אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
הספר: ויקרא את שמם אדם - פרשות השבוע בפעמת הזמן
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

מסעי

במדבר ל"ג 1 - ל"ו 13

למעוניין מומלץ לקרוא את פרשת מסעי שנכתבה במחזור הראשון
המחזור הראשון של פרשות השבוע התפרסם בספר "מפרי עץ הדעת"

 

"לטוב בעיניהן תהיינה לנשים"
בנות צלופחד וזכויות האישה

פרופ' דן עמיר
הרצאה על פרשת "מסעי" שניתנה במרכז צימבליסטה, 27.1.04

 

דיני הירושה העבריים ותיקון "בנות צלופחד"

נושא דברי הוא משפטי - התיקון השני בדיני הירושה העבריים, המיוחס לסיפור בנות צלופחד. בחלק הראשון של דברי אנסה להסביר את דין הירושה המקורי, לפני תיקון בנות צלופחד, ולהשוותו לדיני ירושה אחרים בעולם העתיק ואפילו היום. לאחר מכן אנסה לעמוד על הסיבות לתיקון הראשון - זה שבפרשת "פנחס", ולתיקון השני, זה שבפרשת "מסעי", ולעקוב אחרי התפתחויות בדורות המאוחרים יותר. בסוף אסקור, בקיצור רב, את מעמד האישה בחברות הקדומות, על מנת לקבל קנה מידה לגבי מעמד האשה בחברה היהודית.

אזכיר תחילה את פרשת בנות צלפחד: הסיפור מתחיל בפרשת פינחס, בפרק כה. לאחר המפקד השני של בני ישראל בערבות מואב על ירדן ירחו, ניתנה ההוראה לחלוקת קרקעות כנען בין בני ישראל: ...וידבר ה' אל-משה לאמר: לאלה תחלק הארץ בנחלה במספר שמות. לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו איש לפי פקודיו יותן נחלתו. אך בגורל יחלק את-הארץ לשמות מטה-אבותם ינחלו. על-פי הגורל תחלק נחלתו בין רב למעט (במדבר כו 1-4, 52-56).

בעקבות הוראה זו בא ערעורן של בנות צלפחד: ותקרבנה בנות צלפחד בן-חפר בן-גלעד בן-מכיר בן-מנשה למשפחות מנשה בן יוסף, ואלה שמות בנותיו: מחלה, נעה וחגלה, ומִלכה ותרצה. ותעמודנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאים וכל העדה פתח אהל מועד לאמר: אבינו מת במדבר, והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת-קרח כי בחטאו מת, ובנים לא היו לו. למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן, תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו. ויקרב משה את משפטן לפני ה'. ויאמר ה' אל משה לאמר: כן בנות צלפחד דוברות, נתן תתן להם אחוזת נחלה בתוך אחי אביהם והעברת את נחלת אביהן להן. ואל בני ישראל תדבר לאמר: איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו. ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאֶחיו. ואם אין לו אחים ונתתם את נחלתו לאחֵי אביו. ואם אין אחים לאביו ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה. והיתה לבני ישראל לחקת משפט כאשר צוה ה' את משה (במדבר, כז, 1-11).

בהמשך הסיפור ההיסטורי, בספר במדבר, מתחיל תהליך כיבוש חלקי הארץ והנחלתם. בני מכיר בן מנשה - דודיהן של בנות צלפחד, לוכדים את הגלעד, ומשה מקצה אותו לחמולה של מכיר, ואז מתעוררת בעיה חדשה, עליה מדווח בסיום פרשת מסעי: ויקרבו ראשי האבות למשפחת בני גלעד בן מכיר בן מנשה ממשפחות בני יוסף וידברו לפני משה ולפני הנשיאים ראשי אבות לבני ישראל. ויאמרו: את אדוני צוה ה' לתת את הארץ בנחלה בגורל לבני ישראל ואדוני צווה בה' לתת את נחלת צלפחד אחינו לבנותיו. והיו לאחד מבני שבטי בני ישראל לנשים ונגרעה נחלתן מנחלת אבותינו ונוסף על נחלת המטה אשר תהיינה להם ומגורל נחלתנו יגרע נחלתן. ואם יהיה היובל לבני ישראל ונוספה נחלתן על נחלת המטה אשר תהיינה להם ומנחלת מטה אבותינו יגרע נחלתן. ויצו משה את בני ישראל על פי ה' לאמר: כן מטה בני יוסף דוברים. זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד לאמר: לטוב בעיניהם תהיינה לנשים, אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים. ולא תסב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה כי איש בנחלת מטה אבותיו ידבקו בני ישראל. וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה, למען יירשו בני ישראל איש נחלת אבותיו. ולא-תסב נחלה ממטה למטה אחר, כי איש בנחלתו ידבקו מטות בני ישראל. כאשר צוה ה' את משה כן עשו בנות צלפחד. ותהיינה מחלה תרצה וחגלה ומִלכה ונעה בנות צלפחד לבני דודיהן לנשים. ממשפחות בני מנשה בן יוסף היו לנשים, ותהי נחלתן על מטה משפחת אביהן. אלה המצוות והמשפטים אשר צוה ה' ביד משה אל בני ישראל בערבות מואב על ירדן ירחו (במדבר לו 1-13). זהו התיקון השני - התיקון לתיקון.

לכאורה שני הפסוקים המפורסמים בשתי סיפורים אלה - כן בנות צלפחד דוברות בפרשת פנחס, ו-לטוב בעיניהן תהיינה לנשים בפרשת מסעי, נשמעים פמיניסטיים לעילא ולעילא.

בפסוק הראשון ניתן לראות אישור לכך, ששכלה של האישה אינו נחות משכלו של הגבר: הנשים צדקו כאן אפילו יותר ממשה רבנו, וגם קיבלו אישור על כך מהסמכות העליונה ביותר. הפסוק השני נשמע כאישור זכותה של האישה לבחור את בן זוגה, ולכאורה הוא חזק יותר גם מנקרא לנערה ונשאל את פיה. ואכן, בהרצאתה של יהודית בובר-אגסי בשם: "פמיניזם, אידיאולוגיה ותנועה חברתית" לפני כשנה, היא מאזכרת "הדים לפעולות נשים חזקות בתנ"ך", והנשים שהיא מונה הן מרים, "בנות צלפחד שנלחמו על נחלתן בארץ", דבורה הנביאה, יעל, נעמי ורות, האשה החכמה מתקוע, האשה מבית מעכה, רצפה בת איה וחולדה הנביאה. אפשר לתהות כמובן על רשימה זו, במיוחד על בחירת נעמי ורות והשמטת דמות נשית מרכזית כאסתר, או גם עתליה ואיזבל, אבל הכוונה הפמיניסטית כאן ברורה.

לצערנו, כשאיננו מסתפקים בשני פסוקים אלה, אלא קוראים את סיפור בנות צלופחד כולו, מתעורר בנו ספק, אם אכן קיים כאן מסר פמיניסטי מעודד כלשהו. יתרה מזו: כשאנחנו משווים את החוקה הישראלית, המיוחסת למשה, לחוקות אחרות בנות זמנה, או שקדמו לה ניווכח, שבעוד שבמובנים רבים של זכויות האדם היא הייתה מתקדמת, ואפילו חלוצית בתקופתה, הרי שדווקא בנושא זכויות האישה אין בה הרבה להתהדר.

הרקע החברתי-תרבותי לאפליית נשים בירושה

בטרם נגיע לדיון במעמד האישה, עלינו להבין את הרקע לסיפור בנות צלפחד, ואת המשתמע ממנו. התורה איננה מטפלת במשפט הירושה באופן שיטתי, וצריך להסיק זאת דווקא מהתייחסותה למקרים היוצאים מהכלל. כך, מסיפור בנות צלפחד אנחנו למדים את סדר הירושה, ובמיוחד למדים אנחנו כי רק לבנים, ולא לבנות ואף לא לאישה, הייתה זכות הירושה.

מקרה חריג בו מסופר בתנ"ך על בנות שירשו, וזאת למרות שהיו להן אחים (שלא כמו בנות צלפחד), הוא סיפורן של בנות איוב: וה' ברַך את אחרית איוב מראשיתו ויהי לו ארבעה עשר אלף צאן וששת אלפים גמלים ואלף צמד בקר ואלף אתונות" (כלומר בדיוק כפליים ממה שהיה לו בראשית הסיפור), "ויהי לו שבעה בנים ושלוש בנות "(זה בדיוק אותו מספר שהיה לו בהתחלה), "ויקרא שם האחת ימימה ושם השנית קציעה ושם השלישית קרן הפּוך; ולא נמצאו נשים יפות כבנות איוב בכל הארץ ויתן להם אביהם נחלה בתוך אחיהם (מב 12-15). ברור שלא היו מציינים זאת לו היה זה הנוהל הרגיל של חלוקת הירושה.


איוב ובנותיו
ויליאם בלייק, צייר אנגלי, 1727-1757

עט וטמפרה על בד, אוסף רוזנוואלד

גם על אופן חלוקת הירושה בין הבנים - משפט הבכורה - ניתן ללמוד לא מן המקרה הרגיל אלא מן המקרה החריג: כי תהיינה לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה וילדו לו בנים, האהובה והשנואה, והיה הבן הבכור לשניאה, והיה ביום הנחילו את בניו את אשר יהיה לו, לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור. כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שניים בכל אשר ימצא לו, כי הוא ראשית אונו לו משפט הבכורה (דברים כא 15-17).

למרות עקרון השוויון המוצהר בתורת משה, אנחנו מוצאים בדיני הירושה שתי אפליות, האחת קלה והאחת חמורה: האפליה הקלה יותר היא העדפת הבן הבכור, המקבל חלק כפול בירושת האב, והאפליה השנייה, החמורה יותר, היא קיפוח הנשים וההתעלמות הגמורה מהן בסדר הירושה. האם הייתה הצדקה לקיפוח זה, פרט לצדקת הכוח העדיף של הגברים?

נוהג ברוח תקנות בני צלפחד היה קיים גם ביוון: כשלא היו לאישה אחים, ירושת אביה הייתה עוברת לבעלה, ולכן השיאו לרוב את הבנות לבן דוד או לדוד, גם כשזה היה מבוגר מהבת בהרבה. במות הבעל לא ירשה אותו האישה, אלא חזרה לבית הוריה.

סדר ירושה דומה, המתעלם מן הנשים, היה קיים ברומא הקדומה. אצטט מדבריו של מונטסקיה, שניסה להסביר את ההגיון שבסדר כזה. בעבודתו המונומנטלית "רוח החוק" (Esprit de lois), שיצאה לאור בשנת 1748 בז'נבה (התפרסם קודם לכן באמסטרדם ב 1734, תחת השם: "השיקולים לגבי הסיבות לגדולה ולדקדנציה של הרומאים"), ספר 27: 1. על המקור והמהפכות של החוק הרומי בדבר זכות הירושה, כותב מונטסקייה: "עניין זה מקורו בתקופה העתיקה הרחוקה, וכדי לחדור לבסיסו, הרשו לי לחפש בין החוקים הראשונים של הרומאים מה שאני מאמין שבחלקו של אף אחד עד עתה לא נפל האושר לגלות".

ידוע שרומולוס חילק את אדמת ממלכתו הקטנה בין נתיניו. נראה שמכאן נגזרו חוקי רומא בדבר זכות הירושה. מחוק חלוקת הקרקעות נבע בהכרח שרכוש משפחה אחת לא יעבור לאחרת. מכאן נבע שהיו רק שני סדרים של יורשים מבוססים בחוק: הילדים וכל הצאצאים שחיו תחת סמכותו של האב, להם קראו sui haeredes, או יורשיו הטבעיים, ובהעדרם - הקרובים מצד הגבר, להם קראו agnati. לעומתם הקרובים מהצד הנשי, להם קראו cognati, לא יכלו לקבל זכות ירושה, כי הם היו עלולים להעביר את הנחלה למשפחה אחרת, דבר שהיה אסור.


הזאבה מיניקה את רומולוס ורמוס
ע"פ המיתולוגיה הרומית

פסל ברונזה מהמאה ה-15

מכאן נבע גם, שהילדים אינם יכולים להיות יורשי האם, והאם אינה יכולה להיות יורשת הילדים, כי הדבר עלול להעביר נחלת משפחה אחת לאחרת. מכאן, שהם מודרים מהירושה ע"י חוק תריסר הטבלאות - המגדיר יורשים רק ל- agnati, ואין אגנאציה בין הבן לאמו. לא היתה חשיבות אם ה- suus haeresאו, בהיעדר כזה, הקרוב ביותר באגנאציה, היה זכר או נקבה, כיוון שכשם שהקרובים מצד האם לא יכלו לרשת, למרות שאישה שהייתה יורשת יכלה להינשא, עדיין הנחלה תמיד חזרה למשפחה ממנה באה.

לעניין זה, חוק תריסר הטבלאות אינו מבדיל בין יורש זכר או נקבה. זו הייתה הסיבה לכך, שלמרות שהנכדים מצד הבן ירשו את הסב, הנכדים מצד הבת לא ירשו, ועל מנת למנוע מהנחלה לעבור למשפחה אחרת, הועדפו ה-agnatiעליהם. לכן הבת, ולא ילדיה, היא שירשה את האב.

כך אצל הרומאים הקדומים: הנשים ירשו כאשר הדבר התיישב עם עקרון חוק חלוקת הקרקעות, ולא ירשו כשהעיקרון עלול היה להיפגע ע"י כך. כאלה היו חוקי הירושה אצל הרומאים הקדומים, וכיוון שהיו תלויים באופן טבעי בחוקה, ונגזרו מחלוקת הקרקעות, קל להבחין שלא באו ממקור זר, ולא נמנו עם החוקים שהובאו לרפובליקה ע"י הנציגים שנשלחו לערי יוון.

לפי מונטסקיה, סדר הירושה המתחשב רק ביחוס הגברי נועד לשמור על רכוש המשפחה, ובמיוחד על אדמות המשפחה, שלא יתפזרו ושלא יעברו למשפחות אחרות.

זה היה, כנראה, גם העקרון המכוון את חוק הירושה המקורי של משה עד תיקון בנות צלפחד, ועל הפרת כוונה זו התריעו בני גלעד. התיקון הנוסף של משה נועד למנוע את הפגיעה בעקרון זה. על-פי אותו עקרון, ניתן גם להסביר את משפט הבכורה - אם לא היו מוכנים ללכת לצעד הקיצוני של הענקת כל הירושה לאח הבכור ושלילת כל חלק בה מהאחים הצעירים כפי שנהוג היה בחברות מסוימות, הרי כדי למנוע את התמזערות כל הנחלות נשאר בכור האחים, לפחות, עם נחלה בגודל סביר יותר. אגב, מכאן גם ברור, שדיני התורה התייחסו לאוכלוסייה חקלאית ויציבה פחות או יותר, ולא לאוכלוסיית נוודים או לגידול טבעי פרוע כמו זה שמיוחס לשבט מנשה, בו הדברים אמורים, בין המפקד הראשון במדבר (32,200 יוצאי צבא) לבין המפקד השני (52,700).

דמיון רב קיים בין חוקי התורה לבין חוקי חמורבי. נראה שבענייני הירושה גם שם התחשבו בבנים בלבד, ולא בבנות. בשונה מתורת משה, יש בחוקי חמורבי התייחסות למתנת הנישואין שהבעל נותן לאשתו, ושהיא נחשבת לרכושה, וגם הנדוניה שהיא מקבלת מבית אביה שייכת לה כאשר הוא איננו. כך, למשל, נאמר בחוקים 170 עד 173 בקודקס חמורבי: "אם אישה ילדה בנים לאיש וגם שפחתו ילדה לו בנים, והאיש בעודו בחיים קרא לילדים שילדה שפחתו 'בני' ומנה אותם ביחד עם בני אשתו, אז במות האב, בני האישה ובני השפחה יחלקו במשותף את רכוש האב - בן האישה הוא זה שיחלק ויבחר. אבל אם האב בעודו בחיים לא קרא לבני השפחה 'בני', אז במותו בני השפחה לא יחלקו עם בני האישה, אך לשפחה ולבניה יוענק חופש - לבני האישה לא תהיה זכות לשעבד אותם.

האישה תיקח את נדוניתה (מאביה) ואת המתנה שבעלה נתן לה ותעד זאת, ותגור בבית בעלה. כל עוד היא בחיים תוכל להשתמש בבית והוא לא יימכר בכסף. כל מה שתשאיר אחריה יהיה שייך לילדיה. אם בעלה לא נתן לה מתנה, היא תפוצה עבור מתנתה ותקבל חלק מנחלת בעלה השווה לחלקו של ילד אחד. אם בניה רודים בה כדי להכריחה לצאת מהבית, השופט יבחן את המקרה, ואם האשמה בבנים האישה לא תעזוב את בית בעלה. אם האשה רוצה לעזוב את הבית, היא צריכה להשאיר לבניה את המתנה שבעלה נתן לה, אבל יכולה לקחת עמה את הנדוניה של בית אביה. היא יכולה אז להינשא לאיש כלבבה. אם אישה זו יולדת בנים לבעלה השני, במקום אליו הלכה, אז במותה בניה המוקדמים ובניה המאוחרים יחלקו ביניהם את הנדוניה שלה" (מתוך התרגום לאנגלית של חוקי חמורבי, שנעשה במאה ה-20 בידי ל.וו.קינג).


חמורבי לפני האל
בראש המצבה, עליה חקוקים חלק מחוקי חמורבי

מוזיאון הלובר, פאריס

מעמד האישה כיורשת על-פי ההלכה היהודית בהשוואה לתרבויות אחרות

בדת היהודית, לעומת זאת, אין לאישה רכוש משלה, ובניגוד לשיטה הרומית הקדומה, הבעל ולא משפחת האשה יורש את האשה. כמו שנאמר במשנה, כתובות ו א: "מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה וירושתה". ומפרט בזה הרמב"ם, בהלכות אישות יב הלכה ג: "והארבעה שזוכה בהן כולם מדברי סופרים, ואלו הן: להיות מעשה ידיה שלו, ולהיות מציאתה שלו, ושיהיה אוכל כל פירות נכסיה בחייה, ואם מתה בחייו יירשנה, והוא קודם לכל אדם בירושה". ברור, שבמצב זה כשהבעל יורש את האישה, אם רוצים לשמור על עקרון שמירת הנחלה, אזי הבנות אינן מורשות לרשת.

החוק היהודי דומה בזאת מאוד לחוק המסופוטמי, וקשה למצוא בו השפעה של החוק המצרי, פרט אולי לרעיון המונותאיסטי. לפי פיצ'ונה (Piccione) מצבה של האישה המצרית היה טוב בהרבה מכל הבחינות, ולכן גם מבחינת חוקי הירושה. האישה קיבלה שליש מהרכוש המשותף שנצבר מאז הנישואים - שאר שני השלישים היו לילדים ולאחים והאחיות של הבעל. מלבד זאת, היא שמרה על רכושה מלפני נישואיה והוא היה מוחזר לה גם במקרה של גירושים.

אבל מצרים העתיקה הייתה די חריגה ביחסה לאישה, כפי שנראה בהמשך. החברות היהודית, היוונית או הרומאית לא היו יוצאות דופן בשללן את זכות הירושה מנשים. דוגמאות לכך אפשר למצוא גם בימינו, ולא רק במשפט הדתי בישראל. החוק בנפאל, למשל, מתיר רק לאישה רווקה מעל גיל 35 לרשת, וכשהיא מתחתנת חוזרת הירושה למשפחה.

העדפת הזכרים בירושה הייתה נוהג מקובל באירופה גם בעת החדשה. הנה, למשל, קטע מתחילת הפרק השביעי של "גאווה ודעה קדומה" מאת ג'יין אוסטין: "רכושו של מר בנט היה מורכב, כמעט בשלמות, מנחלה של אלפיים בשנה אשר, לרוע מזלן של בנותיו, הייתה מיועדת בצוואה, בהיעדר יורש זכר, לקרוב משפחה רחוק. רכושה של אימן, למרות שהיה נאה עבור מצבה בחיים, היה יכול רק בקושי לספק את החסר ברכושו".

שלילת הרכוש מהאלמנה, למרות שהוא לכאורה כלל המתחייב מעקרון שמירת הנחלה המשפחתית, היא בוודאי מעשה שעלול לנגוד את הרגש האנושי, והחברות הפטריארכאליות הקדומות ניסו למצוא פתרונות לקונפליקט זה שבין טובת האישה לטובת בית האב: פתרון כזה אמור להיות פתרון הייבום. גם הוא איננו המצאה יהודית בלעדית. הנה דוגמה מקודקס Gortyn מכרתים, בערך משנת 450 לפנה"ס:

"בגירושין, האישה יכולה לשמור את רכושה (ולא להחזירו לאביה) וחצי מהבד שארגה בתקופת הנישואין. האלמנה יכולה להינשא ולשמור על רכושה. היורשת צריכה להינשא למבוגר שבין אחי האב, אחרת - לבנו וכן הלאה, אחר כך באים האח השני, בניו וכן הלאה. אם היורשת צעירה מדי, היא מקבלת את הבית והיורש המיועד מקבל חצי מההכנסה מהרכוש. אם הוא מסרב לשאת את היורשת (הבוגרת) אז עושה זאת הבא בתור. אם היא מסרבת, או שהוא צעיר מדי והיא אינה רוצה לחכות עד שיגדל, היא מקבלת את הבית וחצי מהרכוש, וצריכה להנשא למישהו אחר מאותו מטה. אם אין שום קרוב מתאים, היא חופשית להינשא. אם אין במטה מי שרוצה בה, מפרסמים הודעה בשבט על האפשרות לשאתה, ומי שרוצה לעשות זאת יכול לבוא תוך 30 יום. אם (במשך תקופה זו) לא בא אף אחד, היא חופשיה להנשא כרצונה".


קוקדס גורטין
כפי שנמצא חקוק על קיר האמפיתאטרון אודיאון בהרקליון, כרתים

מבוסס על המסורת המינואית בכתרים משנת 450 לפנה"ס
גורטין היתה מיושבת כבר בתקופה הנאוליטית, 3000 לפנה"ס
ופרחה בתקופה המינואית - 1600-1100 לפנה"ס

גם לבעיית פיצול הנחלות בין האחים נמצאו פתרונות יצירתיים בעמים שונים, וכולם כנראה מעדיפים את הבן הבכור. הנה, למשל, הפתרון הטיבטי, כפי שמסופר עליו באנציקלופדיה בריטניקה (ערך "טיבט", מהדורת 1973):

"הדאגה לשמירת הנחלה בשלמותה הייתה ביסוד הפוליאנדריה (ריבוי בעלים) בטיבט. הבן הבכור במשפחת אצולה היה נושא כלה, ואלו מאחיו הצעירים שרצו בכך היו נכללים בחוזה הנישואים כבעלים זוטרים. פוליאנדריה הייתה מקובלת גם מחוץ למעגל האצולה - אצל בעלי הרכוש, כמו איכרים בעלי אדמה או סוחרים בעלי אינטרסים עסקיים רחבים. גירושים לא היו מקובלים והיו מלווים, בדרך כלל, בתשלומי הסדר. פתרון אחר, שעדיין מקובל מאוד בדרום מזרח אסיה, הוא ההליכה למנזר של האחים הצעירים שלא יזכו לחלק בנחלת אביהם".

על כך מעיד ומפרט גם היינריך הארר, בספרו "שבע שנים בטיבט" (תרגום אנגלי, עמ' 200): "בטיבט מוצאים פוליגאמיה ופוליאנדריה, אבל רוב האנשים מונוגאמיים. כשלגבר יש כמה נשים, יחסיו עימן שונים מאלו השולטים בהרמון המוסלמי. זהו נוהג מקובל לגבר לשאת כמה בנות מבית בו אין בן ויורש. סידור זה מונע מהון המשפחה מלהתפזר... כשכמה אחים חולקים את אותה אישה, המבוגר בהם הוא תמיד אדון הבית ולאחרים יש זכויות רק כאשר הוא רחוק מהבית או משעשע את עצמו במקום אחר. אבל אף אחד אינו נמצא במחסור מבחינה זו, כיוון שיש עודף רב של נשים. יש מנזר בכל כפר. ילדים לא-חוקיים אינם זכאים לירושה, וכל הרכוש עובר לילדי האישה החוקית. לכן לא כל כך חשוב מי מהאחים הוא אבי הילד. הדבר הגדול הוא שהרכוש נשאר במשפחה".

גם אצלנו, לא רק בציבור הדתי אלא גם במסגרות שונות בחברה המזרחית, קיימים מקרים של העדפת הבכור. הנה, למשל, פיסקה מחוזה החכירה הסטנדרטי בין הקרן הקיימת לאנשי המושבים: "הזכות לקרן להשיב את הנחלה אליה ולהחכירה מחדש לאלמנת החוכר לכל ימי חייה בתנאי שהיא תתאים לחכירה מבחינה חקלאית. לאחר מות האישה עוברת הנחלה לגדול-היורשים של החוכר אם יתאים לחכירה מבחינה חקלאית."

השאלה הבאה הנשאלת היא, מה הייתה הסיבה לתיקון בנות צלופחד הראשון? מדוע סטו מהשיטה הקודמת, לפיה אין בה קיימת התעלמות גמורה מציבור הנשים, ועשו את הוויתור התקדימי לפיו, בהיעדר בנים, הבנות תוכלנה לרשת?

אפשר לתת לכך שני הסברים, שניהם ע"י מניעים פסיכולוגיים פרטיים ולא תועלתיים ציבוריים. המניע הראשון הוא ההעדפה הטבעית של האדם לצאצאיו, העדפה שגרמה לכך, שלא תמיד הסכימו לדבוק בכלל, שאחי האב ובניהם קודמים לבנות. מונטסקייה, המספר לנו על התערערות העקרון המחמיר של הירושה הגברית ברומא, מנסח זאת יפה:

"לרוע המזל, מטבע האנושות הוא שמחוקקים יהיו נאלצים לעתים לחוקק חוקים שהם נוגדים את תכתיבי הטבע. כזה היה החוק הווקוני (שהגביל את ירושת הנשים למאה אלף ססטרקיות). הסיבה לכך היא שהמחוקק דואג לחברה יותר מאשר לאזרח, ולאזרח יותר מאשר לאדם. החוק הקריב הן את האזרח והן את האדם, וכיוון את דעתו לשגשוגה של הרפובליקה. נניח שאדם עשה הסדר נאמנות לטובת בתו. החוק (שאסר זאת) לא התייחס לרגשות הטבע שבאב, ולא לאהבת האב של הבת... האדם שהצוואה מינתה אותו כנאמן לביצועה מצא את עצמו בדילמה נוראה. אם השיב את הירושה לבת, היה אזרח רע, ואם שמר אותה לעצמו - היה אדם רע...".

פתרון הפשרה של משה, תיקון בנות צלופחד השני: "לטוב בעיניהן תהיינה לנשים, אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים", היה אמור ליישב את הניגוד שבין הרצון הטבעי להוריש לצאצאים למטרה של שימור נחלת בית האב.

ההסבר הפסיכולוגי השני מסובך יותר, והוא הרצון להמשכיות, הקשור כנראה בפחד מהמוות והחידלון. זהו הנימוק שבפי בנות צלופחד. בצד הרצון לשמור על רכוש המשפחה, גם הוא עומד בבסיס חוק הייבום היהודי, לפיו לא זו בלבד שהאלמנה נישאת לאחי הבעל, אלא גם שהבן הבכור מנישואים אלו נקרא על שם הבעל וממשיך את שושלתו, כמו שכתוב: "כי ישבו אחים יחדו וָמת אחד מהם ובן אין לו, לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה. והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל" (דברים כה 5-6).


משה
פיליפה קמפיין, צייר פלמי, 1602-1674

שמן על בד, מוזיאון הרמיטאג', סנט-פטרסבורג, רוסיה

עקרון המשכיות השושלת ע"י הבת, בהיעדר בנים, היה כנראה נהוג בתקופת התנ"ך, ונמצאה לו עדות מעניינת בספר דברי הימים א פרק ב: "ובני חצרון (בן פרץ) אשר נולד לו את ירחמאל ואת רם ואת כלובי" (9). "ויהיו בני ירחמאל בכור חצרון הבכור רם ובונה ואורן ואוצם אחיה. ותהי אשה אחרת לירחמאל ושמה עטרה, היא אם אונם" (25-26)..."ויהיו בני אונם שמי וידע, ובני שמי נדב ובישור" (28); "ובני נדב סלד ואפים, וימת סלד לא בנים. ובני אפים ישעי, ובני ישעי ששן, ובני ששן אחלי" (31); "ולא היה לששן בנים (רק עתה אמרנו את ההיפך) כי אם בנות, ולששן עבד מצרי ושמו ירחע. ויתן ששן את בתו לירחע עבדו לאשה, ותלד לו את עתי. ועתי הוליד את נתן ונתן הוליד את זבד. וזבד הוליד את אפלל ואפלל הוליד את עובד. ועובד הוליד את יהוא ויהוא הוליד את עזריה. ועזריה הוליד את חלץ וחלץ הוליד את אלעשה. ואלעשה הוליד את ססמי וססמי הוליד את שלום. ושלום הוליד את יקמיה ויקמיה הוליד את אלישמע." (34-41)

העובדה המעניינת בהקשר לנושא הדיון הנוכחי היא החוליה הנשית בשושלת היוחסין - בתו של ששן (האם ניתן ליישב את הסתירה שבטקסט בכך ששמה היה אחלי??) שנישאה לעבד המצרי ירחע.

האפשרות להכנסת חוליה נשית בשושלת היוחסין, כאשר לא קיים דור ההמשך הגברי, מצאה לה שימוש מעניין בתיאולוגיה הנוצרית. הנצרות טוענת, שישו הוא המשיח לבית דוד, עליו התנבא ישעיהו: "ויצא חטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה" (ישעיה יא 1). לכן, בפרק הראשון של הברית החדשה, מפורטת שושלת יוחסין האמורה להמשיך את שושלת מלכי יהודה ולהגיע ליוסף בעלה של מרים: "זה ספר תולדות המשיח ישוע בן דוד בן אברהם. אברהם הוליד את יצחק... וישי הוליד את המלך דוד. ודוד הוליד את שלמה...ויאשיהו הוליד את יכניהו ואת אחיו בימי גלותם בבלה. ואחרי הגלם לבבל יכניהו הוליד את שאלתיאל ושאלתיאל הוליד את זרבבל" (מתתיהו א 1-16).

בעבר כבר ציינתי, שהיהדות והמתמטיקה, ציינתי שהיהדות הורישה לנצרות יחס גרוע למתמטיקה, יחס שהביא לבסוף לחיסול המדע היווני המפואר. על כל פנים, גם מתתיהו אינו מדקדק בחשבון. לאחר שהוא מונה שושלת יוחסין זו, הוא מציין שמאברהם עד דוד היו 14 דורות, מדוד עד גלות בבל 14 דורות, ומגלות בבל עד ישו 14 דורות.

אשר למוצאו המלכותי של ישו, יש כאן בעיה, כיוון שמיד בהמשך מסופר, שיוסף לא היה אביו הביולוגי של ישוע, ונקודה זו - בתוליה של מרים, ואפילו בתוליה הנצחיים, הפכה לעקרון חשוב אמונה הנוצרית - במיוחד לאחרי הוויכוח המפורסם בנושא זה שנערך ברומא בשנת 383 בין הירונימוס הקדוש להלווידיוס. התעוררה באופן טבעי בעייה שלא היה כל כך נעים לדון בה: אם יוסף אינו האב, הרי שייחוסו של ישו דרך יוסף אינו תקף.

נוסף על כך, מצאו קושי אחר בייחוס, הנובע מנבואתו של ירמיהו על יהויקים בן יאשיהו מלך יהודה: "כה אמר ה' כתבו את האיש הזה ערירי גבר לא יצלח בימיו, כי לא יצלח מזרעו איש יושב על כסא דוד ומושל עוד ביהודה" (ירמיהו כב 30).

הייחוס לדוד דרך יהויכין פסול גם מסיבה אחרת, אבל ישנה דרך עוקפת יהויכין, והיא נמצאת אצל לוקס, שגם הוא טוען למוצאו המלכותי של ישו מבית דוד, אם כי השושלת שונה: "ויאמר אליה המלאך אל תיראי מרים כי מצאת חן בעיני האלהים. והנך הרה וילדת בן וקראת שמו ישוע. והוא גדול יהיה ובן עליון יקרא, ונתן לו ה' אלהים את כסא דוד אביו" (לוקס א 30-32).

מכאן, שיש סתירה גם בין מתתיהו לבין לוקס. והנה צץ רעיון גאוני אצל תיאולוג בשם כורש אינגרסון סקופילד (1843-1921), שהתמחה בגינאולוגיה של כתבי הקודש. הרעיון הוא, שאותו יוסף בן עלי אינו אביו של ישו, אלא סבו - אביה של מרים. מכיוון שלוקס לא היה טורח לפרט שושלת יוחסין כל כך ארוכה סתם, הרי ברור, ואין כל ספק בכך, שלמרים לא היו אחים - או שהיו ומתו, ולכן לפי תקנת בנות צלופחד ישו הוא ממשיך השושלת!

שוב הערה בנושא החשבוני: השושלת מדוד עד לישו לפי לוקס ארוכה בחמישים אחוז יותר מזו שלפי מתתיהו, אבל, כאמור, גם הנצרות, כיהדות, לא התייחסה לזוטות חשבוניות שכאלה.

חברות שנמנעו מהדרת נשים מהירושה, ומניעיהן

המניעים להורשה לבת והפרת עקרון הירושה הגברית הם אמנם נפשיים-פרטיים, אבל ידוע לנו על יוצא מן הכלל מעניין בטיבט, שם היו מממשים את "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו" דווקא כדי לשמור על רכוש המשפחה בנסיבות מיוחדות, כמו שמספר היינריך הארר: "כשלגבר כמה נשים, יחסיו עימן שונים מאלו השולטים בהרמון המוסלמי. זהו נוהג מקובל לגבר לשאת כמה בנות מבית בו אין בן ויורש. סידור זה מונע מהון המשפחה מלהתפזר".

והאנציקלופדיה בריטניקה מפרטת: "נחלות האצולה היו נשמרות רק כל עוד אחד מבני המשפחה היה נושא משרה ממשלתית. לעתים במשפחת אצולה לא היו בנים בדור מסוים אלא רק בנות. במקרה כזה, בן צעיר ממשפחה אצילה אחרת היה נישא לבת הבכירה ומאמץ את שם משפחתה. 'חתן מאומץ' כזה נכנס לשרות הממשלתי בשם משפחת אשתו. אחיותיה של האשה יכלו להיכנס לנישואים פוליגמיים עם החתן המאומץ אם רצו בכך. אסור היה להן להינשא למישהו אחר אלא אם ויתרו על זכויותיהן בנחלה - כי אחרת זה היה אומר חלוקת הנחלה בין שתיים או שלוש משפחות עם מות האב. הנחלות היו צריכות להישאר בשלמותן. בדרך כלל, בנישואים פוליגיניים כל הנשים היו אחיות".

כדאי לציין, שעקרון שמירת הנחלה לפי קו הירושה הגברית לא נשמר בקפדנות בתקופת התנ"ך, גם ללא שימוש בסעיף המילוט של בנות צלפחד. הנה, למשל, סיפור חוות יאיר: "ואחר בא חצרון (בן פרץ בן יהודה) אל בת מכיר אבי גלעד והוא לקחה, והוא בן ששים שנה, ותלד לו את שגוב. ושגוב הוליד את יאיר, ויהי לו עשרים ושלוש ערים בארץ הגלעד" (דברי הימים א ב 21-22)

ידוע לנו שלמכיר היו אחים. את זה תרצו רבותינו בכך, שתיקון בנות צלופחד השני לא מנע לחלוטין את העברת הנחלה לשבט אחר - זה יכול היה עדיין לקרות אם הבת היורשת, שאין לה אחים, כבר נשואה לבן שבט אחר.

סיפור ידוע אחר של העברת נחלת קרקע לבת, למרות שהיו לה אחים, הוא סיפור הנדוניה שנתן כלב בן יפונה לבתו עכסה עם נישואיה לבן דודה עתניאל, לאחר שלא היה יכול לעמוד בפני תכסיסיה הנשיים (אם יסולח לי על הביטוי השוביניסטי): "ויהי בבואה ותסיתהו לשאול מאת אביה השדה, ותצנח מעל החמור ויאמר לה כלב מה לך. ותאמר לו הבה לי ברכה כי ארץ הנגב נתתני ונתתה לי גֻלות מים, ויתן לה כלב את גלות עלית ואת גלות תחתית" (שופטים א 14-15).

גם סיפור הייבום הידוע ביותר, ייבומה של רות, אינו מתיישב בדיוק עם דין הירושה. מהכתוב ניתן להבין, שנעמי ירשה את אלימלך בניגוד לדין התורה: "חלקת השדה אשר לאחינו לאלימלך מכרה נעמי השבה משדה מואב" והגואל אמור לקנות אותו, וכעיסקת חבילה - גם לייבם את רות: "ויאמר בעז: ביום קנותך השדה מיד נעמי ומאת רות המואביה, אשת המת קנית להקים שם המת על נחלתו".


רות ונעמי
וילם דרוסט, צייר הולנדי במאה ה-17

שמן על בד

גם עקרון הנישואים בתוך השבט, שכנראה היה תחילה רחב יותר מאשר במקרה הצלופחדי, לא נשמר, והמסורת היא שהאירוע שגרם לביטולו הוא הסיפור על שש- מאות הבחורים משבט בנימין, ששרדו מכל השבט לאחר הטבח הכולל בגין מעשה פילגש בגבעה. לארבע מאות מהם נתנו שארית פליטה אחרת - הבחורות שהותירו בחיים מהשחיטה הטוטלית שנעשתה באוכלוסיית יבש גלעד לצורך זה, והשלמת המכסה נעשתה בחטיפה של בנות שילו המחוללות בכרמים בחג, שלפי אותה מסורת הוא ט"ו באב.

פרשנות רבנית וחז"לית בתקופה שלאחר המקרא

התנאים והאמוראים התלבטו בשאלת ירושת הנקבות. במשנה, מסכת בבא בתרא, אנחנו מוצאים דברים סותרים, לכאורה: פרק ח הלכה א: "יש נוחלין ומנחילין, נוחלין ולא מנחילין, מנחילין ולא נוחלין, לא נוחלין ולא מנחילין. ואלו נוחלין ומנחילין? האב את הבנים והבנים את האב והאחין מן האב נוחלין ומנחילין. האיש את אמו והאיש את אשתו ובני אחיות נוחלין ולא מנחילין. האשה את בנה והאשה את בעלה ואחי האם מנחילין ולא נוחלין. והאחין מן האם לא נוחלין ולא מנחילין".

פרק ח הלכה ב: "סדר נחלות כך הוא: איש כי ימות ובן אין לו, והעברתם את נחלתו לבתו. בן קודם לבת, וכל יוצאי יריכו של בן קודם לבת. בת קודמת לאחין וכל יוצאי יריכה של בת קודמין לאחין. האחין קודמין לאחי האב. כל יוצאי יריכן של אחין קודמין לאחי האב. זה הכלל: כל הקודם בנחלה יוצאי יריכו קודמין, והאב קודם לכל יוצאי יריכו".

פרק ח הלכה ד: "אחד הבן ואחד הבת בנחלה, אלא שהבן נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם, והבנות נזונות מנכסי האב ואינן נזונות מנכסי האם".

פרק ט הלכה א: "מי שמת והניח בנים ובנות - בזמן שהנכסים מרובים בנים יירשו והבנות יזונו. נכסין מועטין, הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחין".

הגמרא שואלת: "מאי אחד הבן ואחד הבת לנחלה"? הרי לכאורה יש כאן שוויון בין המינים, והגמרא עצמה פוסלת זאת: "אילימא דירתי כי הדדי הא תנן בן קודם לבת; כל יוצאי יריכו של בן קודמין לבת".

יש לפסיקה זו כמה הסברים דחוקים, אבל עקרון ההתחשבות רק בקו הגברי ולא בנשי מאושר שוב: "אמר רבא ... 'ממשפחתו וירש אותה' - 'ממשפחתו' - משפחת אב קרויה משפחה, משפחת אם אינה קרויה משפחה, דכתיב 'למשפחותם לבית אבותם' ... 'וירש אותה' - הוא יורש אותה ואין היא יורשת אותו".

תקנת בנות צלופחד, לדעתם, היא יוצא מן הכלל המוכיח את הכלל, וחלוקה שווה היא בכלל מנהג עכו"ם: "כתיב איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו. תני ר' ישמעאל: שינה הכתוב נחלה זאת מכל נחלות שבתורה, שבכולן כתוב 'ונתתם' וכאן כתוב 'והעברתם'. עיבור הדין הוא שתהא הבת יורשת. חכמי העכו"ם אומרים בן ובת שוין כאחת".

דעת הגמרא היא, אם כן, חד משמעית: הבת אינה יורשת כאשר יש בן, ואסור לעבור על כך: "תא שמע דאמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא לא תיהוי בי עבורי אכסנתא ואפילו מברא בישא לברא טבא, וכל שכן מברא לברתא". (בוא שמע שאמר לו שמואל לרב יהודה: חריף. לא תהיה בין המעבירים אחוזה אפילו מבן רע לבן טוב, וכל שכן מבן לבת).

על סמך זה סרב החתם סופר להתקין צוואה, בה הישווה האב את הבנות לבנים:, ונימק את החלטתו בהאי לישנא: "וראיתי כי האי גברא כל מגמתו להשוות ירושת הבנות עם הבנים, על כן לא יהיה לי חלק עמו, ולא אתקן לו לשון צוואה".

ואכן, כך כתוב בשולחן ערוך, חושן משפט, סימן רפ"א, סעיף א' "אין אדם יכול להוריש בצוואה את ירושתו למי שאינו זכאי לקבל אותה על-פי דין התורה".

צריך לציין, שגם בחברות בהן הבת יורשת, בדרך כלל אין היא שוות זכויות לבן. בחוק האיסלאמי הבנות יורשות, אבל בן מקבל פי-שניים מבת. שם נטען, שאין בזה קיפוח האישה, משום שעל הבן מוטלת האחריות לפרנסת המשפחה הרחבה (כולל אלמנת האח וכו') ועליה לא חלה אחריות כזו. הצדקה זו דומה להצדקה היהודית - הבנות מופלות לטובה משום שבכך מזונותיהן מובטחים.

רבני תורכיה במאה ה-17, שניסו למנוע מנשים יהודיות לפנות לערכאות מוסלמיות, השתמשו בתקנת בנות צלופחד כדי להוריש לבת חצי מחלקו של בן גם כשהיו לה אחים. גם בחלקים של יהדות אשכנז הונהג "שטר חצי זכר" שניתן לבנות בשעת נישואיהן שהיקנה לבת הנשואה ירושה בערך של חצי ממה שיורש הבן (כמו אצל המוסלמים).

אבל היו גם חברות, בהן הבת היא שוות-זכויות בירושה. חלוקה שוויונית של ירושת ההורים בין האחים והאחיות הייתה קיימת בחוק הויזיגוטי משנת 475 בערך, וגם באוקראינה, בקוד של ירוסלב (קייב) הנקרא "פראבדה", מראשית האלף השני. גם אצל הדרוזים יש, לטענתם, שוויון מלא, ולפי אל-אמיר אלסייד, מפרש הדת הדרוזית, בפרק "הצוואה", נדרשת חלוקת שווה של הנכסים, האדמות והכסף בין הבנים והבנות.

עד כאן לנושא אפליית הנשים בדיני הירושה. במבט על התמונה האנתרופולוגית הגדולה ניתן לראות, שבעוד שחוק ה-"על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו" היה מקובל בחברות הפרימיטיביות הנודדות של ציידים, לקטים ורועים, הרי עם המעבר לחברה חקלאית, המשכיות החזקה בנחלה ע"י הגבר המעבד אותה הפכה להיות התנאי ליציבותה הכלכלית של החברה. חשיבותו של תנאי זה החלה להתערער עם המעבר מחברה חקלאית לחברה עירונית - כשהכסף תפס את מקום הקרקע, ועם השינוי באורחות החיים נבעו הפרצות בחוקי הירושה.

מעמד האשה בתקופה הקדומה

דיני חמורבי היו, במידה מסוימת, עדיפים לנשים מאשר דיני משה. עם זאת, אין להתפעל ממצב האישה גם במסופוטמיה: גם שם הניאוף נחשב חטא-מוות אצל האישה ולא על הגבר (אפילו לא בהכרזת "לא תנאף"). את מבחן המים המאררים לחשודה בניאוף מחליף שם מבחן ההשלכה לנהר. אסימטריה בולטת אחרת, כמובן, הפוליגמיה. אפשר לציין שזו הייתה מוגבלת, כנראה, רק למקרה בו האישה לא יכלה לקיים את המצופה ממנה: להביא ילדים ולהחזיק את הבית, כמו שכתוב בחוקי חמורבי 145 ו- 148-9: "אם איש לוקח אשה וזו לא יולדת לו ילדים והוא מתכוון לקחת אשה שנייה, אם ייקח אשה שנייה ויביאנה לביתו היא לא תזכה למעמד שווה כשל אשתו"... "אם איש לוקח אישה וזו לוקה במחלה, אם הוא רוצה אז לקחת אשה שנייה לא ישלח את אשתו שחלתה, אלא ישמרנה בביתו שבנה ויתמוך בה כל ימי חייה. אם האישה החולה לא תרצה להישאר בבית בעלה, אזי יפצנה עבור הנדוניה שהביאה עמה מבית אביה והיא תוכל ללכת". גם במסופוטמיה היה נהוג שאשה עקרה הייתה נותנת את שפחתה לבעל כדי שתלד לו במקומה.

כעבור כשבע מאות שנה, בקוד של אשור מתחילת המאה ה-11 לפנה"ס, מוצאים דברים פחות סימפטיים, כמו חובת האישה לעטות רעלה (פרט למשרתות וזונות) בצאתה לרחוב (תקנה 40), הרשות לאיש להכות את אשתו, למשוך בשערה ובאזניה ולחבול בה (תקנה 58), והאפשרות לאיש לגרש את אשתו ולשלחה ריקם (תקנה 37).

המצב במצרים העתיקה היה, כנראה, שונה לגמרי. פרט למלכים, לא היה נהוג שם ריבוי נשים. טוענים שלאישה במצרים היה סטטוס שווה לסטטוס הגבר באותו המעמד, הן מבחינת החוק והן במובן הכלכלי. הנשים קנו ומכרו רכוש, הן יכלו להגיש תביעה לבית משפט, ובניגוד למצב אצלנו היו כשרות לחלוטין לעדות. הגבר היה מחויב לדאוג לקיומן של אמו, אשתו ובנותיו, ולצורך זה היה נהוג שהוא נותן להן חלקים מרכושו. בזמן החתונה, הבעל היה מספק את הבית וירושה עתידית מהוריו, ומשפחת האישה הייתה נותנת נדוניה מכל הסוגים. הזכרנו כבר את דיני הירושה הנוחים לאישה. בנוסף, האישה יכלה להופיע באופן חופשי מחוץ לבית. בכתובת שהותיר אחריו רעמסס השלישי הוא משתבח בכך, ששיפר את מצב הביטחון בדרכים כך, שנשים יכולות לנוע בהם לכל יעד גם בלי ליווי, בלא חשש שמישהו יתקפן.


רעמסס ה-3
1184-1153 לפנה"ס

מקדש ליד לוקסור

מעמדן הגבוה יחסית של הנשים במצרים הפתיע את היוונים הקדמונים, והרודוטוס רואה בכך את אחת המוזרויות של המצרים (היסטוריה, ספר ב: אוטרפה - המוזה של הנגינה בחליל, פיסקה 35): "עתה בכוונתי לספר באריכות על מצרים, מפני יש בה דברים מופלאים רבים יותר מכל ארץ אחרת, ואפשר לראות בה, יותר מכל העולם כולו, יצירות גדולות שקשה לתאר. לכן אספר עליה דברים רבים יותר. כפי שהאקלים אצלם שונה וטבע הנהר נבדל מנהרות אחרים, כך גם קבעו המצרים מנהגים וחוקים מנוגדים כמעט לגמרי לאלה של שאר בני-האדם. אצלם הנשים עוסקות בקנייה ומכירה, ואילו הגברים יושבים בבית ואורגים; ובעוד שאחרים אורגים כשהם דוחפים את חוטי הערב כלפי מעלה, המצרים דוחפים אותם כלפי מטה. הגברים נושאים את משאם על ראשיהם, ואילו הנשים על כתפיהן. הנשים מטילות את מימיהן בעמידה, ואילו הגברים בכריעה..." - בקיצור, עולם הפוך!

ואכן, מצב הנשים ביוון לא היה מזהיר. גם הפילוסופים היווניים, להוציא את אפלטון קבעו, שנשים הן רגשניות ורפות שכל, וזקוקות לאפוטרופסות כילדים. אפוטרופסה של האשה היה הגבר הקרוב ביותר - אב, אח או בעל, ובלעדיו לא יכלה להתחייב לשום התחייבות פורמלית. באתונה לא יכלה אישה מכובדת לצאת לרחוב ללא ליווי, וגם בביתה לא הופיעה בפני זרים. תפקידה העיקרי של האישה היה לידת הילדים. גם אפלטון, בפי סוקרטס ב"המדינה" (פרק 5), חושב שככלל - אך לא באופן פרטני - נשים פחות מוצלחות מגברים, אך זאת בעיקר בחוזקן הפיסי ולא בכישוריהן האחרים. הוא טוען, שיש להתייחס לכל פרט לפי כישוריו, ולכן במדינה האידיאלית נשות ה"שומרים" יהיו שוות זכויות לגברים, ויוכלו למלא כל תפקיד. אגב, באותה מדינה אידיאלית שהוא מודע לכך שהיא אינה בת-מימוש, לא יהיו משפחות- גם הנשים וגם הילדים יהיו שותפים לכל.

מבין ערי יוון, בספרטה היה מצב הנשים יחסית הטוב ביותר. הנשים שם יכלו לצבור רכוש. אריסטו, עקבי בדעה בדבר נחיתותן של הנשים והיזקקותן להשגחה, ראה בכך את הסיבה להידרדרותה של ספרטה: "כיוון שבכל משפחה יש בעל ואשה, המדינה יכולה להחשב כמורכבת במידה שווה מגברים ומנשים. לכן באותן מדינות בהן מצב הנשים גרוע, חצי העיר יכולה להחשב כמחוץ לחוק, וזה מה שקרה בספרטה. המחוקק התכוון לבנות מדינה חסונה ומאופקת, אבל מימש את כוונתו זו רק לגבי הגברים וזנח את הנשים, החיות בכל צורה של אי-איפוק ובזבוז. התוצאה היא שבמדינה כזו עושר הוא חזות הכל, במיוחד אצל אזרחים הנתונים תחת השפעת נשיהם... אבל מה ההבדל אם נשים שולטות או אם השליטים נשלטים ע"י נשותיהם? התוצאה היא אותה...איזכור תאוות הבצע מביא אותנו באופן טבעי לביקורת על החלוקה הלא שוויונית של הרכוש. בעוד שלכמה מאזרחי ספרטה יש נחלות קטנות למדי, לאחרים יש נחלות ענק, כך שהאדמה עברה לידי מעטים. זוהי גם תוצאה של חוקים לקויים, כי למרות שהמחוקק מתנגד למכירה או מסירה של ירושה, הוא מרשה לכל מי שחפץ להעניק רכוש ונחלה לכל אחד כרצונו, ושתי השיטות מביאות לאותה תוצאה. קרוב לשתי חמישיות מכל הארץ מוחזקת ע"י נשים, וזאת בגלל המספר הגדול של יורשות והנדוניות הגדולות. עדיף היה לא לתת כלל נדוניות, או לפחות להסתפק בנדוניה צנועה".

מצב האישה ברומא הקדומה היה דומה: ילדות אורסו מגיל 7 ונישאו מגיל 12 (בנים - מגיל 14), ורובן ככולן היו נשואות לפני 16. הנישואין סודרו ע"י האב או הפטרון. כל ילד היה נתון לפטרונות (potestas) של האב, והבת נשארה תחת פטרונות מוחלטת זו גם לאחר נישואיה, עד מות האב, ואז עברה הפטרונות (tutela) לגברים קרובי המשפחה. הנדוניה וכל רכוש שירשה או רכשה אחרי מות אביה נשאר שלה - הבעל יכול להשתמש בו אבל חייב להחזירו (או חלק ממנו - לפי תנאי הנישואין) במקרה של גירושין, וחובה זו קדמה לחובותיו האחרים. אך הנסיבות המצדיקות גירושין היו קלות למדי: גאיוס סולפיקיוס גאלוס גרש את אשתו כי מצא אותה ברחוב ללא כיסוי ראש, וקוינטוס אנטיסטיוס וֶטוס גרש את אשתו כיוון שראה אותה משוחחת עם שפחה משוחררת ברחוב.

לפי חוק אופיוס (215 BC) אסור היה לאישה להחזיק יותר מחצי אונקיה זהב, ללבוש בגד ססגוני או לרכב במרכבה בעיר, פרט למטרות דתיות.

בדומה לתיאוריה של אריסטו על שקיעתה של ספרטה, גם מונטסקיה מקשר את הדקדנציה עם הכרסום בתקנות שמנעו מהנשים לצבור קרקע ורכוש, כרסום שהתגבר בתקופת הקיסרות. הקיסר יוסטיניאנוס לא הותיר שריד קטן ביותר להסדר הירושה הקדום. הוא ייסד שלושה סדרי ירושה, הצאצאים, האבות (ascendants) והצדדיים (collaterals), ללא אבחנה בין זכרים לנקבות, בין הקרובים מצד האשה ואלה מצד האיש, וביטל את כל החוקים מסוג זה שהיו עדיין תקפים. הוא האמין שהוא נענה בזאת לחוקי טבע, למרות הסטייה ממה שהוא כינה כעקרונות מביכים של שיטת המשפט הקדומה.

סיכום

למרות שתיקוני בנות צלופחד נראים, במבט ראשון, כהישג נשי, הם רחוקים מלערער את עקרון עליונות הגבר בירושה בדין היהודי, הגם שהם יצרו סדקים מסוימים בעקביות של יישום עקרון זה. כמו ברוב החברות בתקופה הקדומה, להוציא כנראה את מצרים ואתיופיה, גם בחברה היהודית נחשב המין הנשי כנחות, והאישה הייתה רכושו של הבעל. דברי השבח בגמרא לבנות צלופחד: "תנא, בנות צלפחד חכמניות הן, דרשניות הן, צדקניות הן" וגומר, הם כמו "כמה מחברי מהטובים ביותר הם..." הינם בבחינת יוצא מן הכלל המעיד על הכלל, ובסופו של דבר מדובר בדור המדבר.

על-אף זאת מקושרות בנות צלופחד בפעילות פמיניסטית, ולא רק אצלנו. חיפוש באינטרנט מגלה, למשל, שאגודת בנות צלופחד של הכנסייה הפרסביטריאנית בארה"ב עוסקת במתן מקלט לנשים וילדים, שנאלצו לעזוב את ביתם. קיימת הודעה של הסניף שלהן בריצ'מונד, וירג'יניה, בדבר פסטיבל תפוחי האדמה שהם ערכו בנובמבר האחרון.

אין בכך כל כוונה לפגום בהילתן של בנות צלופחד, אלא להציג את הישגן באור הנכון של ההיסטוריה, על-מנת שניתן יהיה להעריך אל נכונה את ההתקדמות העצומה שעבר העולם התרבותי ביחסו לאישה, ואולי גם לראות כמה רבה עוד הדרך לפנינו.


יולי 2004



חברים ב- עוצב על ידי