מעמד האישה בהלכה היהודית

ד"ר צופיה מלר

(8) מגיני ההלכה, חלק ב' - צדקה 'מאזנת' עבירה?

'האיזון הקדוש'

'מגיני ההלכה' מרבים להשמיע את הטיעון הבא: כנגד כל אותן מובאות הלכתיות מהתלמוד, ומחז"ל, מהרמב"ם ומה'שולחן ערוך', המבזות לכאורה את האישה, יש רשימה נגדית של מובאות הלכתיות אחרות המדברות בשבחה, והמורות לכבדה ולהוקירה. הצגת דברי הגנאי בלבד, לפי אותו טיעון, היא סלקטיבית ובלתי מאוזנת. לטיעון זה שתי תשובות: האחת - ברמה העקרונית, והשניה מתייחסת לרשימה הנגדית מבחינה עניינית, איכותית וכמותית.

רחל (גוסטב דורה)

ברמה העקרונית

כל 'רשימה נגדית' שנועדה לאזן את העיוות, תהיה בלתי רלוונטית מבחינה לוגית, מוסרית וחוקית. נניח, שבעל נתבע לדין על פי עדויות אמינות, שבמאה מקרים שונים הכה את אשתו. גם אם יביאו פרקליטיו מאה עדים אחרים שיעידו על מאה מקרים בהם לא הכה את אשתו, ואפילו אמר לה דברי חיבובין - הוא עדיין בחזקת בעל מכה, ואשתו - אישה מוכה, ואין העדויות האחרונות 'מאזנות' את הראשונות. זאת ועוד. חובתו של אדם לכבד את אשתו ולהוקירה יכולה להתאזן רק על ידי חובת האישה לכבד את אישהּ ולהוקירו, אך אין היא יכול להתאזן עם המשפט: "אישה חמת מלא צואה, ופיה מלא דם והכל רצין אחריה" (שבת, קנ"ב). האיסור על גבר להלך בין נשים, כלבים וחזירים יתאזן רק עם האיסור על האישה להלך בין גברים, כלבים או חזירים, גם הם באותו משפט. איזון יכול לבוא רק על בסיס שוויוני, וכל בסיס אחר הוא עיוות של עצם המושג "איזון".

ברמה העניינית

אותה 'רשימה נגדית' כוללת משפטים רבים, שלא זו בלבד שאינם מבטלים את האפליה, אלא אף מוסיפים עליה כהנה וכהנה. הרב יצהרי, למשל, ברצונו להוכיח לנשות נעמ"ת כי ההלכה מדברת טוב על האישה, הביא בפניהן את המשפט הבא: "שלושה מרחיבין דעתו של אדם: דירה נאה, ואישה נאה וכלים נאים" (ברכות נ"ז). ובכן, האישה הנאה כאן אינה אלא קניין של בעלה - כמו הדירה והכלים - ויופייה נועד, למעשה, להרחיב את דעתו, ואפילו להאריך ימיו, כנאמר: "אישה יפה - אשרי בעלה. מספר ימיו כפליים" (יבמות ס"ג). מה לזה ולערכה של האישה כאדם? מה לזה ולכבודה? האם הצגתה כקניין יפה, יש בה כדי 'לאזן' את תיאור התכונות השליליות שמנו בה חז"ל כגון: גרגרנות, עצלות, קנאה, גניבה ופריצות (בראש' רבא מ"ה)?

סוג אחר של טיעונים ב'רשימה הנגדית' נועדו 'לאזן' את קודמתה באופן אחר, וזאת באמצעות משפטים המצביעים לכאורה על העדפת האישה על הגבר לעניינים מסוימים, כגון, קדימותה בפדיון משבי. הטוענים רק 'שוכחים' לציין סמוך לכך, כי קיימת לגבר קדימות בעניין שהוא, ללא ספק, חשוב יותר, כלומר - להחיות! כנאמר: "האיש קודם לאישה להחיות ולהשיב אבידה" (הוריות י"ג). לו נהגו רופאי ישראל לפי ההלכה, היה עליהם - במקרה שיש צורך להחליט - להעדיף אוטומטית חייו של גבר בן 90 על פני אישה בת 20, רק מפני שהוא גבר והיא אישה!

אשר לסלקטיביות בבחירת ההאשמות: 'הרשימה הנגדית' היא הסלקטיבית, בכך שהנדרשים לה בוררים מתוכה רק את מה שנוח להם, ומעלימים מן הנשים - שאינן אמורות, כזכור, ללמוד תורה בעצמן - את המידע שאיננו נוח להם. דוגמא אחת לכך תובא להלן:

אישה נידה (בתקופת המחזור החודשי) היא בחזקת 'טמאה', ואסורה על בעלה גם במגע של כלום. ואולם, "אם הוא חולה, ואין לו מי שישמש אותו זולתה, מותרת לשמשו... אפילו להקימו ולהשכיבו ולתומכו... ואם האישה חולה, אסור לבעלה לשמשה אפילו בלא נגיעה... (הלכות נידה קנ"ג/י"ד, קיצור שולחן ערוך). כלומר, פיקוח נפש (של הגבר, אלא מה?) דוחה מפניו את 'טומאת' הנידה הנשית, אבל אותה 'טומאה' נשית עצמה אינה נדחית מפני פיקוח נפשה של האישה!

בחומרת אפליה זו הבחינו, מן הסתם, גם 'מגיני ההלכה' בימינו, אך לא עד כדי כך שיבטלוה, חלילה, אלא רק כדי שיסתירוה מעיניהן של נשות ישראל. ומנין למדים אנו על כך? - בחוברת היוצאת מטעם "המרכז הארצי למען טוהרת המשפחה" בירושלים, הנושאת את השם הפומפוזי "נישואין של אושר" והמחולקת לכל הצעירות הנרשמות לנישואין, נאמר לגבי מצב של נידה: "בשעת מחלה וכיו"ב, בשעה שהאחד זקוק לעזרת השני וקשה להם לנהוג כפי האמור לעיל - ישאלו רב כיצד לנהוג"... (שם, עמ' 29).

כלומר, מסתירים מידע מנשים, העשויות להטיל ספק ב'אושר' המצפה להן משמירת איסורי ההלכה היהודית, ושהרב המייעץ מחויב להם לפי ה'שולחן ערוך'.

(9) מגיני ההלכה, חלק ג' - פסוק שהוצא מהקשרו?