הדרך הנאותה בעיניהם הייתה להקריב חיים - בתחילה חיי אדם ממש, ואחר כך חיי בעל חיים שאמור למלא את מקומו של המקריב. זאת, כמובן, השקפת עולם אמונית מאוד קמאית, ובוודאי שאין בה שום יתרון על השקפות עולם אליליות בנדון, כפי שמבקשים לשכנענו מעצבי האמונה המאוחרים.

עניין ראוי לתשומת לב מיוחדת הוא עניין שני שעירי העיזים לחטאת (שם, 10-5, 15, 22-20). הכוהן נותן על שניהם גורלות - גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל. יוצא שהכתוב משווה בין ה' ובין שד, או אל רע, ששמו עזאזל. כמו שה' זקוק לקורבן כדי לכפר על עוונות, כך זקוק לכך גם עזאזל. ואמנם משולח השעיר החי אל המדבר בידי איש עיתי, והוא נושא עמו את עוונות בני ישראל אל ארץ הגזירה, שהיא מן הסתם ארצו של עזאזל. ברור שלמרות היותו של הכתוב הזה, המיוחס למשה, מאוחר למדיי, נקל לחוש שהוא רחוק מלהיות משוחרר מבסיס האמונה האלילית.


שעיר לעזאזל
וויליאם האנט, צייר אנגלי, 1827-1910

פרק י"ז עוסק בשלושה נושאים:

  1. בחובה להביא את הזבחים אל פתח אוהל מועד, כדי שהכוהן יזרוק את הדם על המזבח ויקטיר את החלב לריח ניחוח לה', ומי שלא יעשה כן - דם יחשב לו וייכרת מקרב עמו (יז9-1). האיסור כאן נתמך באמונה הקמאית שאכילת בשר שלא הופרש ממנה לאל, ואף לכוהן - יש בה חטא נורא שעונש חמור בצדה. המאמין הקדום סבר, מן הסתם, שאוכל משכך את כעס האל, ומי שאוכל בשר תאווה, ואיננו מפריש ממנו לאל, כדי שייהנה מריח הניחוח - דינו נחרץ (ראו במדבר יא34-4).

  2. באיסור אכילת הדם, כי הדם נחשב לנפש כל בשר (יז14-10). הדם נחשב לבעל קדושה, וכמו החלב (ח' עם צירה), הוא נועד להיות חלק אלוה. החלב יועלה על המזבח לריח ניחוח לה', ואילו הדם ייזרק על המזבח, על קרנותיו, או יסודותיו כדי לכפר על נפשות המאמינים (ראו גם ויקרא א11, 15, ג2, 8, ד7-5, 18-16, 26-25, ה9 ועוד, דברים יב16, 24-22). אפשר להבין מה הניע את הישראלים הקדומים להאמין כי הדם הוא הנפש, שהרי שפיכת דם גורמת לחולשה ולמוות, אך היום יודע כל בר בי רב שהנפש מצויה רק במוח, ודבר אין לה עם הדם. ובאשר לחלב - אפשר להגיד עליו בוודאות רק דבר אחד שהוא מזיק לבריאות, ואולי טוב שקדמונינו אסרו אותו לאכילה בתירוץ של קדושה.

  3. בחובה לטהר את הגוף והבגדים לאחר אכילת נבלה וטריפה (יז16-15). הכתוב כאן הוא בהחלט תמוה, שכן מה תעזור רחיצת הגוף וכיבוס בגדיו של אדם לאחר שדחס לתוך גופו פיגולים כאלה? ומדוע לא יאסור הכתוב לחלוטין אכילת טריפה ונבלה, שהרי באמת יש בהן כדי סכנת מוות ממש? משתמע שלא בריאותו של המאמין הייתה בראש מעייניו של כותב הדברים האלה, אלא הסכנה שאיש "טמא" כזה עלול להדביק ב"טומאתו" את המשכן המקודש.

בפרק יח מפורטים גילויי העריות, שמרביתם הם טאבו עד היום הזה. האיסורים האלה חוזרים ביתר פירוט בויקרא כ, ושם גם מפורטים העונשים על חטאים אלה - בדרך כלל מיתות משונות. נתרכז בשני עניינים:

  1. הכתוב קובע שמשום גילויי העריות, בהם נטמאו עממי כנען - האל שילח אותם מעל אדמתם מפני בני ישראל, ואם בני ישראל לא יישמרו ממעשים דומים - הארץ תקיא גם אותם (יח30-24 , ראו גם כ26-22). "ההיגיון" האלוהי ממש מרתק: האל משמיד את ברואיו משום שאינם נוהגים לפי הכללים שהוא הציב בפניהם. קשה להימנע מהמחשבה העגומה שהמאמינים ייחסו לאל "הגיון" ילדי לחלוטין - מה שאיננו תקין - יש להשמיד! אין מקום ל"תיקון", ל"חינוך". ההשמדה היא הפתרון היחיד ל"בעיה מוסרית" - מה יכול להיות יותר מוסרי מזה?

    אך התמיהה היא יותר גדולה כאשר אנו קוראים שגדולי האומה בעצמם נהגו ממש כמו העמים המוקעים על ידי הכתוב שלנו: אברהם נשא לאישה את אחותו מצד אביו (בראשית כ12), והרי זה אסור על פי פרקנו ("ערוות אחותך בת אביך... לא תגלה..." - יח9, ראו גם כ17). יעקב נשא שתי אחיות בחייהן (בראשית כט25-22), מעשה אסור על פי פרקנו ("ואישה אל אחותה לא תיקח לגלות ערוותה עליה בחייה" - יח 18). ראובן שכב עם פילגש אביו (בראשית לה22), מעשה שהוא בוודאי אסור ("ערוות אשת אביך לא תגלה..." - יח8 , ראו גם כ11). מלבד היות דויד, במעשה אשת אוריה החיתי (שמואל ב' יא), נואף על פי עשרת הדברות (שמות כ13, דברים ה 17) ועל פי פרקנו (יח20 , ראו גם כ10), הרי מסתבר שבימיו נישואי אחים היו מותרים - תמר מתחננת בפני אמנון שלא יעננה, אלא ידבר אל המלך, וזה לא ימנע ממנו לקחת אותה לאישה, למרות שהיא אחותו מצד אביו (שמואל ב' יג13). שוב, עבירה על הכתוב בפרקנו (יח 9, ראו גם כ17). מסתבר אם כן שהטענה "המוסרית" של הסופר הכוהני עומדת על כרעי תרנגולת מכל בחינה.

  2. הפרק שלנו אוסר משכב זכר: "ואת זכר לא תשכב משכבי אישה, תועבה היא" (יח 22), והאיסור חוזר בהדגשה יתירה בויקרא כ13: "ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אישה תועבה עשו שניהם מות יומתו, דמיהם בם". ההומוסקסואליות נחשבת במקרא לחטא נורא שבגללו נוחתים אסונות על העולם (בראשית יט, שופטים יט-כ). בימינו אין מדינה נאורה שרואה בהומוסקסואליות פשע. אדרבה, יש הכרה בינלאומית בכך שמדובר במיעוט מכובד שזה טבעו, ולחברה אין כל זכות להתערב בחיי המין שלו, כל עוד המעשה נעשה בהסכמה - בדיוק על פי אותן אמות מידה הקיימות לגבי הטרוסקסואלים. אלה דברים מובנים מעליהם בחברה הומאנית וליברלית, אך אינם מובנים כלל וכלל בחברה הדתית האורתודוכסית, הרואה באות הכתובה בתורה את האמת המחייבת היחידה שאין בלתה. האיסור המקראי גרם לעוול נורא למיליוני אנשים בעולם במשך דורות רבים, עוול שמסרב להתפוגג בעטיים של צווי התורה, עד ימינו אלה.


מאי 2006



חברים ב- עוצב על ידי