אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
עם אחד גיוס אחד
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

ויחי

בראשית מ"ז/28 - נ'/28

מאת דן מלר

זהו מחזור שני של פרשות השבוע באתר חופש
למעוניין מומלץ לקרוא את פרשת ויחי שנכתבה במחזור הראשון

את "ברכת יעקב" יש לשים במרכאות, "משום שברכות אין בה, אלא אמרות ופתגמים המתייחסים לשבטי ישראל, כולל הסתייגויות בוטות ודברי כיבושין" - ראה דבריו של משה גרנות בפירושו לפרשת "ויחי" (הפניה לעיל). גם על פי הכתוב עצמו, אין יעקב מתיימר לברך את בניו, אלא לנבא את עתידם: "ויקרא יעקב אל בניו ויאמר: האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" (בראשית מ"ט/1). הביטוי "באחרית הימים" שימש בפי הנביאים לבטא את האחרית המוחלטת של הזמן, בעוד שכאן הכוונה לאחרית יחסית (1), קרי - בעתיד הנראה לעין. בברכתו זו מבשר יעקב לבניו את עתידם כשבטים בארץ ישראל. בכך מעביר אותנו המספר מהוויית ההווה, בה קיימים 12 בנים, אל הוויית העתיד, בה יתנחלו 12 שבטים ויחיו את חייהם כעם בארצו (2). מעבר לחיזוי עתידם, מסתתר ב"ברכה" זו גם תדריך אפשרי לגבי השלטון בעתיד: מי מבין 12 הבנים יהיה מנהיג האומה. מתוכם שלושה (ראובן, יהודה ויוסף) מסומנים כיורשים עתידיים ליעקב, והשאלה היא, מי מהם יזכה בשלטון. ברור לכל, שהסיפור המובא כאן הוא בבחינת סיפור שמסופר לאחר מעשה, ושאמור לתאר עתיד שכבר ידוע למספר. מטרה שנייה מובאת בסיום הברכה, ונעמוד עליה בהמשך.

ראשון למבורכים הוא ראובן, בכור הבנים. כמרבית הגברים המזדקנים כך גם ליעקב נעים להיזכר, ולהזכיר לשומעיו, את תקופת הפריחה בחייו המיניים: "ראובן בכורי אתה כוחי וראשית אוני" (מ"ט/3). און היא מילה נרדפת לכוח, כדברי אלוהים לאיוב מתוך הסערה: "הנה נא כוחו במותניו ואונו בשרירי בטנו" (איוב מ'/16). שימושה ניכר יותר בהתייחסות הלשונית לכוח המיני, ומשמעותו "כוח גברא" (1). בימינו מבטא המונח "אין-אונות" אימפוטנציה מינית. "און" היא גם מילה נרדפת לזרע = בן, כביטוי בו משתמש בלדד השוחי בשיחתו עם איוב (איוב י"ח/12) "יהי רעב אונו", כלומר - בנו ירעב ללחם. "בן אוני" היה גם השם שנתנה רחל לבנה בטרם מתה בלידתה, אבל יעקב אביו קרא לו "בנימין" (בראשית ל"ה/18).


סמלו של שבט ראובן על בול ישראלי משנת 1955

אלא שמהר מאד עובר יעקב לתוכחה, שגם ממנה לא נעדרת התייחסות לנושא המיני, והפעם יחסי המין בתוך המשפחה: "פחז כמים אל תותר כי עלית משכבי אביך אז חיללת יצועי עלה" (פס' 4). ראובן הוא בכורו של יעקב מאשתו לאה. לאה לא זכתה באהבה יתרה, לשון המעטה, מצדו של יעקב, שלא חדל מלשאת עיניו אל אחותה היפה רחל. הסופר המקראי השתדל מאד לשכנע את הקורא, שיעקב אהב את שתי נשותיו אלו וכתב - "ויבוא גם אל רחל ויאהב גם את רחל" (בראשית כ"ט/30). אלא שב"גם" הזה לא היה כדי לשכנע את לאה להאמין בשקר, ומיד לאחר מכן מדובר במפורש, שלאה היתה שנואה על יעקב: "וירא יהוה כי שנואה לאה ויפתח את רחמה... ותלד בן ותקרא שמו ראובן, כי אמרה כי ראה יהוה בעניי כי עתה יאהבני אישי" (שם, פס' 32-33). ראובן היה, אפוא, תקוותה הגדולה, והנכזבת, של לאה לאהבתו של יעקב.

אונו של יעקב בצעירותו לא נגרע גם מבכורו ראובן, שניצל את אבלו של אביו על רחל אשתו האהובה, "וישכב את בלהה פילגש אביו" (ל"ה/22). יעקב בברכתו לבניו נמנע משימוש ישיר ובוטה של בעילת אשתו בלהה בידי בנו, ובמקום זאת משתמש בביטוי הציורי "עלית משכבי אביך - חיללת יצועי". יש כאן העברה לשונית של תיאור האקט המיני מן הפגיעה בכבוד האב לפגיעה וחילול, לכאורה, של כבוד המיטה, המשכב או היצועים. בפנייתו הפומבית לקהל שומעיו, בוודאי למרבית בניו ונכדיו, קל יותר ליעקב להתייחס לכבודה של מיטתו שחוללה, מאשר לקלונו שלו. מבחינה ספרותית זו גם "לשון נקייה" יותר לאתר באמצעותה דברים, שהשתיקה יפה להם. קלונו - משום שידע ולא עשה דבר, כפי שנאמר באותו פסוק: "וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל" - שמע ולא הגיב.

בשני הפסוקים המתארים את פרשת יחסי המין האסורים של ראובן עם אימו החורגת בלהה, מוזכר יעקב בשמו "ישראל", כשבכל הפרק, עד לאותם שני פסוקים, הוא מופיע בשמו "יעקב", כמו גם מיד לאחר מכן. האם רצה הסופר המקראי לכבד בכך את זכרה של רחל, ולא לקשר את יעקב, שכה אהבה, עם ישראל שבוזה בידי ראובן בנו? אתמהה.

"פחז כמים" מכנה יעקב הזקן את בנו-שוגל-פילגשו, ומייחס לו התנהגות פזיזה, מתוך קלות דעת והתהוללות. "אנשים ריקים ופוחזים" היו אלה ששכר אבימלך להרוג את שבעים אחיו, בני גדעון (שופטים ט'/4). אבן-שושן (1) מסביר את הביטוי "פחז כמים" ככינוי לאדם פזיז ונמהר ביותר, חסר סבלנות, כמים הזורמים ואינם נשארים במקום אחד. סופרים עבריים השתמשו בביטוי זה ביצירותיהם - כמו "פחז כמים הייתי" (ח.נ.ביאליק בתרגומו לעברית של "וילהלם טל" של שילר), או במשמעות של חיפזון - "מתפלל בסידור פחז מים" (קבק, "בצל"), או "הרמב"ם רגיל על לשוני פחז כמים" (הזז, "יעיש").

במשפט "ראובן בכורי אתה כוחי וראשית אוניפחז כמים אל תותר כי עלית משכבי אביך אז חיללת יצועי עלה" מבטא יעקב מסר ברור: "ראובן בני - אתה אמנם בכורי, אבל..", וה"אבל" ברור לכל. לא ראובן יהיה מנהיג האומה.


יוסף מספר את חלומותיו
ברנרדו סטרוצ'י, צייר איטלקי, 1581-1644
שמן על בד, אוסף פלויצ'יני, גנואה, איטליה

אין ספק, שלו ביעקב היה תלוי הדבר, היתה המנהיגות נמסרת לידיו של יוסף. בן הזקונים האהוב על יעקב היה, אמנם, בנימין - בנה של רחל שמתה בלידתה, אבל "הגדול" מכולם היה יוסף, והוא היה המועמד המועדף על ידי יעקב (3), ועל כך נאמר "וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו ועשה לו כתונת פסים" (בראשית ל"ז/3). התורה אוסרת, אמנם, העדפת בן אישה אהובה על בן אישה שנואה - "והיה ביום הנחילו את בניו את אשר יהיה לו לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור" (דברים כ"א/16), אלא שהפרשן הדתי נחבא כאן מאחורי "העובדה", שציווי זה בא לכאורה מאוחר יותר, בספר דברים, ויעקב לא הכיר צו כזה (3), ובכך נשארת הברכה לגיטימית גם בעיני הציבור המאמין.

יעקב בברכתו לא חסך מיוסף תיאורי שבח עסיסיים ומליציים: "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין בנות צעדה עלי שור... מאל אביך ויעזרך, ואת שדי ויברכך ברכות שמים מעל, ברכות תהום רובצת תחת..." וכו'. לא רק אהבתו ליוסף ובן אשתו האהובה והמועדפת פעלה כאן. יעקב אינו מסוגל לשכוח, ובצדק, את הכבוד שזכה לו מידי בנו, המשנה לפרעה מלך מצרים, ואת העובדה שיוסף היה זה שהציל את המשפחה מרעב ומכליה. יוסף הוכיח, למעשה, את הצלחתו כמנהיג וכמתכנן כלכלי ראשון במעלה ומשנה לפרעה, מלך מצרים, אלא שלא בו בחרה ההיסטוריה כמנהיג האומה הישראלית.


סמלו של שבט יהודה על בול ישראלי משנת 1955

הברכה ליהודה נשמעת מפי יעקב לא בתחילת ברכתו, גם לא בסופה. באמצע, בצורה מצטנעת, כביכול, משמיע יעקב דברים ברורים לגבי מנהיגותו של יהודה: שלוש פעמים בזו אחר זו משווה אותו יעקב למלך החיות: "גור אריה יהודה", "כרע רבץ כאריה", "וכלביא מי יקמנו", ולא בכדי. היה זה יהודה שהציל את יוסף - הבן האהוב, האחד והיחיד - ממוות בידי יתר אחיו: "ויאמר יהודה אל אחיו: מה בצע כי נהרוג את אחינו וכיסינו את דמו? לכו ונמכרנו לישמעאלים, וידינו אל תהי בו כי אחינו בשרנו הוא" (בראשית ל"ז/26-27). יהודה גילה כושר מנהיגות ואומץ לב לכל אורך פרשת יוסף במצרים, ובשכנעו את יוסף להתחשב באביו הזקן, ובנכונותו לשמש בן ערובה במקום בנימין (בראשית מ"ד/18-34).

כותב הסיפור, שבא מן הסתם הרבה אחרי תקופתו של יעקב, לא יכול היה להתעלם מן המציאות הידועה, שבה יהודה היה השבט הגדול והחזק ביותר מכל שבטי ישראל, וכבר בתקופת המדבר נחשב לשבט עצום ורב (1): שבעים וארבעה אלף ושש מאות גברים בוגרים "יוצאי צבא" (במדבר א'/26-27), ועמד בראש המחנות של יתר השבטים בהתארגנות למסע לארץ כנען (שם, ב'/3), ובמסע עצמו: "ויסע דגל מחנה בני יהודה בראשונה לצבאותם" (שם, י'/14). במלחמתם עם הכנענים והפריזים היה שבט יהודה ראשון ללוחמים "ויעל יהודה ויתן יהוה את הכנעני והפריזי בידם" (שופטים א'/4), ובהמשך הפכה נחלתו למדינה עצמאית, שעמדה ברשות עצמה, והצליחה לשרוד כאשר כל יתר נחלות השבטים, כולל ארץ אפרים, נפלו בידי כובשים הרבה לפני מפלת יהודה.

גבריאל-חיים כהן גורס (3), שבמשפט הפותח את ברכתו ליהודה "יהודה אתה יודוך אחיך", בו יש גם משחק מילים יפה (יהודה=יודוך) מאשר יעקב בנוכחות כל האחים את העובדה, שיהודה מקובל על אחיו, ובכך הוא מצהיר, שיהודה נבחר כמנהיג לא ביד אביו, אלא, למעשה, על ידי כל בני הבית. באקט זה רואה כהן את הביטוי הראשון של בחירת מנהיג על פי רצון העם.

לחיזוק החלטתו שר יעקב שיר שבח יוצא דופן ליהודה, ובמילות שירה סופרלטיביות מתאר את יהודה באור ייחודי: "חכלילי עיניים מיין ולבן שיניים מחלב", ביטויים שחזרו על עצמם גם בשפה העברית המתחדשת. הביטוי "חכלילות עיניים", כתיאור לעיניים אדומות מיין, מופיע מאוחר יותר גם במשלי "למי פצעים חינם, למי חכלילות עיניים" (כ"ג/29-30), ובשירה העברית החדשה בידי מיכ"ל "חכלילת עין שמש ירדה", או בידי ח.נ. ביאליק "נתחכללו לחייה חכלילות גדושה" ("איש הכיפה"), ועוד. הלשון העברית מרבה להשתמש בצבע הלבן כביטוי לטוהר ולבהירות, כמו הביטוי שכאן, במשמעות של ניקיון ובריאות - "וטיהר את הנגע כולו, הפך לבן טהור הוא" (ויקרא י"ג/13), במשמעות של הסבר פנים נאה - "טוב המלבין שיניים לחברו יותר ממשקהו חלב" (כתובות קי"א), במשמעות של היטהרות מחטאים - "לבן שמלבין עוונותיהם של ישראל" (יומא ע"ה), או במשמעות של מובן וברור: "התורה מלובנת בדבריה" (במדבר רבה, י"ב).


סמליהם של השבטים שמעון ולוי על בול ישראלי משנת 1955

"שמעון ולוי אחים, כלי חמס מכרותיהם", זועם יעקב על שמעון ולוי, בניה של לאה - "בסודם אל תבוא נפשי, בקהלם אל יחד כבודי, כי באפם הרגו איש וברצונם עיקרו שור. ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה, אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל". אהבתו של יעקב לרחל, ושנאתו ללאה, חוזרת כמקבילה באהבתו הבלתי מסוייגת ליוסף ובנימין, בניה של רחל, וכעסו על שמעון ולוי, בניה של לאה.

באיחור רב מאד בא יעקב חשבון עם שני בניו, שלא שכח ולא סלח להם את פשעם ברצח חמור וכל בני שכם בפרשת דינה אחותם, בת לאה. כמו בסיפור ראובן ובלהה, כך גם במעשה הפשע של שמעון ולוי, שתק יעקב ולא נקט באמצעים מעשיים כלשהם, שאדם מוסרי ואמיץ חייב לנקוט בהם מיד עם היוודע לו דבר הפשע. יעקב היה, מן הסתם, רכרוכי וחלש אופי, וכל שהעז לעשות באותה פרשת רצח נוראה הוא לומר לשני הפושעים הללו משהו בנוסח "נו-נו-נו ילדים רעים", שכך כתוב: "ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ, בכנעני והפריזי, ואני מתי מספר, ונאספו עלי והיכוני ונשמדתי אני וביתי" (בראשית ל"ד/30).

לא מעשה הרצח הנפשע שביצעו בניו שמעון ולוי "הזיז משהו" בנפשו הרגישה של יעקב, אלא הפחד מהנקמה שינקמו בו תושבי הארץ דאז, הכנענים והפריזים. מעשם זה של האחים שמעון ולוי, בהעדר תגובתו המעשית של יעקב אביהם, מוכר עד היום בהתנהגותם של שבטים ומשפחות פרימיטיביות, בה מופקדים האחים על שמירת "טוהר המשפחה", עד כדי ביצוע נקמת דם בשוגל אחותם ורצח האחות "המופקרת", כביכול, מבלי שלאב או למישהו אחר במשפחה, לעתים גם לחברה כולה, תהיה יכולת או אף רצון למונעם מכך.

המונח "חמס" משמש לתיאור מצבים שונים של גזל, עושק, השחתה, מעשה חטא, פציעה, שוד ועוול (4). בביטוי "כלי חמס מכרותיהם" מבקש הסופר המקראי לומר, שמולדתם-יסודם של שמעון ולוי היא כלי חמס, וכי שמעון ולוי אינם אלא אנשי רשע וזדון מבטן ומלידה. לא קל לאב להודות בתכונות שליליות של בניו, שממנו באו להם, ויש כאן דרך ספרותית עקיפה לבטא בניסוח עדין האשמה עצמית רצינית וקשה.

"בקהלם אל יחד כבודי", מוסיף יעקב, ומבטא את ההיפך הגמור ממה שעשה בפועל בחייו: על כבודו ויתר יעקב ברגע שלא העניש את שני הפושעים מיד לאחר מעשה הרשע, ואת חייו עם שמעון ולוי חי יעקב במשך שנים רבות, ולא קראנו שפרש מהם. כאן וכעת, בשכבו על ערש דווי, מנסה יעקב להעביר מסר מוסרי כלשהו לדורות הבאים. אלא שגם מסר זה נתקל בקיר מציאות אטומה: לא זו בלבד שבני יעקב לדורותיהם לא מימשו בפועל את צוואתו זו של יעקב - אחד משלושת אבות האומה היקרים והנערצים, אלא שבני לוי זכו ב"צ'ופר" הטוב והיקר מכל: כהונת עולם להם ולבניהם במערכת הדתית באומה הישראלית.

עד עצם היום הזה אנחנו "אוכלים" את מרירת המתנה המוזרה, והבלתי-צודקת בעליל, שנתן העם היהודי לחלק מבניו בכך, שמינה אותם לכוהני דת, פטורים מעבודת כפיים, כולם קודש לפולחן דתי, לאלוהים כביכול. הקללה שקילל את השניים "ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה" נותרה, אפוא, קללה על נייר, ולכל היותר היא מושמעת אחת לשנה בקריאת פרשת השבוע בבתי הכנסת. מעשית - המקולל מנהל את כל הטכסים הדתיים בעם, ובמציאות חיינו גם מנווט את המדינה כולה, כשהכהונה (לבית לוי) מוסיפה לשמש עד היום תפקיד מכובד מאין כמותו. "ארור אפם" - על אפנו ועל חמתנו הוא...


סמליהם של יהודה (אריה), נפתלי (איילה) ובנימין (זאב)
כפי שהונצחו על בולים של מדינת ישראל משנת 1955

שמות הלוואי בהם מכנה יעקב כל אחד ואחד מבניו, למעט ארבעה (ראובן, שמעון, לוי ויוסף) שאולים משמות בעלי חיים שחיו באזור באותה תקופה, או אביזרים ששימשו למחייתם: יהודה = אריה, זבולון = אונייה, יששכר = חמור, דן = נחש, גד = גדוד צבא, אשר = לחם, נפתלי = אילה, בנימין = זאב. סמלים אלה, יחד עם סמליהם של יתר הארבעה הפכו במרוצת השנים סמלים מוכרים ומקובלים ל-12 שבטי ישראל, בחינת "סמל חטיבה" לכותפת החולצה של חיילי זמננו. זו היתה, מן הסתם, גם מטרתו המכוונת של המחבר ("יעקב", כביכול), שכן סמל ודגל מהווים חלק מהדבק הדרוש לאחד פרטים בודדים לקבוצה בעלת גאוות יחידה ומטרה משותפת. הסופר המקראי כיתר כל שם כזה בביטויי לשון מתאימים, בלא שקיים קשר ענייני או מחייב בין ציורי הלשון הללו לאופיים או מעשיהם של הבנים עצמם. שהרי מהסיפור המקראי שקדם לברכה זו לא ניתן ללמוד דבר וחצי דבר, למשל, על אופיים או תכונותיהם של דן, גד, זבולון ואחרים. מדובר במקאמה ספרותית, שנכתבה לצורך כלשהו, הרבה לאחר זמנם של אותם אירועים, אם התקיימו בכלל, ותכונותיהם של אותם בנים באו לידי ביטוי שלאחר מעשה בידי מפרשים ופוסקים למיניהם לדורותיהם.



סמלי השבטים שימשו בידי מדינת ישראל כבסיס לסמלי חלק מיחידות צה"ל

השמונה מבין שנים עשר הבנים, שזכו לקבל סמל יחידה, זכו גם במשפט תיאורי קצר, בין אם היה זה בתיאור טכני של אזור מחייתו של הבן - "זבולון לחוף ימים ישכון והוא לחוף אוניות וירכתו על צידון", שמן הסתם היה ספן או בעל מספנות, בין אם מדובר בתיאור עושרו הכלכלי של הבן - "מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך", שעסק, כנראה, בעסקי קייטרינג משגשגים, ושירת גם את מלכי האזור. חריג ביניהם הוא יהודה, שזכה גם בשבחים ייחודיים.

מנגד - ארבעת הבנים, שלא קבלו סמל יחידה, זכו להתייחסות אישית מיוחדת: שמעון, לוי זכו בדברי תוכחה וזעם, ראובן בנזיפה שהביאה לאובדן המנהיגות, ויוסף, שהיה ונותר הבן האהוב מכל האחרים. יוסף אישית לא זכה ששמו יישמר כמנהיג, אפילו לא כראש שבט, אבל בתמורה זכו שני בניו בנכסים יוקרתיים: ירושה כלכלית-קרקעית כפולה (3), שהתבטאה בנחלות נפרדות לאפרים ולמנשה - זכות ששום בן אחר מ-12 בניו של יעקב לא זכה בה: "ויאמר אל יוסף... הנני מפרך והרבתיך ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך... שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים... לי הם, אפרים ומנשה, כראובן ושמעון יהיו לי" (בראשית מ"ח/4-6). יש כאן אפילו התרסה נגד החוק הידוע, המעניק לבכור במשפחה חלק כפול מאשר לשאר אחיו, ואילו כאן - יוסף צעיר מהם דווקא!

"ברכת יעקב לבניו היא העברה מן התקופה הטרום-היסטורית של האבות אל התקופה ההיסטורית של הכיבוש וההתנחלות בארץ ישראל, ובכך יש לה מקום מיוחד בספר בראשית, כפתיחה לעולם המקראי", כותב אדר (2). לפני מותו מצווה יעקב על בניו שיקברוהו ב"שדה המכפלה... אשר אשר קנה אברהם את השדה מאת עפרן החתי לאחוזת קבר, שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו שמה קברו את יצחק ואת רבקה אשתו ושמה קברתי את לאה" (מ"ט/30). בכך יוצר הכתוב את הקשר המתוכנן בין אברהם, שרה, יצחק, רבקה ולאה, שנקברו בארץ ישראל, ויעקב, שמת במצרים, לבין ארץ ישראל, כארץ שעל פי האמונה הדתית "ניתנה" לבני ישראל מידי האלוהים. להבטחת הקבורה בארץ הרחוקה חונט יוסף את יעקב, בעזרת מומחי החניטה המצריים "ויצו יוסף את עבדיו את הרופאים לחנוט את אביו ויחנטו הרופאים את ישראל" (נ'/1), והסיפור לא מסתיים בלי שיתואר מסע ההלווייה ממצרים אל מערת המכפלה אשר בממרא, הלא היא חברון של ימינו.


ראשו ופניו החנוטים של פרעה רעמסס השני
רעמסס השני מקובל להיות פרעה של בני ישראל במצרים
גופו החנוט נמצא במוזיאון במצרים, לאחר שנבדק מדעית בצרפת
סודות החניטה המצרית לא נודעו עד עצם היום הזה

זוהי המטרה השנייה של ברכת יעקב: הראשונה היתה לבחור ולמנות את המנהיג. השנייה - לקבוע קשר, שלא ניתן יהיה לפירוק, בין העם לנחלתו בארץ ישראל - מימוש "ההבטחה האלוהית" לאברהם, יצחק ויעקב.

אסמכתאות:

  1. אברהם כהנא: מקרא מפורש. הוצאת כהנא, תרס"ד, 1904.
  2. צבי אדר: ספר בראשית - מבוא לעולם המקראי.הוצאת גומא, 1976.
  3. גבריאל-חיים כהן: פרשת ויחי, בתוך: פותחים שבוע. עורך: נפתלי רוטברג, הוצאת ידיעות-אחרונות ספרי-חמד, 2001, עמ' 138.
  4. אברהם אבן-שושן: מילון חדש. הוצאת קרית-ספר, 1983.

המחזור הראשון של פרשות השבוע התפרסם בספר "מפרי עץ הדעת"


ינואר 2004



חברים ב- עוצב על ידי